ופרכינן מכלל דר' יהודה סבר כי ניער כו'. נמי אסירי דמדקאמר רואה אני דברי ר' יהודה בשלא ניער בתחלה אבל איני רואה את מה שהוא אוסר אף בשניער מכלל דאיהו אף בשניער אסר מדלא קתני אמר רבי לא אמר ר' יהודה אלא בשלא ניער: הא לא בלעה. חתיכה ראשונה יותר מן האחרונה ובטיפה הזאת אין שיעור לאסור את כולן: שמא לא ניער תחלה יפה. ובלעה ואח''כ פלטה כשניער בסוף ובהא גזירה לא סבר לה רבי כוותיה אבל בדאפשר לסוחטו אסור ובמין במינו לא בטיל סבר לה כוותיה: אמר מר ודברי חכמים. המתירין את הכל נראין לרבי כשניער אבל בשלא ניער לא נראה לו מכלל דהם מתירין אף בשלא ניער: ומאי ניער. דקאמר רבי: אילימא ניער בסוף ולא בתחלה. דאע''ג דקבלה את הטעם קאמר רבי דרואה הוא את דברי המתירין הואיל וניער בסוף וחזר ונסחט דקסבר אפשר לסוחטו מותר האמרת נראין דברי ר' יהודה בהא: ניער מתחלה ועד סוף. ראה את דברי המתירין בזו דכיון דפשט מתחלה הטעם בכולה קדרה ואין בה כדי לאסור את כולה מותר ולא ראה דברי ר' יהודה החושש שמא לא ניער יפה יפה: מכלל דרבנן סברי כו'. מדקאמר רואה אני את דבריהם בשניער בתחלה ואין אני רואה את דבריהם מה שהתירו בשלא ניער מתחלה והן מתירין אותו בניעור שבסוף ומשום סחיטה מכלל דקסברי אפשר לסוחטו מותר: וממאי דבאפשר לסוחטו פליגי. והאי עד שתתן דקאמרי רבנן אטיפה קאי ושרי אף החתיכה דילמא חתיכה קמייתא ודאי אסירא ואסיפא דמילתיה דרבי יהודה דאסר את השאר אפילו הן אלף מפני שהן מינה פליגי רבנן ואמרי לעולם אין חתיכה זו אוסרת את השאר עד שיהא בחתיכה כדי לתת טעם בכולן דמין במינו נמי בטיל ורבי הכי קאמר רואה אני את דברי רבי יהודה לאסור אף בשאר החתיכות בשלא ניער בתחלה וקבלה טעם האיסור ונעשת איסור אלא בסוף וחזרה ופלטה באחרות ומין במינו לא בטיל ואין אני רואה דבריו בשניער בתחלה דהא לא נעשת איסור ולשמא לא ניער יפה לא חיישינן ורואה אני את דברי המתירין כשניער בתחלה כדפרישית דלא נעשת איסור ולשמא לא ניער לא חיישינן ואין אני רואה היתר אפילו באחרות בשלא ניער בתחלה אלא בסוף דנעשת איסור מתחלה ואוסרת בסוף את חברותיה במשהו דמין במינו לא בטיל: האי מאי אי אמרת בשלמא במין במינו. כולם מודים דלא בטיל ובחתיכה קמייתא שרו רבנן משום דאפשר לסוחטו מותר ועד שתתן דקתני אטיפה קאי: היינו. דשייך למימר נראין דברי חכמים המתירין בשניער בתחלה דלא בלעה: אלא אי אמרת אפשר לסוחטו לרבנן נמי אסור. והאי דקשרו רבנן בין שניער בתחלה ובין שלא ניער בתחלה אשארא הוא דקשרו ומשום דמין במינו בטל ועד שתתן דקתני אחתיכה קאי היכי מצי רבי למיתני נראין דברי חכמים בשניער והא רבנן נמי אסרי לה לחתיכה דאית להו גזרה שמא לא ניער יפה יפה ורבי מדתלי טעמא דהיתרא בשניער מכלל דשרי אף בקמייתא משום דלא בלעה ואין נראין לו בה לא דברי רבי יהודה האוסר בכולן ולא דברי חכמים המתירין באחרות ואוסרין מיהא בראשונה ואם בא רבי להשמיענו דמין במינו לא בטיל ועוד דלא חיישינן לשמא לא ניער יפה הכי איבעי ליה למיתני נראין דברי רבי יהודה שאוסר בכולן בשלא ניער בתחלה אלא ניער בסוף דכיון שקבלה הטעם ונאסרה אוסרת חברותיה בכל שהוא דמין במינו לא בטיל ואין נראין דבריו כשניער דאיהו חושש לשמא לא ניער יפה ואוסרת כולן דכיון דניער לא חיישינן להכי ואף הראשונה מותרת ומדקאמר נראין דברי חכמים מכלל דרבנן בקמייתא נמי שרו ועד שתתן אטיפה קאי וקסברי אפשר לסוחטו מותר ולא נעשית החתיכה נבלה: ותו לא מידי. אין לשנות את הסוגיא והשתא דקם ליה רבי בשיטתיה דר' יהודה דאפשר לסוחטו אסור ורב ורבי יוחנן ורבי חנינא נמי כוותיה סברי אע''ג דאיפליגו עלייהו שמואל ור''ל הא אמרינן שמואל באיסורי במקום רב ליתא וכן לגבי רבי יוחנן ליתא ועבדינן כרבי יהודה בין בטיפת חלב שנפל על החתיכה ולא ניער ויש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בו ליתן טעם בה ואפילו אין בו כזית דהוי חצי שיעור אסור מן התורה והחתיכה עצמה נעשית נבלה ואין מועילין שאר החתיכות לבטלה דכולן נאסרות ואפילו הן אלף דבהא נמי קיימא לן כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל דהא קם ליה רבי בשיטתיה ורב ושמואל נמי בשיטתיה קיימי דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינו במשהו ותניא כותייהו במסכת עבודה זרה (דף עג:) ואע''ג דאיפלוג עלייהו רבי יוחנן ור''ל התם ותניא נמי כוותייהו שמעינן לאביי ורבא דבתראי הוו דקמו כרב ושמואל דאיתמר חלא לגו חמרא כו' במסכת עבודה זרה (דף סו.) ובפסחים (דף ל.) נמי פסק רבא הלכתא כרב דמין במינו במשהו דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו ומפרשינן טעמא במינו במשהו רב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו ובשלא במינו גזר רב בחמץ אטו מינו משום דלא בדילי אינשי מיניה ואתו לזלזולי ביה שמע מינה בתרוייהו הלכה כר' יהודה בין באפשר לסוחטו אסור וכולה נעשית נבלה בין במין במינו לא בטיל אבל אם יש ברוטב לבדו יותר מששים בכל החתיכה שקבלה את הטעם הרוטב מבטלה ומשליכה וכולן מותרות דבהא אפי' רבי יהודה מודי דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואית ספרים דמתניא בהו איפכא אמר רבי נראין דברי רבי יהודה בשניער וכסה כו' ולא אפשר לאוקמא דא''כ כולהו מודו בקמייתא דאסירא דכיון דמוקי פלוגתייהו נמי בשלא ניער כלל א''כ על כרחך לרבנן נמי קמייתא אסורה דהא בלע ולא פלט ואין כאן מחלוקת אלא באחרונות ולא איירי באפשר לסוחטו מידי הילכך לא גרסינן לה: מתני' לא קרעו אינו עובר. על אכילתו ללקות ולא על בשולו דלאו חלב מקרי ובגמרא מפרש אי איכא מיהא איסורא דרבנן או לא: הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. להיות בכרת ובמס' כריתות (דף כב.) מוקים לה בלב עוף שאין בדמו כזית אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בשולו אבל בשרו אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע והכי נמי אמרינן בפסחים (דף עד:) שאני לב דשיע: גמ'

נראין דברי ר' יהודה ואין נראין מבעיא ליה. תימה לימא דכ''ע מין במינו לא בטיל וה''ק נראין דברי ר' יהודה לחכמים בשלא ניער בתחלה אלא בסוף שחכמים לא נחלקו עליו אלא כשניער מתחלה ועד סוף דכי האי גוונא משני לעיל בפרק קמא (דף יב.) גבי אבדו לו גדייו ותרנגוליו ובפרק המוכר את הספינה (ב''ב דף עט.) גבי בור ושובך ובכמה דוכתין ויש לומר דלא קאמר אלא היכא דלא אפשר ליה למימר בענין אחר: הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. פירש בקונטרס במס' כריתות (דף כב.) מוקי לה בלב עוף דאין בדמו כזית אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בשולו ואי אפשר לומר כן דבהדיא אמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דדם שבשלו אינו עובר עליו אם אכלו והא דמוקי לה בפ' דם שחיטה (כריתות דף כב.) בלב עוף משום דבכל ענין קתני מתניתין דאינו עובר עליו בין חי בין מבושל ומה שפירש בקונטרס דבשר הלב אינו נאסר שהלב חלק הוא ואינו בולע דהכי אמרינן בפסחים (דף עד:) שאני לב דשיע אומר ר''ת דאין לסמוך על זה לעשות מעשה דדחייה בעלמא הוא בפ' כיצד צולין (פסחים דף עד:) דהוה בעי למיפשט מיניה דאמרינן כבולעו כך פולטו מדקתני קורעו לאחר בשולו ודחי שאני לב דשיע אבל למאי דמסיק דכבולעו כך פולטו תו לא אמרי' דשיע ולא בלע וקורעו לאחר בשולו היינו לאחר צלייתו דשייך ביה כבולעו כך פולטו שהדם נופל לחוץ אבל בקדרה אסור ולא אמרינן דשיע ולא בלע:

מכלל דר' יהודה סבר אפי' ניער מתחילה כו'. כלומר מדאמר ר' נראין דברי ר' יהודה בהא מכלל דר' יהודה מחמיר טפי ואפי' ניער כו' מכלל דרבנן סברי^א)צ"ל אפי' ניער בסוף ולא בתחלה או כיסה בסוף ולא כיסה בתחלה אף דכבר בלע מתחלה מותר כיון דלבסוף וכו'. אפי' ניער בסוף דפלט ואפי' כסה בסוף ולא ניער בתחלה דבלע ואפילו כיסה בסוף ולא כיסה בתחלה מותר כיון דלבסוף נסחט ממנו האיסור קסברי אפשר לסוחטו מותר:

ורבי יהודה לטעמי' מין במינו לא בטיל. כלומר לפי' חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן לא צריך ליתן טעם כל החתיכות כולן אלא באותה חתיכה והיא אוסרת חתיכות אחרות ורבנן לטעמייהו דאמרי מין במינו בטל לפי' לא יהא אסור עד שיתן טעם בחתיכות כולן:

האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן דהכא במין ומינו כר' יהודה סבירא להו ובאפשר לסוחטו פליגי היינו דאמר ר' נראין דברי ר' יהודה בהא. כלומר בשלא ניער בתחילה אלא לבסוף (כלומר) דבלע ופלט לבסוף נסחט ממנו האיסור ואע"ג דלבסוף נסחט ממנו אסור דקסבר אפשר לסוחטו אסור ודברי חכמים בשניער מתחלה ועד סוף דלא בלע ולפיכך צריך שיתן טעם החלב שנפל על החתיכה אחת בכל החתיכות ואם לא נתן טעם בכל החתיכות לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה דלא הוה להן פנאי לבלוע איסורא אלא אי אמרת אפשר לסוחטו דברי הכל אסור כלומר דרבנן סבירא להו כר' יהודה דאפשר לסוחטו דאסור רבנן מאן דכר שמייהו לענין אפשר לסוחטו כיון דרבנן כר' יהודה סבירא להו לענין אפשר לסוחטו דאסור^ב)נראה דצ"ל ולא מיירי אלא במין במינו ולא באפשר לסוחטו. ודלא מיירי במין ומינו אלא באפשר לסוחטו נימא נראין דברי ר' יהודה בשלא ניער מתחלה אלא לבסוף ולא נראין דברי ר' יהודה בשניער מתחלה ועד סוף דלא בלעה החתיכה ולא נעשית כחתיכה של נבילה וה"ה לרבנן דלא פליגי באפשר לסוחטו אלא ודאי באפשר לסוחטו פליגי לפיכך אמר נראין דברי ר' יהודה בהא ודברי חכמים בהא:

הכחל קורעו ומוציא את חלבו. כלומר לענין בישול בפני עצמו:

מתני': הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. פירש רש"י ז"ל ובמס' כריתות (כב, א) אוקימנא דוקא בלב עוף שאין בדמו כזית, אבל בבהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו. ובספר התרומות הקשו עליו דודאי לאחר בשולו אינו חייב כרת ואינו עובר עליו, דהא אמר במנחות (כא, א) דם שבשלו אין עובר עליו, אלא מתני' דידן דקתני אינו עובר עליו מיירי בין אכלו חי בין אכלו מבושל, ועלה קאמר בכריתות לא שאנו שאינו עובר עליו בשאכלו חי אלא בלב עוף, אבל בלב בהמה אם אכלו חי אין עובר עליו.

הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. ופי' רבי יהודה בגמרא קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ופירש רב בגמרא לא קרעו אינו עובר עליו ומותר, ודוקא בשבשלו בקדרה בפני עצמו, אבל בהדי בשר אסור אף בדיעבד כדאמרינן בפרק גיד הנשה (לעיל חולין צז, ב) כחל בששים וכחל מן המנין, אלמא אף לאחר אסו' ואוסר את תערובתו בס' מדבריהם, ומיהו רב דאמר מותר אף בשבשלו בקדרה קאמר, דמתני' סתמא קתני אין עובר עליו כל שלא קרעו ובשלו אפילו בקדרה.

ודברי חכמים בשניער וכיסה וכו ופירשנא שניער מתחלה ועד סוף ולפיכך מותר הכל ואפי' חתיכה העליונה ולא חיישי' שמא לא ניער יפה ולא כסה יפה ואמרי' מכלל דרבנן סברי דאפי' ניער בסוף ולא ניער בתחלה מותר: פי דכיון דקאמ' ר' נראין דבריהם בזה מכלל דאינהו אפי' בניער בסוף שרי. וא"כ היינו משום דסברי אפשר לסוחטו מותר: ודבר פשוט הוא בשמועתינו דלר' יהודא אין האיסור בשלא ניער בתחלה אלא משום דאית ליה תרתי לחומרא. חדא אפשר לסוחטו אסור: ואידך דמין במינו לא בטיל: וכל מאן דלית ליה חדא דר' יהודא מתיר בשאר חתיכות ואע"ג דמודה לר"י באידך: והשתא אמרי' דמאי דשרי רבנן לאו משום דפליגי עלי' במין במינו לא בטיל ומודו לי' באפשר לסוחטו אסור: אלא אדרבה מודי' לי' דמין במינו לא בטיל אלא דפליגי עליה באפשר לסוחטו דסביר' להו אפשר לסוחטו מותר והיינו דאמרי אפשר לסוחטו תנאי היא. ופריך עלי' רב אחא מדפתי לרבינא דממאי דמודו כולו במין במינו לא בטיל ופליגי באפשר לסוחטו דילמא איפכא הוא דלרבנן אפשר לסוחטו אסור כר"י ולא פליגי עלי אלא במאי דסבירא להו דמין במינו בטיל בס': וכ' רש"י ז"ל דבעיקר הדין טובא איכא בינייהו דאי אמרת טעמא דרבנן משום דאפשר לסוחטו מותר אפי' החתיכה העליונה חזרה להיות מותר' שכבר נסחט כל האיסור ממנה וחזרה להתירא: והאי עד שיתן טעם ברוטב דאמרי רבנן אטיפת חלב קאי. אבל אי אמרת דטעמ' דרבנן משום דמין במינו בטיל חתיכה ראשונה אסור לרבנן ולא פליגי אלא בסיפ' דמילת דר"י דאסר את השאר אפי' הן אלף מפני שהן מינה ובהא פליגי רבנן שאין חתיכה זו אוסרת את השאר עד שיתן טעם בכולו דאי לא הא בטילה בס' ולפי הפי' שכתבנו לעיל דאפי' תימ' אפשר לסוחטו מותר החתיכ' גופי' אסורה באכילה אין הפרש בעיקר דינם של רבנן בין הני תרי טעמי.

האי מאי אא"ב רבנן דהכ' כר"י סביר' ליה דמין במינו לא בטיל ובאפשר לסוחטו הוא דפליגי היינו דקאמר רבי נר' דברי ר"י בהא אלא א"ל בדאפשר לסוחטו לא פליגי דאסור והכא במין במינו פליגי האי נראין דברי ר"י ואין נראין דברי ר' יהודה מבעי' ליה. לפי פי' רש"י ז"ל נר' לפר. דאנן משמע לן כי כשבא לר' לומ' כי כר' לו דברי חכמים כשניער בתחלה. כך רצה לומ' כי מה שאמרו הם בשלא ניער בתחילה אנא בסוף נר' יפה בשניער בתחלה וע"כ בשניער בתחלה מתיר ר' אף החתיכה העליונה דהא לית ליה דר"י דאמר חיישי' שמא לא ניער יפה יפה וכיון שכן אף כשהתירו חכמים בשניער בסוף אפי' החתיכה הראשונה התירו והיינו דקאמר נר' דברי חכמים המתירן בשניער בתחלה כלומר נר' דבריהם שהתירו בשניער בסוף לדון כדבריה' בשניער בתחיל' ואין לעשות הדמיון הזה לדין בשניער בתחלה מה שאמרו חכמים בשלא ניער בתחלה אל כל היכא דאמרת דטעמ' דרבנן משום דאפשר לסוחטו מותר ושרי אף באחרונה דאלו כשהטעם שלהם משום דמין במינו לא בטיל הרי הם אוסרים את החתיכה העליונה וכת שלא נתכוין להשמיענו כל זה אלא שבא להכריע דברי חכמים להתירא בשניער בתחלה א"כ למה תלה דבריו בדברי חכמים ור"י. כיון דרבנן ור"י פליגי בתרווייהו בין בשניער בסוף לנקוט חד מנייהו בלחוד ולימ' נר' לי דברי ר"י בזה ולא בזה א"כ נר' דברי חכמים בזה ולא בזה א"ו לפיכך תלה מקצת דבריו בר"י לאשמועינן חומרי של ר"י וכמו שר"י אוסר בשניער בתחלה כמו כן אוסר ר' בשלא ניער אלא בסוף והיינו לאסור אף האחרות ותלה מקצת דבריו בדברי חכמים לאשמועינן כי כמו שהוא מתיר הכל בשניער בתחלה כן חכמים מתירין הכל בשלא ניער אלא בסוף.

ורש"י ז"ל עשה תערובות אחרת בזה פי' כל היכא דאמרת דלרבנן אפשר לסוחטו אסור ולא שרי בשניער בסוף אלא משום דמין במינו בטיל ואסרו ליה לחתיכ' ראשונה מיה א"כ אף בשניער בתחלה סבי להו שתהא החתיכה ראשונה אסורה מיהת גזירה שמא לא ניער בתחל' יפה עד שנתנה הטפה טעם בחתיכה העליונה ונמצא שלא נר' לי לר' בשניער בתחל' לא דברי ר"י ולא דברי חכמים כי ר"י אוסר הכל וחכמים אוסרים החתיכה העליונה מיהת ואלו ר' מדתלי טעמא דהיתרא בשניער בתחלה מכלל דשרו בקמיית' משום דלא בלעה אלא על כרחין רבנן ס"ל כשניער בסוף שרו אף החתיכה העליונה והשת' כ"ש דשרו הכל בשניער בתפלה ולית להו שום גזירה וכשניער בתחלה הודה ר' לדבריהם ואמ' כמותם ממש שהכל מותר וזהו שבא רבי להשמיענו כשתלה היתירו בדברי חכמים שאם לא בא אלא ללמדנו דעתו דלא חיישי' שמא לא ניער יפה למה תלה דבריו בדברי חכמים לומ' נראין דברי ר"י בזה ואין נראין בזה: ואין זה טעם האחרון מחוור דמנ' לן דרבנן איתא להו גזירה דשמא לא ניער והטעם הראשון הוא המחוור לפי שיטתו ז"ל: ועוד יש לפ' פי' יפה דר"י בא להכריע ואסור בשלא ניער אלא לבסוף הא אכרע תלמוד' דסביר' ליה אפשר לסוחטו אסור וכיון דכן בזה מסתמ' להכריע כדברי ר"י: ובהא מפליג בין ניער ללא ניער וכאלו אמ' נר' דברי ר"י במאי דסבר אפשר לסוחטו אסור ונר' דברי חכמים במאי דלא חייש לגזירה: אבל אי ר"י ורבנן כולהו סביר' להו דאפשר לסוחטו אסור ובזה לא הכריע כלום לא היה לו לתפוס שניהם אלא שיאמר נר' דברי ר"י בזה ולא בזה או דברי חכמים בזה ולא בזה ותו לא מידי:

מתני' כחל קורעו ומוציא את חלבו ובו אמרי' כיצד אמר רבי יהודא קורעו שתי וערב וטחו בכותל: ופרש"י ז"ל התם דלהתיר בקדירה בפני עצמו מיירי דאלו לצלי בקריעה שתי וערב סגי ואפי' לכתחלה וכדר אליעזר דאמר קרע ליה ואנא איכול. ולבשלו עם הבשר אפי' קריעת שתי וערב לא מהני ליה וכדקתני במתני' קורעו ומוציא את חלבו וכו': אבל ר"ת פי' דקורעו ומוציא את חלבו ומותר לבשלו אפי' עם הבשר והיינו דפסק ותני' הכ' דאלמא למשרי בכל אנפא קחני וכדקתני סיפ' גבי לב קורעו ומוציא את דמו שהוא מוכשר בכך לכל דבר וכן דעת הגאוני ז"ל והרמב"ם ז"ל וכן עיקר:

לא קרעו אינו עובר עליו פי' עליו בגמ' בלישנא קמא דרב אינו עובר עליו ומותר בדיעבד לאחר בישולו אע"פ שלא קורעו ותני' כלישנ' קמא דרב. ולפום פשט' אע"פ שלא קרעו כלל קאמר: ומיהו דוקא כשבשלו בפ"ע דאלו כשבשלו עם הבשר ליכא מאן דשרי ליה בלא קריעה אפי' בדיעבד וכדאמרי' בפרקי' לע"ל כחל בס' דהיינו לכל הפחות היכ' דלא קרעי' שתי וערב ובשליה בהדי בשרא. וכדאי' ברוב' נוסחי דהתם: ולרב ללישנא קמא לא אתי רישא וסיפ' בחדא גוונא לפי' ר"ת אלא תנא מילי מילי קתני וריש' קתני דבק ריעה שתי וערב מתכשר לכל דבר: וסיפ' קתני שאם לא קרעו אינו עובר עליו ומותר כשבשלו בפני עצמו מיהת ופן דעת הגאונים ז"ל: ואף רש"י זכרונו לברכה כך פירש בשלא קרעהו כלל אלא שהוא סובר דסיפא מיירי בצלי וה"ק לא קרעו אינו עובר עליו ומותר לצלי מיהת. אבל ללישנא בתרא דרב אילו עובר עליו ואסור לפי' מתני' בחדא גוונא וסיפא נמי בקדרה של בשר ולפיכ' אסור' והכי מתפרש' נמ' לר"נ כדבעי' למימר לקמן: ור"ת ז"ל פי' דכולה בקדרה של בשר ה"ק הכחל קורעו קריעה גמורה שתי וערב מותר לכתחלה אפי' עם הבשר לא קרעו קריעה גמורה אלא שקורעו שתי או ערב בלבד אינו עובר עליו ומפ' בגמ' אינו עובר עליו ומותר ואפי' בקדרה של בשר דכיון שיצא מקצת חלבו לא גזרו בי חכמים כלל. והא דאמרי' לעיל כחל בס' בשלא קרעו כלל:

הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו פי' רש"י ז"ל דבמס' כריתות פרישנ' דדוקא לב עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה שיש בו כזית חייב עליו כרת אם לא קרעו אחר בשולו. והקשו עליו דהא אמרינן בפ' הקומץ דם שבשלו אינו עובר עליו. ואפשר שרבינו ז"ל סובר דההיא בדם קדשים דוקא. אבל בדם חולין אע"פ שבשלו עובר וכדאמרי' בגמ' גבי כבדא עלוי' בשרא דם דאורייתא. ובתו' פי' דדם שבשלו אפי' בחולין אינו עובר עליו וכי אמרי' בגמר' דם דאורייתא לומר שעיקר דם אסור מן התורה כשהוא חי ולפיכך החמירו בו במבושל: ובכריתות ה"ק לא שנו שאינו עובר עליו כלל ואפי' חי אלא בלב עוף. אבל בלב בהמה שיש בו כזית עובר עליו כשהוא חי מיהת. עוד כ' רש"י ז"ל דאפי' לב בהמה אין הבשר נאסר אם בשלה בלא קריעה אלא קורע לאחר בישולו ומותר שהלב חלק ואינו בולע. והכי אמרי' בפסחים שאני לב דשיע ע"כ פי' מדאמרי' התם אמר רבא האי מוליית' שרי בצלי אפי' בלא מליחה דכבולעו כך פולטו: ואמרי' לימא מסייע ליה דתני' הלב קורעו ומוציא את דמו לא קורעו קורע לאחר בישולו ומותר. וקס"ד דבצלי דוקא קאמ' ומשום דכבולעו כך פולטו: ומהדרי שאני לב דשיע. כלומ' אפי' בקדרה לא מיתסר. ואומר ר"ת ז"ל דליכ' למסמך על ההיא דהא בדרך דחיי' איתמרא דלא לסיוע מינה לרבא וכיון דקיי"לן כרבא הדרי' כדמעיקרא ובצלי מיירי דומיא דויבשלו את הפסח משום דבכל בצלי לענין דם כבולעו כך פולטו והרמב"ן ז"ל קיים דברי רש"י ז"ל מדאמרי' התם להדי' שאני לב דשייע ולא אמרי' בלשון דילמא: אלמא פשיטא להו דהכין דינא. ואתי נמי מתני' כפשטא אף בשבשלו בקדירה ומיהו אף לפי' רש"י ז"ל דוקא שבשלו בפני עצמו שאם בשלו עם הבשר הרי נבלע דמו בבשר ונאסר הבשר כשאין שם ס' וחזר הכל כנבלה וחזר הלב ונאסר דאע"ג דשיע ולא בלע דם שמנונית בלע וכן פי' בתו': ורבי' הרמב"ן ז"ל פסק כפרש"י ז"ל:

ונשוב לביאור הסוגיא והוא שאמר ונראין לי דברי חכמים בניער וכסה אבל בשלא ניער לא כלומר אע"פ שהם מתירין בלא ניער והשתא מאי ניער דקאמר אילימא דוקא בסוף אבל מתחלה לא דאפי' בקבלה הטעם נראה לו להתר והא קאמר דנראין לו דברי ר' יהודה בהא אלא בניער מתחלה ואלמא דרבנן שרו אף בניער בסוף ולא מתחלה ומשום דסבירא להו אפשר לסחטו מותר ר"ל שחוזר להיתר אלמא אפשר לסחטו תנאי היא ואמר ליה רב אחא וממאי דבאפשר לסחטו פליגי והאי עד שיתן דקאמרי רבנן אטיפה קיימי ולמישרי אף אותה חתיכה דילמא אותה חתיכה לעולם אסורה ורבנן אסופא דר' יהודה קיימי דקאמר אוסרת את כל החתיכות אפי' היו אלף כיוצא בה מפני שהן מינה ואמרי רבנן דאע"ג דהיא אסורה אינה אוסרת השאר אלא בכדי נתינת טעם בכלן ותריץ ליה היכי השתא בשלמא אי אמרת רבנן דהכא במין במינו כר' יהודה סבירא להו ובאפשר לסחטו פליגי אם אותה חתיכה חוזרת להתרה אם לאו היינו דקאמר נראין דברי ר' יהודה בהא ודברי חכמים בהא כלומר נראין דברי חכמים בהא דהא לא בלעה יותר מן האחרות והוה ליה איסור שמשערין בו מין בשאינו מינו אלא אי אמרת אפשר לסחטו אסור והאי דשרו רבנן אף בלא ניער מתחלה אשאר חתיכות הוא ומשום דמין בשאינו מינו הוא ועד שתתן דקאמר אחתיכה קאי נראין דברי ר' יהודה ואין נראין הוה ליה למימר כלומר נראין בשלא ניער דכיון דקבלה טעם נאסרה ואוסרת חברותיה מדין מין במינו ואין נראין בניער מתחלה דלא חיישינן ללא ניער יפה ואין כאן נתינת טעם בחתיכה והוה ליה מין בשאינו מינו דסברא דמין במינו לא בטיל מפורסמת היא לר' יהודה אלא ודאי באפשר לסחטו פליגי:

זו היא שטתנו בביאור הסוגיא וכבר כתבנו הראוי לברר ממנה דרך פסק כמו שכתבנו:

זה שכתבנו שלענין חתיכה שנפל בה טפת חלב דקאמר רב חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה שבא ללמדנו מה שלא היינו למדים לא מדברי ר' יהודה במין במינו לא בטיל ולא מדברי עצמו בכל איסורין שבתורה במינו במשהו וזהו שלא הקשה הא אמרה חדא זימנא וכו' כמו שכתבנו אני תמה בחתיכת נבלה מהא שאמר בפרק גיד הנשה שכשנתנה טעם בחתיכה נעשית חתיכה עצמה נבלה היאך לא הקשה הא אמרה רב חדא זימנא דהא רב ושמואל דאמרי תרויהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו ומפני מה אמרו עליה כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה והא איהו נמי אמרה ומה בין דברי רב ושמואל לדברי ר' יהודה ונראה לי מתוך הדחק ומתוך סוגיא זו שאין ביניהם לענין האיסור כלום אלא שלר' יהודה כל מין במינו ובשאינו מינו סלק את מינו וכו' ולרב ושמואל לא נתברר דעתם בזו כלל וזה שאמר מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה וכו' פירושה אעקר שמעתיה דרב כלומר רב דקאמר אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ומפני שהוא סובר כל איסורין שבתורה במינן במשהו כמאן אמרה לעקר שמעתיה ודאי כר' יהודה שהיה קודם לו ואי סבר כר' יהודה הרי הוא סובר במין במינו ובשאינו מינו וכו' הא מ"מ רב ושמואל לא דברו כלל במין במינו ובשאינו מינו מה דינו ובאמת שדברים דחוקים הם שמ"מ הרי העלו בה שאף הוא סובר כן והוא שהעמידה ברוטב עבה ועוד שאף לעקר האיסור היאך עשו ממנו שמועה בפני עצמה יאמרו הלכה כר' יהודה ומ"מ גדולי הרבנים ראיתי שכתבו בקרוב לזה שפסקו כר' יהודה משום דרב ושמואל קיימי כשטתיה אלמא אין ביניהם לענין הדין כלום והוא תמה והרבה נשאתי ונתתי בה עם קצת רבנים עד שאחד מהם אמר לי שלר' יהודה אף בפוגם אמרה ולרב ושמואל בפוגם מיהא מותר ולא נתישבו לי הדברים כלל ויש מפרשים שבודאי אין ביניהם כלום אלא שמתוך שר' יהודה עקר שמעתיה בקדשים בדם הפר ובדם השעיר חששו שמא יהו סוברים עליו שיאמר כן בשאר איסורין או שמא בדומה לו שהוא לח בלח ואף זו אין הדברים מתישבין בה שבכל התלמוד אנו אומרין בכל איסורין ר' יהודה היא דאמר מין במינו לא בטיל ויש מפרשים שמדברי ר' יהודה הייתי אומר דוקא בשיש שם שיעור איסור דהיינו כזית אבל במשהו ממש לא ורב ושמואל אומרים בה אף במשהו ממש:

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה דין כחל ויתגלגל בתוכו דין דם הכנוס בתוך הלב ועל ידי כן יתגלגל בגמ' שלה דין מליחת בשר להפליט דם הכנוס בבשר הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו אמר הר"מ פי' כחל ידוע ודינו כפי שאומר לך והוא שכל זמן שקרעו שתי וערב וטחו בכותל מותר לבשלו לכתחלה עם הבשר ואם עבר ובשלו בלא קרע לבדו גם כן הוא מותר והוא מה שאמר לא קרעו אינו עובר עליו ומותר ואם בשלו בלא קרע עם בשר אחר משערין אותו בששים אמרו כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור וידוע שהבשר בחלב מין בשאינו מינו ולפיכך משערין אותו בנותן טעם ואם אין גוי מצוי הרי אפשר לבדוק כגון הכחל עם הבשר ולפיכך משערין אותו בששים כפי העקרים שביארנו בסוף ע"ז ומה שאמרנו בלב לא קרעו אינו עובר עליו אבל אסור באכילה ואין מותר לאכלו עד שיקרענו ויוציא מה שבתוכו מן הדם ומה שאינו עובר עליו בלא תעשה ר"ל אינו בא לידי לא תעשה לפי שבשר עוף בחלב עצמו דרבנן הוא שיתבאר:

אמר המאירי הכחל קורעו ומוציא את חלבו צריך שתדע שלא אסרה תורה בשר בחלב אלא בחלב היוצא מן הבהמה בחייה דרך דדיה הא חלב היוצא מן השד לאחר שחיטתה לא נאסרה מן התורה בבשר ומ"מ חכמים אסרוה לפי' הכחל אסור לבשלו בקדרה אפי' בפני עצמו בלא שום בשר מפני שבשר הכחל בולע מן החלב שבו אלא אם רצה לבשלו קורעו ופירשו בגמ' על קריעה זו שהיא שתי וערב וטחו בכותל או כובשו תחת איזה דבר הסוחטו כדי שיצא חלבו ואחר כך מבשלו וטיחה זו ענינה הכאה בכותל מלשון הטיח ראשו בקרקע ולא דברו במשנה זו לבשלו עם בשר אלא בפני עצמו ובגמ' יתבארו שאר דינין שבו:

לא קרעו ובשלו בפני עצמו בקדרה אינו עובר עליו ופרשו בגמ' שאף לכתחלה מותר לאכלו אחר שעבר ובשלו שלא נאמר דין קריעה וטיחה בכותל אלא מדברי סופרים ולכתחלה שכך אמרו בבריתא כחל שבשלו בחלבו מותר ובשלו בחלבו היינו שלא קרעו וכן בשלו בקדרה משמע ובפני עצמו וקאמר מותר ואין צריך לקרעו אחר בשולו אלא שהדבר נאה וזהו שאמרו בגמ' אינו עובר עליו ומותר ואע"ג דבלישנא בתרא קאמר אינו עובר עליו ואסור הלכה כלישנא קמא דתניא כותיה:

הלב קורעו ומוציא את דמו וכו' פי' התבאר במסכת כריתות שהלב יש בו שני מיני דמים אחד דם של עצמו כשאר הבשר והשני דם המתקבץ בתוכו בשעת שחיטה שהנשחט מתאנח ומושך הלב מדם שחוצה לו ומתמלא הימנו ופירשו שם על דם עצמו שהוא יוצא במליחה כשאר הדמים שבאיברים אבל דם הכנוס בתוכו אינו יוצא במליחה ומתוך כך אמרו עליו שקודם מליחתו צריך לקרעו שאין המליחה מפלטת דם הכנוס אלא דם הבלוע ואמר על זה שקורעו ומוציא את דמו ואחר כך מולחו ואוכלו אפי' לקדרה:

לא קרעו ר"ל שמלחו ולא קרעו קורעו לאחר מליחתו ומוציא את הדם שבתוכו ומותר ואינו צריך מליחה אחרת שאם תאמר שכבר בלע הלב מדם שבתוכו הרי מה שבלע פלטו בכח המליחה ולא עוד אלא מתוך שהלב חלק ביותר אמרו עליו בפסח שני שאינו בולע מדם שבתוכו ומתוך כך אפי' נתבשל בקדרה בלא קריעה קורעו ומותר אחר שנמלח וזהו שאמרו בגמ' לא קרעו קורעו לאחר בשולו ומותר ואם בשלו בלא מליחה אוסר מצד דם הנבלע בו (כשר) [כשאר] בשר ומשערין בכלו:

לא קרעו אינו עובר עליו פירשו דבר זה בכריתות אינו חייב עליו כרת ודוקא בדם עוף שאין שם דם כזית אבל בבהמה חייב כרת ומגדולי המחברים פירשו שאף בבהמה אין בו כרת אלא מלקות בדם המתכנס בשעת שחיטה אבל דם הכנוס לתוכו חייבין עליו כרת ואף בשל עוף עצמו אע"פ שאין בו כרת מ"מ אסור הוא כדין חצי שיעור שבכל איסורין ויש אומרים שאף בבהמה אינו חייב כרת אלא אם אכלו חי אבל מבושל אין בו כרת שהדם שבשלו או שמלחו אין בו כרת וכן יראה ממסכת מנחות פרק הקומץ רבה אע"פ שגדולי המפרשים והמחברים לא פסקוה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנוה הלכה היא אלא שיש דברים אחרים מתבארים בגמ' שאתה צריך לידע להשלמת ביאור ענינים הנכללים בה ואלו הן:

גמ' ולא כיסה יפה יפה אמר מר ודברי חכמים כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה אלא אי אמרת אפשר כו' ורבי מדתלי טעמא דהיתירא בשניער מכלל דשרי אף בקמייתא כו' עכ"ל פירוש דע"כ רבי לית ליה גזירה דשמא לא ניער יפה דאם כן שאר חתיכות נמי ליתסרו דהא רבי במין במינו לא בטיל כרבי יהודה ס"ל כיון דאסר שאר חתיכות בלא ניער בתחלה אלא בסוף וק"ל:

בד"ה ותו לא מידי אין כו' קמייתא אסורה דהא בלע ולא פלט ואין כאן מחלוקת אלא באחרונות כו' עכ"ל יש לדקדק כאן דבלא ניער כלל בלע ולא פלט היאך נאסור את האחרונות ונראה כספרים דמתנייא איפכא הכי איתא הסוגיא אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בשניער וכיסה ודברי חכמים בשלא ניער וכיסה מאי ניער וכיסה אילימא ניער וכיסה מתחלה ועד סוף מבלע בלע מפלט פלט ואלא לא ניער בתחילה כו' מכלל דסבר רבי יהודה כי לא ניער מתחילה ועד סוף אסור אמאי הא בלע ולא פלט אימא לא ניער יפה ולא כיסה יפה אמר מר ודברי חכמים כשלא ניער וכיסה מאי לא ניער וכיסה אילימא לא ניער מתחילה אלא בסוף ולא כיסה בתחילה אלא בסוף האמרת נראין דברי רבי יהודה בהא אלא לא ניער מתחילה ועד סוף ולא כיסה מתחילה ועד סוף מכלל דרבנן סברי ניער בסוף ולא ניער בתחילה כו' והשתא לפי זה בניער וכיסה מתחילה ועד סוף לא פליגי אלא בלא ניער כלל נמי פליג ר' יהודה להחמיר ולאסור משום דשמא בסוף לא נזהר יפה וניער וכיסה אלא דא"כ לרבנן קמייתא ליכא למשרי בלא ניער כלל ועד שתתן אחתיכה קאי ולא איירי באפשר לסוחטו מידי ודו"ק:

שרא לן כוותיה כו'. ענין זה מפורש כמ"ש דמצות הקב"ה עלינו גזירת המלך הם בלי טעם בדבר וז"ש כל דאסר לן שרא לן דכותיה וא"כ ע"כ האי דאסר לן גזירת המלך הוא ומייתי אסר לן דמא אל תאמר משום מאיסותיה הוא כדאמרי' ספ"ב דמכות ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה הימנו כו' הרי שרא לן דם כבד ואי מטעם מאיסותיה היה לאסור גם דם הכבד וכן אסר לן דם נדה ואי משום מאיסותיה הרי שרא לן דם טוהר וא"כ על כרחך איסורא הוא משום גזרת המלך וכן בבשר וחלב וכן בחזיר ובכל אינך דמייתי יש לפרש בכה"ג דאי הוה ביה טעמא אמאי שרא בכיוצא בו ולזה אמרה דודאי גם איסור בשר בחלב גזרת המלך היא ומאי שרא לן דכותיה וק"ל:

ברש"י ד"ה אלא אי אמרת וכו' והא רבנן נמי אסרי לה לחתיכה וכו'. אע"ג דאיכא למימר דלא אסרי רבנן אלא כשלא ניער אבל בניער לא אסרי אפי' חתיכה הראשונה מ"מ לא שייך לומר דדברי חכמים כשניער כיון דלא איירי רבנן בניער ולא ניער ויכול להיות דאינהו נמי אסרי לחתיכה אפי' בניער וחיישי לשמא לא ניער יפה ולא פליגי עליה דרב יהודה אלא במין במינו:

רש"י בד"ה ותו לא מידי אין לשנות כו'. נ"ב הוא פי' של ותו לא מידי דקאמר בגמ' וה"פ אין לך להשיב ולשנות הסוגיא בענין אחר אלא כמו שפירשתי דפליגי באפשר לסוחטו לחוד וק"ל:

בא"ד שקבלה את הטעם הרוטב כו' כצ"ל:

גמ' ודברי חכמים כו' אלא ניער מתחלה ועד סוף כו'. בניער מתחלה לחוד ודאי סגי דכיון דנתבטל נתבטל ולהכי לא קאמר בהיפך נראין דברי ר"י בניער בתחלה ולא בסוף כו' רק מדקרי ליה ניער בסוף ולא בתחלה בשלא ניער מפרש ונראין דברי חכמים בשניער בניער אף בתחלה. ודברי ב"י בזה סימן צ"ב אך למותר. והטור [שכתב על הרמב"ם ניער מתחלה ועד סוף לאו דוקא] לא בא רק לפרש דהרמב"ם לישנא דגמרא נקיט גם מ"ש הב"י שדיוקא [ניער כו'] מקושר לפרש"י דוקא [דלר"י א"צ רק שהיה מקצתה תוך הרוטב] אינו דהא בגמרא איתא כן ומה יאמר ר"י בו אם הוא דיוק דוקא ניער ולא מקצתה ברוטב:

גמ' והכא במין ומינו קמיפלגי כו' . לפי"ז לא תלוי פלוגתייהו בציור זה דאפשר לסוחטו והו"ל לפלוגי בכל מין ומינו דעלמא מאי אמרת רבותא בר"י דאפילו בכה"ג לא בטיל דהנאסר יכול לאסור טפי כו' ובשר בחלב דוקא לפירוש ר"י לעיל בד"ה אמאי א"כ נימא דרבנן לא פליגי רק בהך סברא לחודיה כמו למ"ד אפשר לסוחטו מותר דלא ס"ל נמי הך סברא [דנעשה גוף האיסור] וחתיכה עצמה נעשה נבילה אית להו רק לא ס"ל שיאסור הנאסר טפי מאוסר ודינו כבשאר איסורין דחתיכה נעשה נבילה ולא צריך תרי ששים. דזה הוא פלוגתא חדשה טפי ומסתבר לומר דפליגי במין ומינו דמצינו בעלמא דפליגי בה ר"י ורבנן ונקטו בכה"ג לרבותא דר"י:

ברש"י בד"ה ותו לא מידי כו' ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר כו' וכולן נאסרות אפילו הן אלף. מוכח מזה דס"ל כר"ש דלעיל בד"ה אמאי כו' דלר"י בשאר איסורין חנ"נ אבל אין אוסר יותר מאיסור שנחשבו למין במינו ודו"ק:

רש"י (במשנה). אבל בשרו אינו נאסר כו'. ר"ל כדאיתא לקמן ע"ב בברייתא קורעו לאחר בשולו ומותר:

תד"ה הלב. וא"א לומר כן דבהדיא אמרינן בהקומץ כו'. לשיטת רש"י שם הוא דוקא בחטאות הפנימיות והוא שנקרש. אבל בצלול או בחיצוניות וחולין גם בקרוש. אף אם בשלו עובר. ולרבא שם בכולן חייב ע"ש. והתוס' כאן לשיטתם דשם אזלי. שוב מצאתי בפלתי ר"ס ס"ט שהאריך בזה:

ממאי דבאפשר לסוחטו פליגו. דעת הראב"ד דלא נאמר חנ"נ אלא למ"ד מב"מ לא בטיל וזה נראה דעת הריף דלא הביא כלל הך שקלא וטרי' וטעמא יש להסביר קצת כיון דטעם כעיקר אפי' אם היא דאורייתא צריכין ראיות מפסוקים אבל פשטיות לא תאכל נבלה וחלב ממש גוף האיסור ולא טעמו ונהי יש לנו רבוי' אטעמא מנ"ל להמצא עוד איסור אחתיכה שקבלה הטעם אפי' בב"ח. אך למ"ד מב"מ לא בטיל והוא גז"ה בלי טעם וסברא מדם הפר והשעיר אעפ"י דהתם שניהם שוים לא איסור ולא היתר ואינם בטלים כי גז"ה הוא א"כ י"ל אפי' א' באלפי אלפים פעמים תערובות לעולם יעשה כמוה ושוב אפשר כיון דחתיכה זו לכשיערב במינו יאסר נמצא יקרא שם איסור עליו אז אפשר אפי' באינו מינו נקרא שם עליו ובעי ס' נגד כלו זהו נ"ל סברת דראב"ד והרי"ף. אלא שהלח"מ הקשה א"כ בשמעתין בעי למימר כ"ע אפשר לסוחטו מותר ובמב"מ פליגו נמצא ס"ל לרבנן מב"מ בטיל ואפ"ה אפשר לסחטו אסור וק' עצומה היא ולא תי' כלום וצ"ל אה"נ זהו סברת ר"א לרבינא שהקשה כן אבל למסקנא ע"כ רבי לא פי' כן דברי רבנן ור' יהודה כמו שמוכיח הש"ס א"כ נראין ואין נראין מיבעי' לי' וק' ארבי גופי' מנ"ל לרבי דלמא רבנן ור"י במב"מ פליגו אע"כ ס"ל כס' הנ"ל וא"א לומר מב"מ בטל ואפשר לסוחטו אסור וק"ל:

ותו לא מידי וכו' עפירש"י וכ' ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בה ליתן טעם וכו' והנה רש"י מיירי ברוטב עבה דלא שייך סלק כמו שסיים בסוף דבריו וז"ל אבל אם יש ברוטב לבדו יותר מ"מ וכו' ע"ש מבואר עד עכשיו מיירי בשאין ברוטב לבטל וא"כ ק' לאיזה צורך כ' רש"י שהחלב נ"ט בחתיכה אפי' כי ליכא נ"ט נמי דהא מב"מ לא בטיל דהא רש"י כ' להדיא בפסחים ל' ע"א חלב ובשר מב"מ הוא. מיהו מהרש"ל כ' שם דמיירי בבשר שומן ע"ש וא"כ י"ל הכא מיירי רש"י מבשר כחוש אבל דבריו צ"ע לכאורה דוודאי בשר כחוש עם חלב הוה מין בשאינו מינו בטעמא וכזה כ' ש"ך רס"י צ"ח בשם הראב"ן אבל לענין מב"מ לא בטל דאזלינן בתר שמא אין לחלק בין שומן לכחוש ואי ס"ל לרש"י כהראב"ד דחלב עם בשר הוה מב"מ בשמא מדחייב עליו משום בשר מן החי אין חילוק בין כחוש לשומן א"כ דברי רש"י סתרי אהדדי לכאורה:

עוד ליישב סתירת רש"י דהכא ובפסחים פסק רש"י מב"מ לא בטיל ובע"ז ס"ו ע"א גבי חמירא דחוטי פסק דמב"מ בטיל וכן הקשו תוס' לעיל צ"ז ע"א סוף ד"ה רבא וכו'. גם יל"ד דמייתי רש"י ראי' מחמרא לגו חלא ולא מייתי ראי' מפלוגתת אביי ורבא בחמרא חדתא בעינבי וחמירי דחיטי וחמירי דשערי:

גם צל"ע אעיקר פלוגתת אביי ורבא אי בתר שמא או בתר טעמא אי פליגו בדאורייתא וכמ"ד מב"מ לא בטיל מדם הפר ודם השעיר הא התם שוה בשמא ובטעמא דלמא עד דאיכא תרוויהו כי התם שמא וטעמא שוים. וכן הקשה ש"ס אהתנאים דלמא עד דאיכא תרוויהו מב"מ ועולין. וא"כ מנ"ל לאמוראין לחדש בדברי ר' יהודה דסגי בשוה בחדא מיניהו שמא למר וטעמא למר וצלע"ג. בשלמא אי פלוגתתם בטבל ויי"נ יש להסביר לא מיבעי' בטבל דהוה דבר שיל"מ וכ' הר"ן בנדרים דהטעם משום דהוה היתר בהיתר אע"ג שעתה עדיין אינינו היתר מ"מ מה שחסר שאינינו היתר עדיין ישלים מה שהוא מב"מ א"כ יש לומר סגי בהשלמה כל דהוא או שמא למר או טעמא למר ובחומרא דיי"נ נמי יש לדחוק כיון דכתיב לא ידבק בידך מאומה משו"ה החמירו בכ"ש מיהו באינו מינו כבר נאבד מן העולם במיעוטו. משא"כ מב"מ שמצא מין את מינו ומחזקו ונשאר בעולם. וס"ל לאביי העיקר הוא במה שנשאר טעמו ורבא ס"ל העיקר הוא במה שנשאר שמו בעולם. אבל אי בדאורייתא בקרא פליגו צ"ע ידעתי פתר. מ"מ לפי דברינו י"ל דלא תיקשו ב' הברייתות דמייתי ש"ס תני' כוותי' דרב ושמואל ותני' כוותי' דר"י ור"ל. ולא בעינא למוקים חדא כר"י וחדא כרבנן דלא משמע כן בש"ס שם אלא תרוויהו הילכתא נינהו וכמ"ד מב"מ לא בטיל אך בעינן שוה בשמא ובטעמא כמו דם הפר והשעיר. חוץ מטבל ויי"נ דבחדא מיניהו או שמא למר או טעמא למר נמי לא בטיל מטעם הנ"ל וא"כ הך ברייתא מיירי בשוה בשמא וטעמא בכל התורה במינו במשהו ואידך מיירי בשמא ולא בטעמא הוה בנ"ט לבר מטבל ויי"נ וא"ש ב' הברייתות. אך אביי ורבא בחמירי דחטי ושערי לא משמע לרש"י דמיירי בטבל כיון דבש"ס דילן אינו מבואר טעם דחומרת טבל אלא משום כהתירו כך איסורו חטה א' פוטרת כל הכרי והיינו אי ראוי להפריש מזה על זה אבל חטי ושערי נהי לענין תערובות איסור והיתר חד שמא אית להו מ"מ לענין הפרשה אין מפרישין מחטים על שעורים ולא משעורים על חטים. ומ"ט יהי' במשהו אע"כ אביי ורבא ס"ל מב"מ בעלמא לא בטיל כר' יהודה ובקרא פליגו וס"ל דלא בעינן אלא שוה בחד מיניהו. וע"ז כ' רש"י בע"ז דלית הלכתא כאביי ורבא בהא מהך ברייתא דתני' כוותי' דר"י ור"ל דלכל הפחות מוכח מהך ברייתא דבעינן שוה בשניהם:

אמנם בשמעתין מייתי רש"י ראי' מפלוגתת אביי ורבא מחלא לגו חמרא דהקשה התם הריטב"א הא רבא אזיל בתר שמא והכא אזיל בתר טעמא ותי' כיון דטעמי' חמרא עדיף מריחא לרבא נמצא לענין ניסוך וקידוש וברכה דינו כחמרא א"כ שמו חמרא ובאביי להיפוך. נמצא הני הוה שוה בשם ובטעם ושפיר פסק רש"י כוותי' בהא ומייתי רש"י מיני' דוקא. ולא מפלוגתתם בענבי חדתא וחמירי דחטי דהני לא שוה אלא בחדא מיניהו ולית הלכתא כוותייהו בהא:

ולפ"ז מיושב גם סתירת רש"י בחלב ובשר דס"ל כהראב"ד הנ"ל דחלב מיקרי בשר ושוה בשמא אך בשמעתין מיירי בשר כחוש והוה אינו מינו בטעמא אע"ג דשוה בשמא מ"מ נידן כאינו מינו ובפסחים מיירי מבשר שומן כמ"ש מהרש"ל שם והוה שוה בשמא ובטעמא והוה מב"מ וא"ש:

והנה התם בע"ז מייתי ש"ס טעמא משום דכהיתירו בחטה א' כך איסורו ולא מייתי הא דירושלמי דשיל"מ משום דאי ס"ד דברייתא מיירי בשבעלים בעיר ויש להם טבל להפריש דהוה דשיל"מ ומשו"ה לא בטיל ה"ל למיחשב נמי חמץ וחדש לפני העומר דלא בטיל דה"ל דשיל"מ ודבר זה מבואר כן ברמב"ם פ"ו ממ"א אע"כ לא מיירי מדשיל"מ אלא כשאין הבעלים בעיר ואפ"ה לא בטיל משום כהתירו כך איסורו ולפ"ז משמע בטבל טבול לתרומת מעשר שאין התירו בחטה א' וגם אין הבעלים בעיר דלא יש לו מתירין שפיר בטיל ולא משמע כן בתוס' יומא מ"ז ע"ב דאפי' בטבל הטבול לקומץ מנחה בבין הבינים שאין יכול להפריש עליו כלל ואפ"ה לא בטיל דשם טבל בעולם לא בטיל ע"ש וצ"ע:

ועיין מ"ש תוס' לעיל צ"ז ע"א ד"ה רבא דריב"ל ס"ל בס' מדיליף מזרוע בשלה כבר ביארנו לעיל בסוגיא זרוע בשלה דלשיטת רש"י לק"מ דבזרוע בשלה הקילה תורה ע"ש. וילפינן מינה דלכל הפחות בעינן באינו מינו שיעור ס' כמו שהקילה תורה במב"מ בזרוע בשלה ע"ש בביאור בעזה"י ולק"מ:

שוב הקשו תוס' מראב"י דחרסן. ולפע"ד ליישב לפירש"י דהתם לענין טומאה וטהרה מיירי וי"ל ס"ל לראב"י כברייתא דר"ח דבעינן אפשר להיות כמוהו והכא המבטל א"א להיות כבטיל דהיינו מי רגלים של אדם טהור א"א להיות כמעינות הזב ואפשר גם בהיפוך הבטיל שהוא מי רגלי הזב א"א להיות כמי רגלי הטהור דלא שייך במי רגלים לכי איסרחא ועתי"ט פ"ט דכלים משנה ה' ד"ה אפי' אחד ג' שנים. ומ"מ י"ל בין ראב"י ובין רבנן ס"ל מב"מ לא בטיל והכא פליגי בהא דתני ר' חיי' דבעינן אפשר להיות כמוה וכנ"ל:

והנה שם כ' תוס' דבפסחים לא גריס רב לטעמי' ורבא ס"ל כרב ולא מטעמי' והקשא מהרש"א מה בכך דלא גרסינן לי' מ"מ ק' מי הכריח לש"ס לומר דרב ס"ל כר' יהודה וגזר שלא במינו אטו מינו לימא משום חומרא דחמץ ולפע"ד י"ל ס"ל להתוס' אי לאו במינו אסור מדינא לא הוה מחמרינן אלא כיון דמינו אסור מדינא משום יש לו מתירין אחר זמן משום חומרא דחמץ אסרו גם אינו מינו הואיל ולא בדילי מיני'. ותינח לרבא דס"ל אחר זמנו מותר כר"ש אבל רב דס"ל כר' יהודה ולא הוה דשיל"מ הוצרך לומר דס"ל בעלמא כר' יהודה מב"מ לא בטיל וגזרינן משום חומרא דחמץ אינו מינו אטו מינו ומ"מ רב לטעמי' לא שייך דבלא טעמי' א"ש טפי לכן מחקו תוס' רב לטעמי' ומיושב ק' מהרש"א:

הכחל וכו' הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו אינו עובר עליו פירש"י להיות בכרת וכ"כ רמב"ם ודקדק רלב"ח דמלקות איכא אפי' בלב עוף עפ"י גי' ריף ורמב"ם ורא"ש בכריתות דבדם הנפש דידי' שחיותו ממנו איכא כרת ודם דאתי' לי' מעלמא בשעת שחיטה דמשרף שריף היינו דם איברים אינו אלא בלא תעשה. וקים להו לרבנן דאפי' עוף היותר גדול מ"מ לפי חולשת חיותו לית בי' דם הנפש כנוס בלבו כשיעור זית. ורק ממה שנאסף לו דם האיברים מעלמא אפשר שיהי' הרבה יותר מזית ועל זה אינו בכרת אלא בלאו. זהו כוונת הרלב"ח סי' קכ"א דף קפ"א ע"ש ומביאו בלח"מ פ"ו ממ"א ע"ש אבל לגי' רש"י שם בגמרא לא יתכן זה ע"ש. ונעלמו דברים אלו מפלתי סי' ע"ב שכ' בעוף שנתבשל בו לבו ואין העוף שלם שאין בו ס' נגד לבו. מ"מ יכול לשער בס' זתים דהרי אין בו יותר מזית דם. וזה ליתי' לריף ורמב"ם ורא"ש הנ"ל נהי דלית בי' יותר מזית דם נפש אבל דם איברים אפשר שיהי' בו כמה זתים:

אינו עובר עליו. פלוגתת רש"י ותוס' תלי' בפי' ש"ס מנחות כ"א ע"א. רש"י וכן ריף ורמב"ם ס"ל דדם שבשלו שאמר זעירי שאינו עובר היינו מטעם שנקרש ע"י בשול. וא"כ כדמסיק הואיל וראוי לחטאת החצונית חייב עליו תו ליתא לדזעירי ומאי דאמר מתחלה ע"י אור לא הדר למילתי' פי' כך ידוע עפ"י הטבע כשיקרש ע"י אור שוב אינו חוזר לצלילתו. אך תוס' ס"ל דתרי מילי נינהו דהבשול אפי' אינו נקרש פוסלו מכפרה כמו איברים שצלאן והעלן וצ"ל אעפ"י איברים שמלחן מ"מ המה ריח נחוח היינו משום דבדבר גוש אין המליחה פועל כ"כ כמו בדם הצלול ע"כ דם שבשלו ומלחו אפי' בצלילתו פסול לזריקה וממילא . אך בחמה שאינו בשול רק פסילו מחמת קרישתו אהא מסיק כיון שכנגדו ראוי' בחטאת החצונת חייב עליו אבל דם שבשלו ושמלחו לעולם אינו ראוי לא לחצונית ולא לשום דבר. והא דקאמר באור לא הדר למילתי' אין הכוונה דלא הדר לצליליתי' דהא לא מטעם קרוש וצלול אתאינן עלה. אלא לא הדר למילתי' להיות אינו מבושל כיון שכבר הי' מבושל ועיין תשובת רלב"ח הנ"ל:

והרא"ש לקמן בפרקין סי' ל"ז מסתפק דאפי' להפוסקים דדם שבשלו אינו בכרת עכ"פ לאו אית בי' כדם האיברים שלא ניתנו לכפרה ואפ"ה עובר בלאו. ובליקוטים שבחי' הר"ן לקמן ק"כ ע"א אהא דמייתי התם ברייתא הקפה את הדם. תמה על הסוברים אפי' איסור דאורייתא ליכא בדם שבשלו א"כ לקמן קי"ו ע"ב במתניתין חומר בחלב מבדם לחשב נמי שהחלב חייב עליו במבושל משא"כ בדם ולפע"ד לק"מ דה"נ חלב חי אינו חייב עליו כמ"ש תוס' פסחים כ"ד ע"ב ד"ה פרט וכו' משא"כ בדם חי חייב עליו ולא שייך למתני חומר אלא הכי ה"ל למתני החייב בחלב פטור בדם והחייב בדם פטור בחלב וזה אין מקומו במשנה דחומר בחלב וכו' אלא במשניות דספ"ק לעיל כ"ה ע"ב החייב בשקדים המרים וכו' והתם בלא"ה תני ושייר כמ"ש לעיל ולק"מ ק' הר"ן. והא נמי לא קשי' להפוסקים דם שבשלו עובר עליו ליתני חומר בדם שחייב בין חי בין מבושל משא"כ חלב דלא חייב בחי. י"ל אין זה חומר דחלב חי לא הוה דרך אכילתו בכך משא"כ בדם דרך אכילתו חי והה"נ בדם אם אכלו שלא כד"א פטור:

ובפלתי סי' פ"א הקשה מש"ס פ"ק דבכורות דיליף שריותא דחלב מדאצטריך למיסר בב"ח וק' הא משום דם נעכר באת לאסרו ובב"ח נתבשל ואין כאן דם ואסר רחמנא משום בב"ח. ואני אוסיף דאפי' למ"ד דם שבשלו עובר נמי קשי' דבהא לא פליגו דדם שאינו ראוים לכפר אינו עובר עליו אלא דס"ל דם שבשלו ראוי לחטאת החצוטת אבל אי לא היה ראוי כלל פשיטא שמותר וא"כ מאי קאמר דם נעכר ונעשה חלב וכי חלב ראוי לכפר וצע"ג לכאורה שוב מצאתי מ"ש בזה בהג"ה נב"י תנינא סי' ל"ו והוא סבור דזה תלי' בדזעירא וליתא דלכ"ע קשי'. והנלע"ד עפ"י מ"ש ש"ך סי' פ"א סקי"ב דלבתר דגלי לן קרא שריותא דחלב ידעינן דאמה"ח ובמה"ח דוקא ולא שארי דברים היוצאין מן החי ע"ש שסברתו צ"ע. מ"מ ה"נ נימא הכא דמסברא חצונה ה"א דעל המזבח יכפר לאו דוקא ולכל הפחות דם האיברים הוה אם אינו ראוי לכפר והי' סברא חצונה לאסור חלב דדם נעכר ונעשה חלב דלכל הפחות דם איברים הוה ומדגלי רחמנא היתר חלב שוב נדע דטעמא דהתירא משום דהכל תלוי בראוי לכפר ואפי' דם האיברים לא הוה אם אינו באופן שדם הנפש כיוצא בו ראוי לכפר ולק"מ מש"ס בכורות:

והשתא לפ"ז למ"ד פ"ק דנדה דלית לי' דם נעכר ונעשה חלב לא מוכח מידי נגד ס' חצונה דדם שאינו ראוי לכפר הוה עכ"פ דם איברים ותלי' זה בפלוגתא דתנאי הנ"ל ומיושב מה שהקשיתי מאז מש"ס יבמות פ' חרש דף קי"ד ע"ב וצריכי וכו' ולא אמר שרצים אין היתר לאיסורן משא"כ דם שמבשלו ומתירו כי מ"ש שרצים במשהו נדחקו תוס' בפירושו וה"ל למימר בקיצור הנ"ל ולהנ"ל א"ש דבעי למימר אליבא דכ"ע אפי' למ"ד דלית לי' דם נעכר ונעשה חלב. ותלמידי הרב המופלג מ"ה נטע וואלף סג"ל אמר הא דפשיטא לזעירי דדם שנשתנה פסול להקרבה היינו כמ"ש הרא"ה מביאו ב"י בא"ח רסי' ק"ס דמכתיב גבי כיור מים מים ב' פעמים משמע כהוייתן שלא נשתנו ה"נ כתיב דם דם בזבחים פ"א ע"ב וכמ"ד מערבין לקרנות דאייתר לי' דם דם ע"ש. ולפ"ז תלי' דין זה דזעירי בפלוגתא דמערבין לקרנות וכן פסק רמב"ם ודפח"ח אך מ"מ אינו מוכרח שלא יהי' כדם האיברים עכ"פ:

ולכאורה ק' מדאמרה ילתא לקמן בשמעתין שרא לן כבדא ולא אמרה שרי' לן דם קרוש וזה ק' אליבא הפוסקים כזעירא די"ל לפי מה שאני רגיל לפרש דטענת ילתא היתה דהקב"ה השאיר היתר בכל האיסורין נגד יצ"ה שיכול אדם לטעום טעם חזיר במוחא דשביטא וטעם דם בכבדא וא"כ אין ראוי לחכמים לאסור הכל ובב"ח אסרו הכל כבוש ומליח ובעינא למיכל בשרא בחלבא ומה השאירו לי חכמים נגד יצ"ה ואר"נ זויקי לה כחלא כי השאירו כחל נגד יצ"ה. ולפ"ז א"ש דלא אמרה שרא לן דם קרוש דהאי חכמים אסרו אלא שהשאירו כבדא להתיר נגד יצ"ה ע"כ אמרה שרא לן כבדא וא"ש:

אך הא קשי' ר"פ כיצד צולין מייתי דכבולעו כך פולטו מדנותן כרעיו ובני מעיו לתוכו ומאי קושיין כיון דדם שבשלו ושמלחו מותר מן התורה רק חכמים אסרוהו וכי הי' להעמיד דבריהם ולבטל מצות עשה של צליות פסח לתת כרעיו ובני מעיו לתוכו וע"ש בתוס' מ"ש מכבדא עלוי בשרא ע"ש היטב וצ"ע בזה:

והנה בודאי שיטת תוס' בפי' דברי ר' יהודה אמר רב ק' להלום איך אמר רב דינו משום דמתניתין מיירי בסתמא אפי' באוכל חי בלי מבושל. והלא מתניתין דומיא דכחל דרישא דודאי לא איירי אלא במבושל או צלי ומהיכי תיתי לומר סיפא חי איירי. מיהו נ"ל ר"ת לשיטתו דס"ל שינויי דשיעא לא קאי למסקנא ועפ"ז העלה לקמן ק"י ע"א בסוף הדיבור דרישא וסיפא לא הוה דומיא וע"ש במהרש"א ואני אכתוב לקמן אי"ה דלא כמהרש"א דוקא למאי דס"ל שינויי דשיעא לא קאי נמצא לשיטתו בלא ברייתא לא הוה רישא וסיפא בסגנון חד וה"ה למתניתין דהך ברייתא אמתניתין אתמר כמ"ש תוס' ד"ה לב הא דבעי קריעה ע"ש א"כ לשיטתו שפיר כ' רב בעי לאוקמי מתניתין אפי' באוכל לב חי. אבל לפירש"י אין לזה סברא ודוחק גדול:

ועיין בפלתי רסי' ס"ט דקשה לסמוך אהך קולא דדם שבשלו ומלחו כי רוב גדולי ראשונים מחולקים וסתמא דש"ס משמע כפירושם ובודאי אם יש צדדים להקל יש לסמוך אהתוס' ורמב"ן ורשב"א אבל בלא"ה יחוש לרש"י וריף ורמב"ם ורא"ש וחי' ר"ן הנ"ל וצ"ע:

והנה שיטת ר"ת מבואר בתוס' דשמעתין ומסיימו תוס' דלפ"ז רישא דברייתא כחל עם בשר וסיפא לב בלא בשר דשינויי דשיעא לא קאי ומהרש"א מגי"ה ועו"ד שינויי דשיעא לא קאי. ולא הבנתי דבריו דודאי אי לא אמרינן לב שיעא אפשר דמיירי בצלאו בהדי בשרא ואע"ג דהבשר נעשה נבלה לא נאסר הלב משמנונית הבשר שנעשה נבלה כיון שאין הדם נכנס ללב דשיעא אין האיסור יכול לאסור במקום שאין האוסר נכנס ובקדרה בלי בשר נמי נהי הרוטב והכלי נאסר מ"מ הלב אינו נאסר אך שינויי דלב לא קאי רק כבולעו כך פולטו א"כ אפי' בצלי בהדי משרא לא מצי איירי דהבשר נאסר ונעשה נבלה וחוזר ואוסר הלב דהרי גם הדם נבלע ומוליך שמנונית עמו אלא שהדם חוזר ונפלט ולא השמנינות וזה ברור לפע"ד:

והיוצא מזה לשיטת רש"י רישא דכחל בצלי דוקא וסיפא דלב אפי' בבשול דשינויי דשיעא קאי. אך אם לא קרעו אחר בשולו חייב בדם בהמה דאיכא כזית. ולר"ת רישא בבשול עם בשר וסיפא בלב בלא בשר דשינויי דשיעא לא קאי. ואם לא קרעו מותר אפי' בלב בהמה דדם שבשלו מדרבנן. ושיטת הראשונים בכחל כר"ת ובשיעא כרש"י והוה סיפא בשלו עם בשר ודם שבשלו משמע דלכל הפחות איסור לאו אית בי':

תנן הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו כו' שמועה זו רבו הויותיה ותחלת דברי אתקן דברי רבותינו ז"ל כדי שיהו דברי חכמים קיימין בטור י"ד סימן צ' בדיני כחל כתב וז"ל ולצלי צריך קריעה שתי וערב צלאו בלא קריעה מותר זהו לדעת רש"י כו'. וכתב בית יוסף עליו וז"ל ויש לתמוה למה פסק רש"י דלצלי צריך שתי וערב דהא רבי אלעזר אשמועינן דלא בעינן שתי וערב לצלי אלא קריעה כל דהו סגי ומשמע דלא פליג אדרב יהודה דההיא לקדירה והר"ן נראה שנזהר מזה ולפיכך כתב בשיטת רש"י דלצלי בעי קריעה לכתחלה ולקדירה צריך קריעה שתי וערב וטחו בכותל ע"כ. ומדנקט גבי קדרה שתי וערב ולא נקטיה גבי צלי משמע בהדיא דלצלי לא בעי שתי וערב אבל לתוספות והרא"ש והתרומה שכתבו בשם רש"י דלצלי בעי קריעה שתי וערב ונגררו אחריהם רבינו ורבינו ירוחם קשיא ודוחק לפרש דצריך קריעה שתי וערב דקאמר היינו שתי או ערב והרשב"א כתב בחדושיו רש"י פירש כולה שמעתא לצלי ובשלו דקתני בברייתא היינו צלי ולכתחלה בעינן שתי וערב כדרב יהודה ע"כ. ואיני מבין דבריו דמשמע מדבריו שרש"י סובר דרב יהודה לצלי מיירי וא"כ קשה אמאי פסק דסגי ליה בשתי וערב ולא אצרכיה נמי טיחה בכותל כדמצריך רב יהודה וצ"ע עכ"ל בית יוסף. ואני אומר אחר המחילה מכבוד תורתו דעומקה של הלכה מבוארת ומבוררת אחר העיון ודקדוק כמו שכתבו הפוסקים הנ"ל בשם רש"י דלצלי בעי קריעה שתי וערב לשיטתו שפירש כולה שמעתא לצלי ואין שם מקום לתמיהתו והילך לשון הגמרא הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב וטחו בכותל ע"כ. ובלשון זה כהוייתו כתב בית יוסף עצמו בתחלת סימן הנזכר ואם איתא כמו שעלה על דעת בית יוסף דרבי אלעזר אשמועינן דלא בעינן שתי וערב לצלי אלא קריעה כל דהו סגי דהיינו או שתי או ערב אם כן קשה וטחו בכותל למה לי דלא הוה ליה לומר אלא הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב ותו לא כדגריס הרי"ף ז"ל לכן בהכרח צריך אתה לפרש לפי גירסא זו דלא אתא רבי אלעזר לאשמועינן אלא דלא בעינן גם טיחה בכותל כדמצריך רב יהודה אבל שתי וערב מיהא בעינן לכתחלה ואפשר לומר דלא פליג רבי אלעזר אדרב יהודה דההיא לקדירה ואע"ג דבפרש"י שבידינו כתוב בהדיא כמו שפירש בית יוסף וז"ל הא קמ"ל קריעה בעלמא קאמר ליה או שתי או ערב ולא בעי שתי וערב אלא לקדרה כו' ע"כ. אין ספק שפירוש זה אינו על לשון הגירסא שהבאתי אלא הועתק מגירסא אחרת שהיתה לבעל המאור ז"ל בדברי רש"י שכתב שנראה מדברי רש"י שהוא גורס הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב אלא לקדירה כו' וזו נמי היתה גירסת הר"ן בדברי רש"י ולכן כתב לדעת רש"י דלצלי סגי בקריעה שתי או ערב אבל כל הפוסקים הנ"ל שכתבו בשם רש"י דלצלי בעי קריעה שתי וערב היו גורסין בגמרא' כמו שכתוב בכל הגמרות שבידינו הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב וטחו בכותל ולכן אתי שפיר מה שכתבו בשמו דלצלי צריך קריעה שתי וערב כדהוכחתי וכן כתוב בהדיא בפרש"י שבספרים דידן בסוף שמעתא דכבד וז"ל והלכות כחל כבר למדנו למעלה לצלי צריך קריעה שתי וערב ואם לא קרעו מותר כו'. וזה מורה שמה שכתוב בפרש"י שבידינו הא קמ"ל קריעה בעלמא קאמר ליה או שתי או ערב כו' נוסחא משובשת היא ואפילו את"ל שהפוסקים היו גורסין כדברי רבי אלעזר כמו שכתוב בפרש"י שבידינו הא קמ"ל קריעה בעלמא קאמר ליה מ"מ אתי שפיר מה שכתבו בשמו דלצלי צריך קריעה שתי וערב לפי שהם היו מפרשים לשיטת רש"י קריעה בעלמא דקאמר רבי אלעזר היינו שתי וערב ומשום דלא בעינן גם טחו בכותל כדין קריעה ממש כדמצריך רבי אלעזר לקדרה אפילו כשבא לבשל הכחל בפני עצמו לדעת רש"י הילכך מקרי קריעת שתי וערב קריעה בעלמא כלומר קריעה כל דהו ובזה נשיב קושיא אחרת שהקשה בית יוסף על הטור שכתב וז"ל. וכתב עוד הרשב"א ויש מחמירים להצריכו לכתחלה קריעה שתי וערב וטיחה בכותל אפילו בקדירה בפני עצמו ולצלי קריעה כל דהו וראוי לחוש לדבריהם וזהו כדעת רש"י ע"כ. וכתב בית יוסף עליו וז"ל ומה שאמר רבינו על סברא זו וזהו כדעת רש"י איני יודע למה כתב שהוא כדעת רש"י שהרי בצלי מצריך רש"י שתי וערב וסברא זו לא מצרכא אלא קריעה כל דהו ע"כ. ובמה שכתבתי נסתלקה קושיא זו מפני דמשמע ליה להטור דקריעה כל דהו דקאמר הרשב"א היינו קריעה שתי וערב ומשום דלא בעינן גם טיחה בכותל כמו לקדירה בפני עצמו הילכך מקרי זו קריעה כל דהו והשתא אתי שפיר דכתב הטור וזהו כדעת רש"י וכבר היה אפשר לתרץ קושיות בית יוסף על הטור בלאו הכי דלא נתכוון הטור לומר וזהו כדעת רש"י לגמרי מכל וכל דא"כ קשה קושיא חזקה על הטור אשר לא הרגיש בית יוסף שהרי סברא זו לא מצרכא קריעה שתי וערב וטיחה בכותל אפילו בקדירה בפני עצמו רק לכתחלה כמו שכתב להצריכו לכתחלה משמע בהדיא אבל בדיעבד שרי אפילו בקריעה כל דהו ואלו לדעת רש"י כתב הטור בשמו דאפילו אם קרעו שתי וערב רק שלא טחו בכותל ובשלו בקדירה אפילו בפני עצמו אסור. ולכן יש לתמוה על בית יוסף שכתב וז"ל ובקדרה נמי אע"פ שבשלו בפני עצמו אתיא סברא זו כדעת רש"י כו' ואין זה אמת דגם לענין כשבשלו בפני עצמו לא אתיא סברא זו כדעת רש"י כמו שכתבתי אלא ע"כ כדאמרן דלאו דוקא כדעת רש"י לגמרי קאמר. ועוד קשה לי טובא על דברי בית יוסף שכתב וז"ל ודוחק לפרש דצריך קריעה שתי וערב דקאמר היינו שתי או ערב שהרי הוא בעצמו פירש כן בפשיטות לשון זה בעינו לדעת הרמב"ם ז"ל בסימן ע"ג בדיני כבד הא דאמר רבה בר רב הונא קרעוה שתי וערב דלאו דוקא שתי וערב אלא או שתי או ערב מיהו בהא איכא למימר דשאני הכא הואיל שכל כך הרבה פוסקים כתבו בשם רש"י שתי וערב ודאי דוחק גדול הוא לפרש שכוונו לומר שתי או ערב דא"כ איך אפשר שיהו כולם נגררין אחר רש"י לכתוב לשון שאינו מדוקדק ולא אישתמיט חד מנייהו לכתוב לשון מדוקדק שתי או ערב מיהו אכתי קשה לי על מאי דכתב ומשמע דלא פליג אדרב יהודה כו' דמשמע מדבריו דאלו הוה פליג אדרב יהודה הוה אתי שפיר שפסק רש"י דלצלי צריך קריעה שתי וערב ותו לא קשיא מידי דאל"כ למאי נפקא מינה כתב בית יוסף ומשמע דלא פליג כו'. ובאמת הא ליתא דאכתי הקושיא שלו עדיין במקומה עומדת לפי מה שעלה על דעתו דרבי אלעזר אשמועינן דלצלי סגי בקריעה שתי או ערב אם כן פסק רש"י דלא כמאן לא כרבי אלעזר דלדידיה לא צריך לצלי שתי וערב אלא סגי בשתי לחוד או בערב לחוד ולא כרבי יהודה דא"כ קשה אמאי פסק דסגי ליה בשתי וערב ולא אצרכיה נמי טיחה בכותל כדמצריך רב יהודה וכן יש לתמוה על בית יוסף במאי שרצה להסכים דברי הרי"ף ז"ל לדברי הרמב"ם ז"ל שגם הוא סבר דלצלי בעי קריעה כל דהו ופירש הא דאמר הרי"ף אי נמי לקדירה דה"ק הא דמצריך רב יהודה שתי וערב וטיחה דוקא לקדירה אבל לא לצלי ודרבי אלעזר לצלי ע"כ. וכבר כתב בשלטי הגבורים לדעת הרמב"ם דסבר דלצלי צריך קריעת שתי וערב בלא טיחת כותל ואע"ג דלכאורה לא משמע כן מדבריו מדנקט גבי קדירה שתי וערב ולא נקטיה גבי צלי כדדייק בית יוסף מדברי הר"ן ז"ל שהבאתי מ"מ נראה לי שכתב כן השלטי גבורים מדכתב הרמב"ם ז"ל ומירק החלב שבו ומשמע ליה דאינו יכול למרק החלב שבו ע"י קריעת שתי לחוד או ערב לחוד כי אם על ידי קריעת שתי וערב. והרבה יותר תמיה אני על הרב מהר"ם איסרלס ז"ל שכתב בתורת חטאת שלו כלל וסימן כ"ט דין ט' וז"ל ואם רוצה לצלות הכחל לדעת רש"י בעינן שתי וערב לכתחלה וכתב בית יוסף דנכון חומרא זו לדעת רש"י ע"כ. והלא אתה רואה מפורש להיפך בדברי בית יוסף שהבאתי דאדרבה אין נכון בעיניו חומרא זו שכתבו הפוסקים בשם רש"י דלצלי בעינן לכתחלה קריעה שתי וערב עד שהניח הדבר בצריך עיון ובהגהתי לתורת חטאת כתבתי שנראה בעיני שיש טעות דלוג סופר וצריך להגיה לדעת רש"י בעינן שתי וערב וטחו בכותל וכתב בית יוסף כו' וכן כתב בהדיא בסימני הספר וכן משמע ממה שכתב שם בסמוך וכבר נתבאר למעלה איזה מקרי שתי וערב וטחו בכותל והשתא מה שכתב בשם בית יוסף דנכון חומרא זו לדעת רש"י כוונתו היתה במה שכתב בית יוסף על הרשב"א שהבאתי דמשמע מדבריו שרש"י סובר דרב יהודה לצלי מיירי וא"כ לדעת רש"י דפסק כרבי יהודה צריך קריעה שתי וערב וטחו בכותל לצלי אמנם לי נראה שלא עלה על דעתו ולא על מחשבתו של הרשב"א שרש"י סובר דרב יהודה לצלי מיירי ושפסק כמותו כי לא מצינו שום פוסק שכותב כן ומה שנמצא כתוב בחדושיו ולכתחלה בעינן שתי וערב כרב יהודה נ"ל שטעות סופר הוא וצריך להיות כרבי אלעזר וה' אלהים אמת יראנו נפלאות מתורת אמת:

משנה הכחל קורעו' כו' לא קרעו וכו' היה יכול למכללינהו ולתני הכי הכחל קורעו ומוציא את חלבו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרען אינו עובר עליהם אמנם אי אמרינן א"ע ומותר א"כ לב וכחל משונין בדינייהו שזה מותר וזה אסור אבל אם נימא א"ע ואסור הדרא קושיא לדוכתא. אמנם זה א"ע עליו ואסור מדרבנן ולב א"ע ללקות אבל עכ"פ אסור מן התורה דחצי שיעור אסור מן התורה. אבל אם נימא דם שבישלו מדרבנן א"כ הם שוים בדינייהו והדרא קושיא לדוכתא. אבל אי מיירי בלב גם בחי א"כ על כרחך אסור מן התורה:

ובזה ניחא מ"ש התוס' והא דמוקי לה בכריתות בעוף היינו משום דבכל ענין קתני מתני' דאינו עובר עליו אפילו בחי. ולכאורה תמוה מאי דוחקא לאוקמי בעוף ובין חי ובין מבושל נוקי בבהמה ובעוף ובמבושל ומדוע על זה הפרט דמיירי בעוף לא הקפיד מה דתנן סתמא ועל זה הפרט לאוקמי במבושל הוה קשיא ליה דסתמא תנן. ולפי מ"ש ניחא דעל כרחך בחי ג"כ איירי דאיכא איסור תורה דאי דוקא במבושל א"כ אין כאן רק איסור דרבנן וקשה נכללינהו. ולפי זה למ"ד א"ע ומותר בלא"ה לא קשיא ונכללינהו א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי דוחקי' לאוקמי בעוף ונוקי בבהמה ג"כ ובמבושל וצ"ל דדם שבישלו עובר עליו נמצא למ"ד א"ע ומותר מוכח כרש"י דדם שבישלו אסור מן התורה ולמ"ד א"ע ואסור נוכל לומר כתוס':

אלא דגם למ"ד א"ע ואסור אכתי לא היה יכול למכללינהו דבכחל א"ע ואסור גם הכחל ובלב א"ע ואסור הדם אבל הלב מותר דשיע וא"כ אכתי קשה מאי דוחקי' לאוקמי בעוף נוקמי בבהמה ובמבושל אמנם בזה התוס' לשטתייהו דגם הלב נאסר בבישול דלא מהני טעם דשיע ורש"י לשטתי' וא"כ מה דסיים רש"י אבל בשרו אינו נאסר שלכאורה אין לו ענין למשנתינו ולדידי ניחא דרש"י בא בזה לחזק דבריו הראשונים דבבהמה אפילו בישלו חייב כרת אמנם התוס' פסקו כל"ק דרב כדמבואר בדבריהם בסוף ד"ה ההוא לקדרה וא"כ איך פסקו דם שבישלו מותר לכן נלע"ד שכוונת התוס' במ"ש דהא דמוקי בכריתות בעוף היינו משום דבכל ענין קתני מתני' דא"ע אפילו בחי כוונתן שאם לא הי' מפרש דבעוף גם בחי א"ע היה קשה למה סתם במשנה א"ע והוה לפרש לן לא קרעו ובישלו א"ע לכן מוקי בעוף ולכך לא היה יכול לפרט שום פרט דלא היה יכול לפרוט לא קרעו אינו עובר בעוף דהא לפעמים אף בבהמה א"ע וכגון שבישלו וג"כ לא היה יכול לפרוט בישל ולומר לא קרעו ובישלו א"ע דהא לפעמים אף בחי א"ע וכגון בעוף להכי סתם קתני א"ע ומיירי בין בבהמה ובין בעוף וכל חד כדאיתי' בהמה מבושל ועוף אפילו בחי:

ורש"י סובר דהא דמוקי בכריתות בעוף אבל בהמה חייב מדסתם ואמר אבל בבהמה חייב מיירי בכל גווני בין חי ובין מבושל ולא ניחא לרש"י לפרש סתם דברי הגמ' בדבר פרטי דהיינו חי אלא דקשיא ולטעמיך דדם שבישלו מן התורה א"כ מה שאנחת לן בסוף דברי הגמרא בכריתות מה דסיים אבל בהמה חייב דמיירי בכל גווני אתקיף לן ברישא דמה דפוטר בעוף יהיה מהכרח לאוקמי דוקא בחי ולא במבושל והוא עפ"י מה שכתב הלחם משנה בפ"י ממ"א הלכה ו' בשם הרלב"ח דבלב בהצטרף שני מיני דמים שבו דהיינו דם הנפש ודם האברים יש בו כזית אפילו בעוף:

ולדעת רש"י בכריתות (דף כב) דם האברים שבלב היינו דם הנבלע בבשרו כמו בשאר האברים ודם הנפש הוא דם המתכנס בתוכו בשעת שחיטה ולפי פירושו דם האברים שבו בעודו חי קודם שנתבשל אין בו איסור כלל דהוה דם האברים שלא פירש אבל אחר הבישול פורש ונבלע בבשר הלב ממקום למקום ונאסר ואז ראוי להצטרף עם דם הנפש ללאו ואיך קאמר א"ע עליו ואף שאינו בכרת מ"מ איתי' במלקות. בשלמא אם דם שבישלו מדרבנן א"כ ממ"נ אינו עובר בעודו חי לא נאסר דם האברים ודם הנפש לבדו אין בו כזית ואחר שבישלו כבר אין בשום א' איסור תורה אבל לשטת רש"י על כרחך מוקמת דוקא בחי וא"כ מה דוחקך למימר דם שבישלו עובר עליו ומוקמת סוף דברי הגמ' בכריתות בכל גווני ונגד זה מוקמית רישא דוקא בחי נימא איפכא שאינו עובר על דם שבישלו ואוקי רישא בכל גווני וסיפא דאמר אבל בבהמה עובר עליו בכרת בחי אלא דרש"י לשטתו דבשר הלב שיע וא"כ איכא למימר דגם בדם האברים שבו לא שייך בו שפירש וחוזר ונבלע בו במקום אחר ומה שפירש ממנו הוא לגמרי בחוץ ואינו חוזר ונבלע בו והתוס' לשיטתייהו דבבישול לא שייך שיע ודוק. ולפי זה לדעת התו' מתני' בכל גווני מיירי בלב א"ע עליו בין בחי והיינו בעוף ובין במבושל ואפילו בבהמה ולפי זה כוללת המשנה בסיפא לחוד בלב א"ע איסור תורה ואיסור דרבנן יחדיו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ונכללינהו לרישא וסיפא ונימא על שני הדינין דכחל קרעו וכו' לב קרעו וכו' לא קרען אינו עובר עליהן. ואין לומר משום דבכחל הוא איסור דרבנן ולא רצה לכוללו עם לב שיש בו איסור תורה שהרי בלב עצמו כולל איסור תורה ואיסור דרבנן:

וכל זה לר"ת אבל לרש"י בלב בכל גווני יש איסור תורה ובזה נלע"ד לפרש דברי רש"י בגמ' בד"ה הא איסורא איכא דחצי שיעור אסור מן התורה ולכאורה יפלא מי הכריחו לרש"י בזה והלא דבר זה אם חצי שיעור אסור מן התורה פליגי בה ר' יוחנן ור"ל בפרק בתרא דיומא ולמה נכנס רש"י בפרצה דחוקה לפרש שמעתין דוקא לר' יוחנן והלא גם לריש לקיש ניחא דעכ"פ איסור דרבנן יש לכ"ע בחצי שיעור והוה לרש"י לפרש סתם דחצי שיעור איסורא איכא. אמנם לפי מ"ש ניחא כיון דעיקר רישא דקתני א"כ הוא משום אגב סיפא קשה ונכללינהו מיכלל עם הסיפא לכך פירש רש"י שזה אסור מן התורה ולכך לא כללו. ואף שדברי רש"י הללו הם במה דמשני הגמ' בלישנא קמא דרב ואז בלא"ה לא היה יכול למכללינהו שהרי רישא א"ע ומותר וסיפא א"ע ואסור ונראה דאין רצונו של רש"י לפרש דגמ' מתרץ דמיירי בצלי ואפ"ה קתני לשון דמשמע אסור בדיעבד נגד האמת משום סיפא אלא כוונת רש"י דבאמת רישא א"ע ואסור ומיירי במבושל וכמו שכתבו התוס' בד"ה הא איסורא אלא שקושיית הגמ' היא גופא קשיא למה אחז התנא דינא במבושל ולאיסור הוה ליה למתני מותר ובצלי וכמ"ש התוס' ועל זה משני איידי סיפא אבל אעפ"כ הפירוש במשנה ברישא הוא ג"כ א"ע ואסור וא"כ קשה למה לא כללינהו לכך פירש רש"י דחצי שיעור אסור מן התורה אלא דלפי זה גם בל"ק דרב ס"ל לרש"י פירוש המשנה רישא במבושל א"כ למה כתב רש"י בדברי רב נחמן דמוקי מתני' כל"ב דרב והלא אף ל"ק מוקי מתני' בקדרה וא"ע ואסור ונראה דכוונת רש"י כדברי מהרש"א ממש דל"ק עכ"פ רישא דרישא הכחל קרעו מוקי גם בצלי ור"נ ס"ל כל"ב ול"ב לאקולי אתא דלא קרעו אסור ולא משכחת בלא קרעו שיהי' אסור לכתחלה ומותר בדיעבד דלקדרה גם דיעבד אסור ולצלי א"צ קריעה. ונחזור לדברי ר"ת דלר"ת קשה ונכללינהו מיכלל אמנם לפי מה שכתבתי לתרץ לעיל דלהכי לא כללינהו משום דבכחל גם הכחל אסור ובלב הלב עצמו עכ"פ מותר להכי לא כללינהו אלא דל"ת זה לא יספיק דהרי גם בלב לא ס"ל שיע אמנם צ"ל דמשנתינו מיירי בצלי ולא במבושל ואז בלב בכל גווני הלב מותר בין בחי ובין בצלי דאמרינן. כבכ"פ משא"כ בכחל דבצלי למ"ד אינו עובר ואסור גם הכחל אסור דבחלב לא אמרינן כבכ"פ וכמבואר בתוס' בד"ה ההוא לקדרה ולפי זה מוכח דלר"ת לא איירי משנתינו בבישול בקדרה דאל"כ אז גם בלב חלב אסור. ובזה נלע"ד לפרש דברי התוס' בגמ' בד"ה הא איסורא וא"ת לפירוש הקונ' דלמא הא איסורא איכא לקדרה אבל לצלי מותר:

והנה לכאורה יש לדקדק ומה ענין קושיא זו לפירוש הקונ' וכי לפירוש ר"ת מי ניחא והלא גם לפירוש ר"ת בבשלו עם בשר אסור בדיעבד בלא קרעו כלל ודלמא מתני' עם בשר מיירי ובלא קרעו כלל ולהכי א"ע ואסור. ועל פי פשוטן של דברי' כוונתם דלר"ת הלשון לא קרעו דאמר רב מסתמא שוה עם לשון לא קרעו דמתני' וכי היכי דבדברי רב היינו לא קרעו שתי וערב אלא קרעו קצת מסתמא גם במשנה הפירוש של לא קרעו הוא כן. אבל לפי מה שכתבתי ניחא טפי דלר"ת על כרחך משנתינו בצלי איירי אי אמרינן א"ע ואסור דאל"כ דאיירי בקדרה למה לא נכללינהו אלא ודאי דאיירי בצלי והם חלוקים בדין שבלב הלב מותר ובכחל גם הכחל אסור אבל לרש"י שפיר הקשו דלרש"י בלא"ה אי אפשר למכללינהו אפילו איירי בקדירה שגם בקדירה לרש"י הלב מותר ועוד שלרש"י דם תמיד דאורייתא וכחל דרבנן וא"כ שפיר הקשו לרש"י:

והא דמוקמינן לר"נ מתני' לקדירה לר"ת היינו אי אמרינן א"ע ומותר ואז בלא"ה אי אפשר למכללינהו. ובזה ניחא מה שכתבו התוס' בסוף ד"ה ההוא לקדירה וזה לשונם והשתא ר"נ כלישנא קמא דתניא כוותי'. ולכאורה מנ"ל הא והלא לא מצינו פלוגתא בין לישנא קמא לל"ב אלא לענין דיעבד דמה דמותר לל"ק בדיעבד אוסר ל"ב אבל מה דמותר לכתחלה בל"ק דהיינו לקדירה בלא בשר בקריעה קצת מנ"ל למעבד בהא פלוגתא בין ל"ק לל"ב ודלמא לל"ב בהא מותר לכתחל' ובשלמא מה שכתבו התוס' קודם לזה וזה לשונם ומשום דפליגא אלישנא בתרא קאמר תניא כל"ק:

והנה גם שם קשה מנ"ל דפליגא אל"ב והא בקריעה במקצת מתיר ל"ב אף לכתחלה וברייתא מיירי בקריעה במקצת יש לומר דשם עדיין סבר שבשלו דיעבד משמע ועדיין לא ידע סברת ר"נ דאיידי דקא בעי למתני סיפא וכו' וכמ"ש המהרש"א לפי פירושו דר"נ סובר כל"ב דרב לגמרי הא דקאמר תניא כל"ק היינו לפי ההוה אמינא שבשלו דיעבד משמע כן אמרינן ג"כ בתוס' לפי שיטתם אבל מה שכתבו דר"נ ס"ל כל"ק מנ"ל ולפי מ"ש ניחא מדמוקי מתני' לקדירה א"כ נכללינהו אלא ודאי דאינו עובר ומותר כנ"ל:

ומעתה שזכינו לדין גם ראשית דברי התוס' שכתבו משום דלא אתי כל"ב אין אנו אחראין לפרש כנ"ל ועל דרך שפירש מהרש"א ל"ב לרש"י שאם היה ניחא להתוס' לפרש הת"כ רק לפי ההוה אמינא א"כ היא גופא קשיא למה כתבו בראש הדבור דר"נ מיקל יותר מל"ק ולמה לא ניחא להו כפירוש מהרש"א דזהו באמת כוונת רש"י של"ב מיקל יותר ועוד אם לפי המסקנא שמפרש ר"נ שבשלו אפילו לכתחלה א"כ באמת לא יהיה סיוע לל"ק ואיך כתבו התוס' במסקנא למפסק הלכה כל"ק הואיל ות"כ:

בשלמא על מהר"ש שפירש ל"ב אליבא דר"נ דל"ב לאקולי אתי לא קשה מה שפירש רש"י לקמן (דף קיא ע"ב) והלכות כחל כבר פירשנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב כל"ק דרב דהא תניא כוותי'. ולשיטת מהרש"א אדרבה ת"כ דל"ב למסקנא ועוד אדרבה ל"ב מיקל טפי וכבר הרגישו בזה בספר אשל אברהם ובהגהות מנחת אהרן. ואני אומר שמהרש"א כוונתו שר"נ אינו צריך לחלוק על רב לגמרי אלא ר"נ מפרש ל"ב דרב כן כמותו דלצלי לא בעי כלל אבל רבי אלעזר ודאי אינו מפרש ל"ב דרב כן דאל"כ לא משכחת קצת קריעה לכתחלה לא לכלי ולא לקדירה דלצלי אפילו קצת לא בעי ולקדירה בעי שתי וערב וטיחה בכותל. ואין לומר דר"א סבר כל"ק דרב דא"כ מתני' בצלי איירי ועלה מפרש רב יהודה שתי וערב וכו' ולא ניחא לרש"י לפרש דר"א פליג על רב יהודה כדמשמע מדברי רש"י בד"ה הא קמ"ל ע"ש. ועוד רש"י לשטתו דפירש כי סליק ר' אלעזר אשכחי' לזעירי וכו' דל"ב דרב הוה שמיע ליה ואם ר"א היה מפרש ל"ב לקולא לא היה לו מקום לתמוה אי זה תנא דאתניי' לרב כחל ולפי זה ר"א ור"נ פליגי בפירוש דברי רב בל"ב ורש"י פסק להקל בלי קריעה ועל זה היה קשה לו ודלמא הלכה כר"א בפירוש ל"ב ואף דיעבד אסור להכי כתב דאם ל"ב לחומרא כר"א א"כ ממילא הלכה כל"ק דהא תניא כוותי' ומתורץ שטת מהרש"א אבל לשטת ר"ת אם איתא דלמסקנא דר"נ שבשלו היינו לכתחלה ליכא סייעתא לל"ק א"כ איך כתבו התוס' דהלכה כל"ק דת"כ:

אמנם לפי מ"ש שפיר כתבו התוס' דלא אתי כל"ב דלל"ב ודאי מתני' בצלי איירי כיון דאיהו סובר א"ע ואסור והוא דומיא דלב ממש א"כ נכללינהו אלא ודאי איירי בצלי ואי אפשר למכללינהו משום דבלב עכ"פ הלב עצמו מותר ובכחל גם הכחל אסור כנ"ל וא"כ לל"ב ליכא שום צד לאוקמי הך ברייתא דממ"נ אי איירי דיעבד הרי לל"ב ליכא היתר בדיעבד אף בלא בשר דממ"נ אי לא קרעו כלל אף דיעבד אסור ואי קרעו כדינו לצלי כדצריך ולקדירה כדצריך מותר לכתחלה דלל"ב ליכא צד שיהיה אסור לכתחלה ומותר בדיעבד וצריך לומר דמיירי ברייתא לצלי ומותר באמת לכתחלה וא"כ על כרחך לא מיירי רק בקרעו קצת שהרי קתני שבשלו בחלבו ואם הוה מיירי שקרעו ש"ו אף שלא טחו בכותל מ"מ שוב לא מקרי שבשלו בחלבו וא"כ מכלל שמותר לצלי בקריעה קצת וזה פשוט לדעת ר"ת דסתם קרעו היינו ש"ו ואף שמשמע לכאורה משטחית דברי התוס' שלא כדברי שהרי כתבו התוס' בשטת ר"ת ומוקי לה הכי משום דמתני' סתמא קתני דמשמע שבא להתיר בכל עניני בישול. ולמה לא כתבו דמוקי לה הכא משום דסתם קרעו ומוציא חלבו הכי משמע אומר אני ותסברא בסוף דברי התוס' אמר ר"נ זויקו לה וכו' אלא קריעה קצת וכו' והא אנן קורעו תנן פירוש שתי וערב אבל קריעה קצת לא מהני. וקשה ומאי קושיא והא סתם קרעו נוכל לפרש קריעה קצת וא"כ מאי מקשה על ר"נ ממתני' ואי מדרב יהודא פריך שפירש המשנה ש"ו וטיחה לא הוה ליה למימר והתנן אלא הוה ליה למימר והאמר רב יהודא ועוד וכי גברא אגברא קרמית אלא אומר אני דהא ודאי דסתם קרעו היינו קריעה שתי וערב אבל טיחה בכותל לא נכלל בסתם קריעה ולהכי בדברי רב יהודא דמוקי גם בטיחה בכותל אם כן יצא כבר מגדר הפשוט שנכלל בקרעו והוה ליה לפרש קריעה שתי או ערב שיותר נוח לפרשו בקרעו סתם משנכלל גם טיחה בכותל להכי הוצרכו התוס' לפרש טעמו לפי שמסתמא קתני במשנה ומתיר אף עם בשר להכי מוקי בכה"ג אבל על ר"נ שהתיר אפילו בלי קריעה שתי וערב אלא קריעה קצת והקשה והתנן קרעו דמשמע קריעה ממש ש"ו ובזה מתורץ קושיית הפר"ח שהקשה ר"א ור"נ לשטת ר"ת שניהם דבר אחד אמרו ועל ר"א מקשה מאי קמ"ל ועל ר"נ מקשה סתירה מהמשנה. ולדידי נכון דבדברי ר"א איכא לפרש קרע לי היינו שתי וערב ולא בא למעט אלא טיחה בכותל וכדאמר בגמ' הא קמ"ל דלא בעינן ש"ו וטיחה בכותל ושוב לא קשיא ממתני' והתוס' שכתבו מאי קמ"ל דלא בעינן שתי וערב אלא לקדרה האמת נקטו דכן הוא למסקנא דר"נ אבל להקשות על ר"א ממשנה ליכא קושיא דנוכל לפרש דר"א לא בא למעט אלא לאפוקי מדרב יהודא דבעי טיחה אבל ר"נ דקאמר זויקו ליכא לפרש רק קריעה קצת להכי מקשה מהמשנה ובזה מתורץ מה שלא הקשה על ר"א מברייתא דקתני שבשלו בחלבו דיעבד אין משום דברייתא ודאי בקריעה קצת איירי דנקט שבשלו בחלבו ואי הוה נקרע שתי וערב לא שייך שבשלו בחלבו ולהכי ברייתא דוקא דיעבד א"כ ר"א קרע בקריעה ש"ו קאמר להכי מותר לכתחלה אבל ר"נ דאמר זויקו דמשמע רק קצת מקשה שפיר. עכ"פ היוצא מדברינו דקרעו שבמשנה אי אפשר לפרשו על קריעה קצת ומעתה ברייתא דנקט שבשלו דמשמע קריעה קצת לתרץ ברייתא עם המשנה צריך אחד משני פנים או דמשנתינו לכתחלה וברייתא דיעבד ואז באמת איכא לפרש ברייתא בלא קרעו כלל ולמ"ד א"ע ואסור שוב אי אפשר לפרש ברייתא דיעבד דלדידי' ליכא דיעבד אפילו בלא בשר וצריך לפרש ברייתא לכתחלה וא"כ עכ"פ לצלי מותר לכתחלה בקריעה קצת וא"כ שוב ליכא לפרש משנתינו לצלי דהרי אנן קרעו תנן דהיינו ש"ו כדמקשה לר"נ אלא ודאי מתני' לקדרה ולדידי' דאמר א"ע ואסור ליכא לאוקמי מתני' לקדירה מדלא כללינהו כנ"ל ולהכי לא אתי' כל"ב:

עוד נלע"ד כוונת התוס' דברייתא לא אתי' כל"ב היינו משום דל"ב אי אפשר לפרש ברייתא לכתחלה ושבשלו דקתני הוא איידי סיפא שאם על כרחך צריך לישנא בתרא לומר איידי בברייתא וא"כ מי דחקו לל"ב דנימא א"ע ואסור הא איכא למימר א"ע ומותר כל"ק ומה דנקט א"ע מעבר הוא דלא עבר הוא איידי דסיפא וכדמוקי בל"ק:

והא ודאי אם הברירה חפשית בידינו למימר כחד מהני לישני בודאי אמרינן להקל כיון דעיקר הך מלתא דרבנן הוא וליכא דררא דאורייתא אלא של"ב אמר להחמיר לפי דמתני דיוקא להחמיר דלא ניחא ליה למימר איידי אבל כיון שזכינו לברייתא דכחל שבשלו מותר ואי אפשר לל"ב לתרוצי ברייתא אלא למימר איידי א"כ ממילא נקטינן מתני' איידי וכל"ק:

אלא דאיכא למימר אף דניחא לל"ב למימר איידי בברייתא היינו משום דסיפא דברייתא הוא חידוש מצד עצמה למיסר קיבה בחלבה והא קמן שהרי"ף סובר דבאמת להלכה נדחה דבר זה דקיבה שבשלה בחלבה למה דאמרינן בסוף פירקין כאן לאחר חזרה וסובר הרי"ף דפירשא בעלמא הוא ועיין ברי"ף. ואף שרש"י בסוף פרקין אינו מפרש כן מ"מ כבר זכינו לדין שיש מקום להתיר קיבה שבשלה בחלבה וקמ"ל דאסור וכיון שסיפא יש בה חידוש לכך שייך למימר רישא איידי סיפא אבל במשנתינו לא ניחא ליה למימר רישא איידי סיפא שהרי סיפא דמתני' בלב לא קרע אינו עובר עליו אין בו שום חידוש לא מצד עצמו ולא מצד דיוקו דאטו עד השתא לא שמעינן דפחות מכזית אינו חייב וג"כ דיוקא אין בו חידוש דפשיטא דחצי שיעור לכ"ע אסור או מן התורה או מדרבנן לר' יוחנן ור"ל לכל מר כדאית ליה וא"כ למה נימא עוד רישא איידי סיפא. אלא שלשטת התוס' אנו קיימין ולשטת התוס' משנתינו איירי גם בלב בהמה ובמבושל וכמו שכתבתי לעיל דמשנתינו לא פרטה שום פרט משום דמיירי גם בבהמה ובמבושל וגם לא פרטה מבושל משום דבעוף גם בתי א"ע וא"כ עכ"פ מדלא פרטה עוף מכלל דגם בבהמה איירי ובמבושל וא"כ דבר גדול שמעינן דדם שבישלו א"ע. ולשטת רש"י דמיירי. רק בעוף וא"כ אין בו שום חידוש ואיך שייך לומר איידי ונראה לענ"ד לתרץ בזה כוונת רש"י מה דשינה בפירושו בגמ' ממה דפירש במשנה שבמשנה פירש רש"י אינו עובר עליו להיות בכרת ואם נדקדק בדברי רש"י כמו שדקדק הלח"מ בדברי הרמב"ם בפ"ו ממ"א הלכה ו' א"כ יצא לנו הדיוק שכרת הוא דליכא אבל מלקות איכא ובגמ' בד"ה דהתם מיעבר הוא דלא עבר ללקות דאין בו כזית משמע דאפילו מלקות אין בו. אמנם לפי מ"ש ניחא דבמשנה לא רצה רש"י לכנוס במחלוקת דר' שמעון ורבנן דר"ש סבר כל שהו למלקות ולא נאמרו שיעורין אלא לקרבן ולכן פירש רש"י אינו עובר להיות בכרת שזהו לכ"ע דגם ר"ש מודה שאינו בכרת כיון שאין בו קרבן ממילא אין בזדונו כרת אבל למלקות לא רצה רש"י לפרש דזה יש בו פלוגתא אבל בגמ' דקאמר איידי דבעי למיתנא סיפא וכו' דהתם מיעבר הוא דלא עבר והוצרך רש"י לפרש שיהיה בו איזה חידוש בסיפא דאל"כ סיפא גופה מיותר ולכן פירש רש"י דלא עבר אף ללקות ויש כאן חידוש לאפוקי מדר"ש דאמר כל שהוא למלקות:

עוד נלע"ד לפרש כוונת התוס' מה דכתבו דפליגא הך ברייתא אל"ב ונתרץ ג"כ קושיית מהרש"א על דברי הרא"ש ונתרץ ג"כ כוונת התוס' במה שכתבו דר"נ הוא כל"ק והקשיתי ודלמא גם ל"ב מתיר לצלי בקריעה קצת אפילו לכתחלה ונראה שכוונתן עפ"י דברי הרא"ש דל"ב כיון דאוסר קריעה במקצת אפילו בדיעבד עם בשר הא ודאי דעכ"פ אוסר בלא בשר עכ"פ לכתחלה. ולפי זה שפיר כתבו התוס' דר"נ כל"ק מדהתיר לכתחלה ומעתה כיון דלל"ב כללא הוא כל היכא שלא קרעו כדינא א"ע עליו ואסור א"כ ליכא בל"ב מדוע לכתחלה אסור ודיעבד שרי וכיון דלל"ב אי אפשר שיהיה מותר לכתחלה בקרע קצת אפילו בלא בשר מכח הוכחת הרא"ש א"כ ממילא אסור אפילו דיעבד מכח סברת התוס' דל"ב דרב דאמר אינו עליו ואסור בין בהדי בשר ובין בלא בשר קאמר וא"כ ממילא הך ברייתא דכחל שבישלו הוא תיובתא דלכתחלה אין לפרשו מכח הוכחת הרא"ש ודיעבד ג"כ אין לפרשו לל"ב משום הוכחת התוס' דל"ב גם על בלי בשר קאמר כל שלא קרעו כדינו אסור וגם הרא"ש ידע סברת התוס' לפרש האיך קאמר ת"כ דל"ק אלא דהוה קשיא ליה ודלמא ל"ב ג"כ מתיר אפילו לכתחלה ושפיר אתי ברייתא לדידי' להכי כתב הרא"ש שכיון שאוסר עם בשר בדיעבד ממילא אי אפשר שיתיר בלא בשר לכתחלה וא"כ סרה תלונת קושיית מהרש"א מעל הרא"ש ועל פי סברת הרא"ש דנחתינן חד דרגא ומה דאסור בקדירה עם בשר אפילו דיעבד אין להתיר אף בלא בשר עכ"פ לכתחלה כן אני אומר דמה שאסור בקדירה בלי בשר אפילו בדיעבד אין להתיר עכ"פ בצלי לכתחלה אפילו לסברת החולקים בין צלי לקדירה בלי בשר:

אמנם לרש"י ודאי שאי אפשר לומר סברא זו כלל דהרי רש"י פירש דר"נ מתיר לצלי לכתחלה בלי קריעה כלל אף דלרש"י הדבר פשוט דלקדירה אפילו בלי בשר אין שום הוה אמינא להתיר בדיעבד אך אני אומר סברא זו להבין בה דברי הרשב"א דקאי בשטת הרי"ף דהיינו לקדירה בין עם בשר ובין בלא בשר בעי לכתחלה שתי וערב וטיחה ובדיעבד מותר אפילו בלי קריעה ולצלי לא בעינן קריעה אפילו לכתחלה והיינו דרב נחמן והוקשה ליה להרשב"א א"כ מאי הקשה לר"נ מברייתא דקתני שבשלו דיעבד ודלמא ברייתא לקדירה מיירי ולהכי דוקא דיעבד אבל לצלי מותר גם לכתחלה וניחא ליה להרשב"א משום מכדי האי תנא אהתירא דכחל קמהדר ואם איתא דאפשר לכחל בלי קריעה כלל טפי הוה לי' לאשמעינן צלי אפילו לכתחלה מבישול אפילו דיעבד עכ"ד הרשב"א ולכאורה יפלא אדרבה הואיל ומהדר אהתירא אשמעינן התירא אפילו בבישול עכ"פ בדיעבד ואם היה משמיענו צלי אף שהיה משמיענו כחא דהתירא אפילו לכתחלה מ"מ לא הוה ידעינן כחא דהתירא בבישול אפילו בדיעבד. אמנם לפי מ"ש שפיר קאמר הרשב"א וס"ל להרשב"א כסברת הרא"ש וא"כ אם הוה נקט התירא דצלי לכתחלה ממילא הוה ידעינן התירא דבישול עכ"פ בדיעבד שאם היה הבישול אסור אפילו דיעבד לא היה הצלי מותר לכתחלה נמצא דהוה נקט חדא הותר הצלי לכתחלה דשמעינן מיני' תרתי דהיינו גם היתר הבישול בדיעבד משא"כ עתה דנקט דיעבד לא ידעינן היתר בצלי לכתחילה וש"מ דליכא היתר לכתחלה עוד נלע"ד כוונת הרשב"א דעכשיו ששונה כחל שבישלו לא ידעינן לא היתר הצלי לכתחלה ולא היתר הבישול דיעבד שהרי יש מקום לומר דכחל שבישלו היינו צלי ובצלי הוא שהותר בדיעבד אבל בבישול אפילו דיעבד אסור ונמצא אין אנו שומעין לא היתר הצלי לכתחלה ולא היתר הבישול דיעבד ויותר הוה ליה למימר היתר הצלי לכתחלה ומשני הגמ' איידי דנקט בקיבה וכו':

ואם נימא שזה כוונת הרשב"א איפשט לן מה דמספקא לי' להרב ב"י בי"ד סי' ק"ה במה שכתב הטור שאפילו חתיכת האיסור כחוש וחתיכת ההיתר שמינה ג"כ אוסרת בלי רוטב וכתב הב"י שמסופק אם טעם הדבר לפי שמעט שומן מן ההיתר הנבלע באיסור נעשה נבילה וחוזר ואוסר ההיתר ולפי זה לא שייך דין זה רק להחולקים על ר"א וס"ל בכל האיסורים חנ"נ אבל לר"א כאן שרי או דלמא טעם הדבר הוא כמו שאמרו גבי ריחא דאזיל בשר שחוטה שמן ומפטם לבשר נבילה כחוש וכו' ואני אומר דמוכח כסברתו השני' דגם לר"א זה אסור דהרי הרשב"א ס"ל כר"א ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה לר"נ ודלמא שבשלו דיעבד היינו לקדירה ואשמעינן עכ"פ היתר הקדירה בדיעבד. ואין לומר דהרי גם זה לא שמענו דהרי איכא לאוקמי בצלי. זה אינו דא"כ גם קיבה היינו בצלי ולהרשב"א חלב מקרי כחוש כמ"ש הש"ך בשמו בסי' צ"ב ס"ק ג' וא"כ למה נאסרה הקיבה יותר מכדי קליפה ואף אם נימא דמיירי שהקיבה שמינה מ"מ הרי לר"א לא אמרינן דהיתר שמן מהני ואף דזהו בשר בחלב מ"מ לדעת הרשב"א לענין זה שאינו מפעפע הבלוע מחתיכה לחתיכה אמרינן אפילו בבשר וחלב כמבואר בשמו בש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז ע"ש באריכות והכי נמי דכוותי' כיון שאין החלב יכול לאסור גם אותו מעט שומן שנבלע בחלב מן הבשר כשהוא נבלע בהקיבה הוא נבלע בלי תערובות חלב ושוב לא הוה נבילה ומזה הוכחה שאין דין זה של היתר שמן תלוי כלל בדין נעשה נבילה אלא כסברא השני' שבבית יוסף והנה לפי דברי הרשב"א הנ"ל יש להבין דברי התוס' שכתבו שהי' יכול לשנויי דמיירי שלא קרעו כלל אלא דעדיפא משני ולכאורה יפלא הלא זה דמשני איידי הוא דוחק ולמה זה עדיפא משנוייא דמיירי שלא קרעו כלל ואז נקט שבשלו בדוקא דיעבד ולא לכתחלה ונראה משום דאי הוה משני דמיירי שלא קרעו כלל הוה קשה ג"כ קושיית הרשב"א מכדי תנא אהתירא קמהדר ועתה אין אנו יודעים ההיתר לכתחלה בקריעה קצת ולא ההיתר דיעבד בלא קרעו כלל דהרי יש מקום לטעות דברייתא מיירי בקרעו קצת ואפ"ה דיעבד אין לכתחלה לא והוה ליה למנקט ההיתר לכתחלה בקרעו קצת והי' צריך ג"כ לומר דלהכי אחז ההיתר של דיעבד בלא קרעו משום סיפא דקיבה שבישלו דאסורה אפילו דיעבד וא"כ אפילו אי הוה משני דמיירי שלא קרעו כלל אכתי הוה מוכרח לתרץ איידי ולכן משני עדיפא דמיירי בקרעו ואפ"ה נקט שבישלו איידי סיפא:

והנה לעיל כתבתי לתרץ שטת מהרש"א שפירש ל"ב ממש כרב נחמן מקושיית האשל אברהם והגהות מנחת אהרן שמה שכתב רש"י בסוף הסוגיא דהלכה כל"ק דת"כ כוונתו אליבא דר' אלעזר דפירש ל"ב לחומרא וע"ז הביא ראי' דאין חוששין לחומרא זו דח"כ דל"ק והנה על זה יש להשיב אליבא דר"א אין צריך שום ראיה דהרי ר"א עצמו תמה על ל"ב ואמר איכא תנא דמתני לרב כחל אך למה דקאמר כחל של מניקה שנותר לו וא"כ בשל מניקה לא נדחו דברי רב והוצרך רש"י להביא מהא דת"כ להתיר גם של מניקה אלא דהיא גופה קשיא מנ"ל דהך ברייתא בשל מניקה איירי ואומר אני כאשר נדקדק למה הוצרך להביא סיפא דברייתא קיבה שבשלה וכו' משום דהי' חושב שידחה הת"כ ולומר לישנא בתרא בשל מניקה איירי והך ברייתא באינה של מניקה ולכן הביא קיבה שבישלה וכו' ואם איתא לפלוג ולתני בכחל גופה בין של מניקה ובין אינה של מניקה אלא דזה אינו דקיבה איצטריך ליה שלא תאמר שפירשא בעלמא הוא וכאשר הוא באמת לדעת הרי"ף אחר חזרה קמ"ל דאפ"ה אסור. אלא דזה קשה למה סיים זה כנוס במעיו וזה אינו כנוס במעיו היה לו לומר סתם זה כנוס וזה אינו כנוס ולמה אמר זה כנוס במעיו אלא להורות היתר אפילו בשל מניקה שהוא ג"כ כנוס מ"מ אינו כנוס במעיו:

ובזה מתורץ ג"כ לשטת ר"ת מה שכתבתי לעיל למה על ר"נ הקשה מהך ברייתא שבישלו ועל ר"א לא הקשה והלא לשטת ר"ת שניהם דבר א' דברו וכבר כתבתי לעיל מה שנלע"ד וכעת לפי מה שכתבתי הוא ג"כ מתורץ דעל ר"א לא קשה משום דאיכא למימר דהא דתניא בהך ברייתא לשון דיעבד דהיינו משום דמתיר אפילו בשל מניקה אבל ר"א דהתיר לכתחלה משום דאיירי דאינה מניקה אבל ר"נ דאמר זויקו היינו מלאים כנודות נפוחי' כמ"ש התוס' א"כ מסתמא בשל מניקה איירי דשל אינה מניקה אינו כל כך מלא כנוד וא"כ אפילו בשל מניקה התיר לכתחלה ושפיר הקשה. ובמה שכתבתי דאפילו אי הוה מוקי לה בלא נקרע כלל היה צריך לומר איידי סיפא ניחא מה דלכאורה קשה שהתוס' יפה תירצו על התרצן דעדיפא מינה משני אבל על המקשן קשה דקארי לה מה קארי ודלמא הך ברייתא דלא נקרע כלל אבל למה שכתבתי שתירוץ זה אינו מספיק אם לא נימא ג"כ איידי והמקשה לא סליק אדעתיה למימר איידי:

אלא דלפי זה דלא היה ניחא ליה למימר איידי א"כ אדמקשה מברייתא לותיב ממתני' וכדפריך בריש סוגיא אל"ק דרב ממה דתנן אינו עובר מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא והיה מותיב ממתני' וקושיא יותר עצומה דר"נ מתיר לכתחלה ומשנתינו אסרה אפילו דיעבד והרי לא מצא מקום בריש הסוגיא לתרץ זה אלא איידי סיפא והמקשה הזה דלא ניחא ליה למימר איידי א"כ קשה מהמשנה ואף דמשני ההוא לקדירה מ"מ כמו שפירשו התוס' בריש שמעתין דמוכח דמשנה אסרה אף לצלי דאל"כ נתני היתר וממילא נוקמי בצלי עיין בדבריהם בד"ה הא איסורא:

ונראה כאשר נפרש שם דברי התוס' שכתבו דלתני ההיתר וממילא הוה מוקמינן בצלי מהיכי תיתי נימא כן דממילא הוה מוקמינן בצלי ודלמא הוה טעינן דאף לקדירה מתיר ונראה משום דרב מתיר בדיעבד אף בלי קריעה והיא גופה קשיא כיון דאפשר עדיין לקורעו למה יהיה חוטא נשכר והתוס' נדחקו בזה בד"ה הא כחל עיין בדבריהם ולדידי נראה דלכתחלה בעי קריעה לצלי דגזרינן צלי אטו קדירה אבל בדיעבד שכבר צלאו בלי קריעה למה נצטרך לקורעו עוד אי משום גזירה אטו קדירה זה אינו דבקדירה אם כבר בשלו אסור אפילו דיעבד ולא מהני קריעה א"כ שפיר כתבו התוס' דלתני ההיתר וממילא נוקי בצלי דאי גם בקדירה מותר בדיעבד בלי קריעה א"כ אף לכתחלה למה לי קריעה כלל בשום מקום ומה בין קודם הבישול והצלי לכבר בשלו או צלאו שא"צ לקרעו שוב וא"כ על ידי ההיתר דצלי ידעינן האיסור דבישול וע"י איסור לא ידעינן ההיתר ושפיר הקשה נתני ההיתר:

וכל זה אם מותר רק בדיעבד אבל לר"נ דמתיר לכתחלה א"כ אם נתני ההיתר יצטרך לומר הכחל א"צ לקרעו א"כ נטעה דגם לקדירה א"צ לקרעו שאין לנו שום קושיא שתורה לנו ההכרח של האיסור מכח ההיתר וא"כ ליכא שום קושיא ממשנתינו ובזה ניחא דקאמר בל"ב לימא מסייע ליה והנה לשטת מהרש"א דל"ב להקל בא ולהתיר לצלי אף לכתחלה מאי סיוע איכא ואף דמשנתינו אוסר אף דיעבד מ"מ היינו בבישול ומנ"ל דבצלי מותר לכתחלה. ונראה משום דאם איתא דבצלי יש חילוק בין לכתחלה לדיעבד א"כ נתני היתר הצלי וממילא ידעינן איסור הבישול אלא ודאי דצלי מותר אף לכתחלה ואז לא ידעינן האיסור מכח ההיתר. ובזה מתורץ קושיית התוס' בד"ה לב הוא דבעי קריעה שהקשו דוק מינה איפכא דקתני אינו עליו וכו' ולדידי ניחא דרישא מוקמינן לקדירה וכאן לא קשה נתני ההיתר ונדע ממילא האיסור דהרי גם עתה דתני האיסור ידעינן ממילא ההיתר מסיפא:

שם במשנה ברש"י לא קרעו אינו עובר עליו על אכילתו ללקות ולא על בשולו דקדק רש"י על אכילתו ללקות משום דאיסורא דרבנן לחד לישנא איכא אבל בישולו אפילו איסור דרבנן ליכא משום דחלב שחוטה מדרבנן וכל שהוא מדרבנן לא גזרו על בישול והנאה.