אחר שלמדנו כי השומר מצטרף לאוכל שבתוכו להשלימו לשיעור כביצה לענין טומאת אוכלים, שני שומרין של דבר מאכל, מהו הדין לענין שיצטרפו להשלים לשיעור ביצה?

ומבררים את השאלה: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אילימא [אם תאמר] שמדובר באופן שהיו השומרים נתונים זה על גב זה, כדבר מאכל שיש לו שתי קליפות, פנימית וחיצונית — ומי איכא [והאם יש, נוהג דין] שומר במקרה כזה של שומר על גב שומר?

והתנן [והרי שנינו במשנה] כי ר' יהודה אומר שיש שלש קליפות בבצל, הנבדלות זו מזו בדינן. שהקליפה הפנימית, בין שהיא שלמה ובין שהיא קדורה (נקובה) — היא עצמה נחשבת כאוכל, ולכך היא מצטרפת לבצל שבתוכה להשלמת שיעורו לכביצה. ואילו הקליפה האמצעית, אינה נחשבת אוכל, ואולם אם היא שלמה — היא משמשת כשומר לבצל שבתוכה ולכך היא מצטרפת אליו להשלים שיעורו, ואולם אם היא קדורה, ולכן אינה משמשת לשמירה על הבצל — אין מצטרפת להשלים לשיעור. ואילו הקליפה החיצונה הדקה ביותר, שאינה נאכלת — בין כך ובין כך, בין שהיא נקובה ובין שהיא שלימה, הריהי טהורה, שאינה מצטרפת לבצל להשלים לשיעור. הרי שאין שומר על גב שומר!

ומסבירים: לא באופן זה שאל רב אושעיא את שאלתו, אלא במקרה של שומר אוכל שחלקו, שחילק את האוכל עם השומר שעליו, באופן שהשומרים נפרדים זה מזה, ואולם חלקי האוכל מחוברים זה לזה. שכך קמיבעיא ליה [היא נשאלה לו], ואלו הם צדדי הבעיה: האם

כיון דהאי [ששומר זה] הנמצא על חלק האחד של האוכל שוב לא מגין אהאי [על חלק זה, השני] של האוכל. ובדומה לכך, שומר האי [זה] של החלק השני של האוכל שוב לא מגין אהאי [על חלק זה הראשון] של האוכל — מעתה לא מצטרפת להשלים את שיעור כביצה של שני חלקי האוכל.

או דלמא [שמא] נאמר מן הצד השני כי כיון דהאי [ששומר זה] מגין אדידיה [על חלק האוכל שלו], וכמו כן שומר האי [זה] מגין אדידיה [על חלק האוכל שלו], ושני חלקי האוכל מחוברים זה לזה, נחשב הכל כמחובר, ומצטרפין השומרים להשלמת שיעור כביצה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו בדינן של קטניות, שר' אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול שיש בו גרגרים, שאין התרמיל שלהם נחשב כשומר לגרגריו, משום שהפולים הם גסים ואינם צריכים לשרביט. ומטמא את התרמיל בשל קטנית אם נשאר גרגיר בתרמיל, מפני שאדם רוצה בתרמילים אלו לשם משמישן (שימושם כשומר לגרגרים). והרי כל תרמיל אינו שומר אלא על הגרגרים שבתוכו בלבד, שאין בהם כדי שיעור כביצה, ובכל זאת מצטרפים התרמילים זה לזה להשלמת שיעור טומאה.

ודוחים: הרי כבר אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא בהסבר דברי ר' אלעזר בן עזריה שאין המדובר בתרמילי הקטניות, אלא בקולחא [בקלח], שהתרמילים נתונים בו, ואין ר' אלעזר בן עזריה מטמא את הקטניות משום שומר (שהרי הקלח אינו שומר על גרגרי הקטניות), אלא משום יד, שמשמש הקלח לאחיזה לצורך הקטניות, ומאי [ומה פירוש] "במשמישן"? — בתשמישן.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעית רב אושעיא ממה דתנא דבי [ששנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל על הכתוב בטומאת אוכלים "על כל זרע זרוע" (ויקרא יא, לז), וכמובא בדף הקודם שהרי זה בא ללמד לענין השומר בדין הטומאה, שכדרך שבני אדם מוציאין בזריעה, חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן. לכך הקליפה (המשמשת כשומר לאוכל שבתוכה) מצטרפת להשלים לשיעור טומאת אוכלים. והרי בגרגר חיטה ושעורה אחת אין בקליפה כדי להשלימו לשיעור כביצה, ואין זאת אלא שלמדנו שמצטרפות קליפותיהן של הרבה גרגרי חיטה ושעורה כדי להשלימן לשיעור כביצה, ומעתה נמצא פתרון לבעיית רב אושעיא, בעניינו של שומר שחילקו, שהריהו מצטרף.

ודוחים: כדרך שאמר רב אחא בריה [בנו] של רבא בהסבר דברי ר' אלעזר בן עזריה המובאים למעלה שאין המדובר בהם בתרמיל הקטניות ומשום שומר, אלא בקולחא [בקלח], ומשום יד,

הכא נמי [כאן גם כאן, בדברי החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל]: אין המדובר בגרגרי החיטה והשעורה כשלעצמן, אלא בשדרה שבה נתונים הגרגרים, ומשום שומר. שכל גרגרי החיטה אחוזים בעיגול סביב שדרת השיבולת, ושומרים הם זה לזה, שאם תיפול קליפתו של אחד מהם, תיפולנה אחריה גם קליפות האחרים והגרגרים עימן. ולכך מצטרפות הקליפות זו לזו.

ותוהים על הסבר זה: בשלמא [נניח, מובן הדבר] שגרגרי עיליתא צריכי לתתיתא [השורות העליונות בשיבולת צריכים את הגרגרים של השורות התחתונות] להחזיק אותם, אלא תתיתא מאי צריכי לעיליתא [התחתונות מה הן צריכות את העליונות]? ומשיבים: הכוונה לגרגרים שבחד דרא [בשורה אחת] בשיבולת החיטה, שאלה עומדים בצפיפות בסמוך זה לזה, ואם תיפול קליפתו של אחד מהם, ואף העליון, תתערער הקבוצה, ויפלו השאר.

ושואלים: ומי איכא [והאם יש] כשיעור ביצה אוכלין בחד דרא [בשורה אחת] של חיטה? ומשיבים: כן, כגון בחטי [בחיטים] שהיו בזמנו של שמעון בן שטח, שהיו גדולות ביותר.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן] לתרץ כך, מעתה שוב אין צורך להסביר את דברי החכם של בית מדרשו של ר' ישמעאל שמדובר בשדרה של חיטה, ובהרבה גרגרים הנתונים בה, אלא בגרגר חדא [אחד] של חטה נמי [גם כן] יכול אתה להסביר את דברי חכם זה, וכגון בחטי [בחיטים] שהיו בזמנו של שמעון בן שטח שהיו גדולות מאד.

א למעלה (קיח,ב) אגב דיון הובאה מחלוקתם של חכמים ויהודה בן נקוסא, ועתה דנים בהלכה זו גופא [לגופה]. שנינו: שני עצמות ועליהן שני חצאי זיתים, והכניס ראשיהן שנים לבית, והבית מאהיל עליהן — לדעת חכמים הבית טמא בטומאת אוהל, ומטמא את הנמצא בתוכו, שכן שני חצאי הזית מצטרפים לשיעור כזית, המטמא בטומאת אוהל.

ואילו יהודה בן נקוסא אומר משום [בשם] ר' יעקב: היאך [כיצד] שני חצאי זית הנמצאים בשני עצמות נבדלות מצטרפין לכזית? ומכאן נסיק שעצם שיש עליה בצידה האחד שיעור שלם של כזית בשר מן המת, ועמד והכניס לתוך הבית את צידה האחר של העצם שאין בו בשר מן המת — מטמאה את הבית בטומאת אוהל, לדעת הכל.

ובענין זה אמר ריש לקיש: לא שנו שכך הדין, אלא רק בעצם, ומשום דהוי [שהריהי] משמשת כיד לבשר המת. אבל נימא [שערה] שעל ראשה האחד נמצא בשר מן המת בשיעור כזית, והכניס לתוך הבית את ראשה השני של השערה — אין הבית נטמא בכך, שכן השערה לא הויא [אינה נהיית] יד לבשר. ואילו ר' יוחנן אמר שאפילו נימא נמי הויא [שערה גם כן הינה] יד לבשר, ונטמא הבית בכך.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו כי עור שיש עליו כזית בשר, הנוגע בציב (חוט בשר) היוצא ממנו, מן הבשר, וכן הנוגע בשערה שנמצאת כנגדו, מעברו האחר של העור שבו נמצאת חתיכת הבשר — טמא. ויש לדייק בדברים: מאי לאו [האם לא] הסיבה לכך שהנוגע בציב נטמא בכך, הרי זה משום יד, והרי זה שלא כדברי ריש לקיש שאמר שאין השערה נחשבת יד לבשר!

משיב ריש לקיש לשאלה זו: לא, אין זה משום שהשערה משמשת כיד לבשר, אלא משום שהיא משמשת כשומר לבשר. ותוהים על הסבר זה: והרי העור הוא השומר על הבשר, ואילו השערה נמצאת מעל העור, ומי איכא [והאם יש] שומר על גבי שומר? ומשיבים: חלחולי מחלחל [מחלחלת] השערה מבעד לעור ומגיעה עד לבשר, ואף היא שומרת על הבשר בחלקה שלה.

מתקיף לה [מקשה על כך, על תשובה זו] רב אחא בר יעקב: אלא מעתה שאמרנו כי יש נקבים בעור שדרכם השערה מחלחלת מבעד לעור ומגיעה לבשר עצמו, תפילין היכי כתבינן [איך אנו כותבים]? הא בעינן [הרי אנו צריכים] בכתיבת התפילין שתהא זו כתיבה תמה (רצופה ושלימה), שלא יהיה דבר המפסיק בתוכה, וליכא [ואין כאן], שכן הנקבים המשמשים למעבר השערות בעור מפסיקים בתוך הכתיבה!

ומעירים: אשתמיטתיה [נשמט ממנו, מרב אחא בר יעקב שהקשה כן] הא דאמרי במערבא [הלכה זו שאמרו בארץ ישראל] כי כל נקב שהדיו עובר עליו ומכסה אותו — אינו נחשב נקב לענין פסול בכתיבה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת לשאלת ר' יוחנן על ריש לקיש מדברי משנה זו: כל המשנה כוליה [כולה] המטמאת את הנוגע בציב או בשערה, מדברת בטומאה משום יד, ולא משום שומר. ואולם אין בכך משום קושיה על שיטת ריש לקיש הסבור שאין השערה נחשבת כיד, שכן הסבר הדברים הוא כדרך שאמר ר' אלעא בפירוש משנה אחרת, שמדובר בה במלאי (בשערה) שבין המלאים (וכפי שיוסבר להלן),

הכא נמי [כאן, במשנה זו לענין טומאת הנוגע בשערה, גם כן] יש לומר שאין המדובר בשערה אחת בודדת, אלא בנימא [בשערה] שבין הנימין [שערות] מרובות, ובאמצעות כל אותן שערות ניתן להחזיק את הבשר (ובאותה עת, השערות הללו לא תינתקנה ממקומן), ולכך הריהן משמשות כיד.

ואומרים: והיכא אתמר [והיכן נאמרו] דבריו אלה של ר' אלעא במקורם? ומשיבים: אהא [על משנה זו] ששנינו בה כי המלאי (השערות שבראש השיבולת) שבשבלים הריהם מיטמאין מן האוכל, שאם נגעה טומאה בשיבולים נטמאו גם שערותיהן, ומטמאין את השיבולים אם נגעה טומאה בשערות, ואולם הם אינן מצטרפין לשיבולים להשלימן לשיעור טומאה, וכדין יד. ושאלו בבירור משנה זו: מלאי למאי חזי [למה לאיזה שימוש הוא ראוי] שייחשב בו כיד לשיבולים? ועל כך אמר ר' אלעאי בתשובה: אין המדובר במלאי אחד בודד, שאמנם אין הוא כשלעצמו ראוי לשמש כיד לשיבולת, אלא במלאי שבין המלאים, בקבוצה מרוכזת של שערות שבראשי השיבולת, ואלה מסוגלות לאחוז בהן את השיבולת בלא שתינתקנה ממנה. ב למעלה הובאה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בדין שערה, האם היא משמשת כיד לדבר הנמצא תחתיה, ואת הדיון בדברי ריש לקיש. ועתה מביאים כי

לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת אומרים אותה את המחלוקת שבין ר' יוחנן וריש לקיש והדיון שבעקבותיה] באופן זה: שלא נחלקו בדינה של שערה אחת, אלא מוסכם על הכל שאין זו נחשבת כיד. ונחלקו רק בקבוצת שערות האם אלה נחשבות כיד או לא. והקשה ר' יוחנן לריש לקיש (הסבור שאין השערות נחשבות כיד) ממה ששנינו במשנה בדינו של הנוגע בשערה היוצאת מן העור שבצידו האחר ישנה חתיכת בשר מן המת, שהריהו טמא, והרי איפוא שהשערות נחשבות כיד. ועל כך השיב ריש לקיש כי אין הטומאה משום שהשערות נחשבות כיד אלא משום שהן נחשבות כשומר, שכן הן מגינות על הבשר. ומעירים כי

הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שמשום שומר היא טומאתו של הנוגע ולא משום יד, דאי סלקא דעתך [שכן אם עולה על דעתך] לומר שטומאתו היא משום יד — נימא [שערה] אחת למאי חזי [למה לאיזה שימוש היא ראויה] שתיחשב בו כיד לבשר?

ודוחים: אין זו ראיה, שכן כדרך שאמר ר' אלעא בהסבר המשנה המזכירה "מלאי" שאין הכוונה לאחת בודדת, אלא במלאי שבין המלאין, הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר שאין המדובר בשערה בודדת אלא בנימא שבין הנימין.

ואומרים: והיכא אתמר [והיכן נאמרו] דבריו אלה של ר' אלעא במקורם? ומשיבים: אהא דתנן [על משנה זו ששנינו] בה כי המלאי (השערות שבראש השיבולת) שבשבלים הריהם מיטמאין מן האוכל, שאם נגעה טומאה בשיבולים נטמאו גם שערותיהן, ומטמאין את השבלים אם נגעה טומאה במלאי, ואולם הם אינן מצטרפין לשיבולים להשלימן לשיעור טומאה, וכדין יד. ושאלו בבירור משנה זו: מלאי למאי חזי [למה לאיזה שימוש הוא ראוי] שייחשב בו ליד לשיבולים? ועל כך אמר ר' אלעאי: בתשובה: אין המדובר במלאי אחד בודד, שאינו ראוי לשמש כיד לשיבולת, אלא במלאי שבין המלאים, בקבוצה מרוכזת של שערות שבראשי השיבולת, ואלה מסוגלות לאחוז בהן את השיבולת בלא שתינתקנה ממנה.

ג ומביאים אופן נוסף בו נשנתה מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש, ודרך הדיון שבעקבות מחלוקתם. שכן איכא דמתני לה [יש ששונים אותה] את מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש