ואולם היא (האם) עצמה שנשחטה לענין בישול בשרה בחלבה (שיצא ממנה בעודה בחיים) מנין לנו שאסור הדבר? אמרת כי נלמד הדבר מקל וחומר, ובאופן זה: ומה במקום (בענין) איסור שחיטה ביום אחד, שלא נאסר פרי (תולדת) האם, הוא בנה, עם פרי, וולד אחר שלה, בשחיטה. שהרי מותר לשחוט שני בנים של אותה בהמה ביום אחד — נאסר פרי עם האם בשחיטה ביום אחד. מקום (בענין) איסור בשר בחלב, שנאסר פרי עם פרי בבשול, שהרי נאסר הגדי (שהוא "פרי") בבישול בחלב (שגם הוא "פרי") — אינו דין שנאסר פרי (חלב האם) עם בשר האם בבשול! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "בחלב אמו" שאף בשר האם אסור בבישול עם חלבה של האם.

ותוהים: הא [הרי] למה לי קרא [פסוק] ללמדנו כן, הא אתיא לה [הרי כבר באה, נלמדה לה הלכה זו מקל וחומר]! אמר רב אחדבוי בר אמי בתשובה: אין זה קל וחומר גמור, משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר]: סוס שהוא בן סוס וסוסיא [סוסה] שהוא אחי פרדה שאמו הסוסה המליטה אותה לאחר שהתעברה מחמור), יוכיח שלא כקל וחומר זה. שהרי במקרה זה אסור פרי עם פרי, שאסור הסוס בפרדה, אף שהם אח ואחות, ושניהם פרי של אימם הסוסה, ובכל זאת מותר פרי עם האם, שכן מותרת הרבעתו של סוס עם אמו!

ודוחים: אין זו פירכה, שכן סיבת הדבר התם [שם] שאסור להרביע את הסוס עם אחותו הפרדה, הינה משום שזרע האב הוא דקא גרים [שהוא גורם] את זהותו של הנולד, וסיבת הדבר שהסוס הזה אסור בפרדה זו הינה משום שהיא בת מין אחר (חמור), ומה שהוא מותר באמו הסוסה הוא משום שהיא בת מינו. ואין זה ענין ל"פרי ופרי".

וראיה לדבר: דהא [שהרי] פרד בן חמור וסוסיא [סוסה], שהוא אחי פרדה, שהיתה לה לסוסה עוד בת מן החמור, יוכיח, שמותר פרי עם פרי, ואסור פרי עם האם. הרי זה מורה שאיסור ההרבעה אינו אלא במינים שונים (הנקבעים על פי זרע האב), ולא משום "פרי ופרי".

אלא אמר מר בריה [בנו] של רבינא טעם הדבר שאין הקל וחומר מלמדנו לענין בישול בשר בחלב של האם בחלבה שלה, הוא משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] פירכה זו: עבד בן שפחה שהוא אחי של שפחה משוחררת יוכיח. שהרי עבד זה אסור לבוא על אחותו המשוחררת, שהם פרי עם פרי, ובכל זאת הריהו מותר לבוא על אמו השפחה, שהם פרי עם האם!

ודוחים: אין זו פירכה, שכן התם [שם] האיסור של העבד באחותו המשוחררת אינו משום "פרי ופרי" אלא משום שגט שיחרור הוא דקא גרים [שהוא גורם] את האיסור. וראיה לדבר, דהא [שהרי] עבד בן שפחה משוחררת, שהוא אחי שפחה יוכיח, שבמקרה זה מותר פרי עם פרי (שכן יכול העבד לבוא על אחותו, כיון ששניהם אינם משוחררים), ואולם אסור פרי עם האם (שאין העבד יכול לבוא על אמו, שהינה עתה יהודיה).

אלא אמר רב אידי בר אבין: טעם הדבר שאין הקל וחומר מלמדנו לענין בישול בשר בחלבה של האם, הוא משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] כי כלאי זרעים (שאסורים בזריעה מינים שונים זה עם זה) יוכיחו, שכן אסור בזריעה פרי של מין זה עם פרי של מין זה, ומותר לזרוע כל פרי עם האם (היא הקרקע, שממנה באו כל הפירות)! ודוחים: אין זו פירכה על הקל וחומר, שכן אין זה ענין ל"פרי ופרי", שהרי כלום (האם) נאסר פרי עם פרי כשלעצמם, והלא לא נאסרו זה עם זה אלא על ידי האם, שלא נאסר אלא לזורעם יחד בקרקע. וראיה לדבר, דהא חיטי ושערי בכדא [חיטים ושעורים הנתונות בכד אחד] בלא זריעה ולא מיתסרו [ואינן נאסרות] בכך.

אלא אמר רב אשי: טעם הדבר שאין הקל וחומר מלמדנו לענין בישול בשר בחלבה, הוא משום דאיכא למימר [שיש מקום לדחות ולומר]: מה לפרי עם פרי, כגדי הנולד לאם זו ולחלב היוצא ממנה, שאסורים בבישול — שכן שני גופים נפרדים הם, שמעולם לא היו דבר אחד. תאמר בפרי עם האם, כבשר האם וחלבה שיצא ממנה — שכן היו שניהם גוף אחד. ונדחה בכך הקל וחומר, ומשום הכי איצטריך קרא [כך הוצרך הפסוק] ללמדנו שבכלל איסור בשר בחלב אף אם וחלבה שלה.

א ובעיקרו של איסור אכילת בשר בחלב אמר רב אשי: מנין לבשר בחלב שהוא אסור באכילה, שהרי בתורה לא נאמר אלא "לא תבשל גדי בחלב אמו" — שכן נאמר "לא תאכל כל תועבה" (דברים יד, ג) — לומר לך כי כל דבר שתעבתי לך בעשייתו הרי הוא ב"בל תאכל".

ואין לי מדרשת כתוב זה אלא שבשר וחלב אסור באכילה, שאסור הוא אף בהנאה מנין לי? כדברי ר' אבהו, שכן אמר ר' אבהו, אמר ר' אלעזר: כל מקום שנאמר בתורה "לא יאכל" או "לא תאכל" או "לא תאכלו" — אחד (בין) איסור אכילה ואחד (ובין) איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט (שיפרש) לך הכתוב שאין זה אסור אלא באכילה ולא בהנאה. כדרך שפרט לך באיסור נבלה, שאסורה באכילה ומותרת בהנאה, שכן אמרה התורה שלגר תושב ניתנת הנבילה בנתינה (במתנה), ואילו לגוי היא ניתנת במכירה (תמורת תשלום), ואין בה איסור הנאה, אף שנאמר בה הלשון "לא תאכלו".

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ממה שנאמר בנבילה "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (שם שם, כא) — אין לי מפסוק זה אלא שמותר לתיתה לגר בדרך של נתינה, ולגוי בדרך של מכירה. אבל שמותר לתיתה לגר גם בדרך של מכירה מנין לי? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפסוק "לגר... תתננה... או מכור", שמתייחסות המלים "או מכור" גם לגר. וכמו כן, שמותר לתיתה

לגוי בדרך של נתינה מנין לי? לכך תלמוד לומר "תתננה... או מכור לנכרי", שמתייחסת המלה "תתננה" אף לגוי. נמצא איפוא כי אחד גר ואחד גוי — בין במכירה בין בנתינה של הנבילה. אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר כי יש לקיים את הדברים ככתבן, ולכן ניתנת הנבילה לגר רק בדרך נתינה, ואילו לגוי היא ניתנת רק בדרך מכירה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומסבירים: אי סלקא דעתך כדקאמר [אם עולה על דעתך לומר בפירוש הפסוק כמו שאומר] ר' מאיר — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור לנכרי", שבכך הושוו הנתינה והמכירה והושוו הגר והגוי, וכשיטת ר' מאיר, ומעתה המלה "או" שבפסוק למה לי, שהרי הכל שווים בכל? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי לדברים ככתבן הוא דאתא [שבא] הכתוב, שבאה המלה "או" לחלק בין הנתינה למכירה, ובין הגר לגוי, שתהא הנבילה ניתנת לגר רק בדרך נתינה, ולגוי רק בדרך מכירה.

ור' מאיר אמר לך [היה אומר לך] בתשובה לדברים: אף שאכן אפשר גם לתת וגם למכור, הן לגר והן לגוי, את הנבילה, האי [זו] המלה "או" הכתובה בפסוק באה ללמדנו שיש להקדים (להעדיף) את הנתינה של הנבילה לגר למכירה של הנבילה לגוי. ושואלים לצד האחר: ור' יהודה הסבור כי המלה "או" באה לחלק בין נתינה למכירה ובין גר לגוי, מנין לו הלכה זו שיש להעדיף את הנתינה לגר על פני המכירה לגוי? ומשיבים: לדעת ר' יהודה דין זה שיש להקדים את הנתינה לגר למכירה לגוי לא צריך קרא [אין צריך מקרא] ללמדנו זאת, כי סברא הוא שיש בכך: זה הגר, אתה מצווה להחיותו (לדאוג למחייתו), וזה הנכרי, אי (אין) אתה מצווה להחיותו. ומכאן ברור שיש להעדיף בנתינת הנבילה את הגר על פני הגוי.

ב למעלה הובאו דברי רב אשי כי כל דבר שתעבתי לך הריהו באיסור אכילה. ודנים בענין זה, ובתחילה מביאים (סימן לעניינים שיידונו במהלך הסוגיה: שבת, חורש, וכלאי זרעים, אותו ואת בנו, ושילוח הקן).

ושואלים: אלא מעתה, לפי שיטה זו שכל דבר שנאסר בעשיה ("תעבתי לך") הריהו אסור באכילה,