ושבים ומקשים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] רק בשרצים שצירם ורוטבם והקיפה שלהם אף הם אסורים באכילה, וליתו הנך וליגמרו מינייהו [ויבואו אלה, חלב וחמץ ונבלה שהומסו, ויילמדו מהם], ואין צורך בדרשות מיוחדות לכל אחד מאלה!

ומשיבים: אי אפשר ללמוד כך, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] את ההיקש לשרצים, ולומר מה לשרצים שכן יש בהם צד חומרה שאין בכל אלה, שהרי טומאתן של השרצים היא במשהו.

א למעלה התברר דינם של המשקים היוצאים מן השרצים, שנלמד מכתוב מיוחד, ולא מדינם של החלב והחמץ והנבילה שהומסו למשקים. ומבררים עוד בהלכה הא [זו] דתניא [ששנויה בברייתא] כי הטבל (הפירות האסורים באכילה משום שעדיין לא הופרשו מהם התרומות ומעשרות), והחדש (התבואה של שנה זו, שלא הותרה עדיין באכילה על ידי הנפת העומר), ופירות של ההקדש, ופירות השנה השביעית (שנת השמיטה), האסורים באכילה לאחר הביעור, ופירות הכלאים (הכרם בו נזרעו תבואות) — בכל אלה כולן דין המשקין היוצאין מהן מן הפירות הוא כמותן, שאף המשקים אסורים באכילה. ומבררים: מנלן [מנין לנו] הלכה זו?

וכי תימא [ואם תאמר]: ליגמר מהנך [שנלמד מאלה, חלב וחמץ ונבילה ושרצים שהומסו] — יש צד פירכה על השוואה זו, שיש לומר: מה להנך [לאלה, חלב, חמץ, נבילה ושרצים] שיש בהם צד חומרה שאין בפירות הללו שרוצים אנו ללומדם מהם, שכן איסור הבא מאליו (מעצמו, ובלא מעורבות אדם בדבר) הוו [הם],

ומעתה תינח היכא [נניח, יפה הדבר במקום] שהאיסור הנלמד הוא איסור הבא מאליו, וכגון הטבל והחדש והשביעית והכלאיים, ואולם היכא [במקום] דלאו [שאין] זה איסור הבא מאליו, כבפירות ההקדש (שהוקדשו למקדש בידי אדם) מנלן [מנין לנו] שהמשקים היוצאים מהם אסורים באכילה כמותם?

ומשיבים: גמרינן [למדים אנו] דין זה מבכורים, שאף שאין זה איסור הבא מאליו (שהרי האדם הוא המפריש את הביכורים מפירות אדמתו), בכל זאת דין המשקים היוצאים מן הפירות הוא כדין הפירות עצמם. ושואלים: ובכורים גופייהו מנלן [עצמם מנין לנו] שכך הוא דינם?

דתני [שכן שנה] ר' יוסי על הכתוב במצות הביכורים "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" (דברים כו, ב): המלה "פרי" יש בה להורות כי דווקא פרי אתה מביא למצות הביכורים, ואי (ואין) אתה מביא משקה למצות הביכורים. ואולם אם הביא למקדש כביכורים מכרמו ענבים, ודרכן ועשה מהם יין, מנין שקיים בכך מצות ביכורים? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "אשר תביא" — שהיא לשון ריבוי, ללמד שאף משקים בכלל זה.

אולם איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה לביכורים ולומר: מה לבכורים שכן יש בהם צד חומרה שאין בפירות הקדש, שהרי הביכורים טעונין (חייבים) קרייה (קריאה), אמירת פרשת "ארמי אובד אבי" (שם ה-י), והנחה של פירות הביכורים במקדש ("והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך". שם, י). מה שאין כן בפירות הקדש!

אלא גמר [למד] דין פירות הקדש שנימוחו מדין פירות תרומה שנימוחו.

ושואלים: ותרומה גופה מנלן [עצמה מנין לנו] שכך הוא דינה? דאיתקש [שכן הוקשתה, הושוותה] לבכורים, שכך אמר מר [החכם] בפירוש הכתוב "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך" (שם יב, יז) כי הביטוי "ותרומת ידך" — אלו הבכורים. הרי שהביכורים מכונים "תרומה", ומעתה כשם שבביכורים דין המשקים היוצאים מן הפרי הריהו כפרי, כן בתרומה דין המשקים היוצאים מן הפרי הריהו כפרי. ובאו משקים היוצאים מפירות הקדש ולמדים ממשקים היוצאים מפירות התרומה.

ומקשים על כך: הרי אפשר לפרוך השוואה זו, ולומר: מה לתרומה שכן יש בה צד חומרה, שהרי הזרים (שאינם כהנים) האוכלים אותה חייבין עליה מיתה בידי שמים ותשלום חומש (חמישית בנוסף לתשלום הקרן), מה שאין כן באכילת פירות הקדש!

אלא תאמר כי גמר [למד] דין משקים היוצאים מפירות ההקדש מתרוייהו [משניהם], מתרומה ובכורים — גם על כך יש מקום פירכה: מה לתרומה ובכורים שכן חייבין עליהם מיתה ותשלום חומש!

אלא, אתיא [באה, נלמד] דין משקים בפירות הקדש מדין משקים היוצאים מפירות התרומה ומדין משקים של חד מהנך [אחד מאלה, חמץ או נבילה], או שלמדים מבכורים וחד מהנך [ואחד מאלה].

ב למעלה התברר דין המשקים היוצאים מפירות הקדש שהוא כדין הפירות עצמם, והא דתנן [וזהו ששנינו במשנה] כי הזר (זה שאינו כהן) השותה יין או שמן של תרומה חייב כאוכל את הפירות עצמם, שהרי אמרה תורה כי השמן והיין חייבים בתרומה ("כל חלב יצהר וכל חלב תירוש". במדבר יח, יב). שכל דיני תרומה נוהגים בהם, שהרי עומדים הענבים והזיתים לעשות מהם יין ושמן. ואולם פירות אחרים שעיקרם אינו לשתיה אלא לאכילה — אין אדם רשאי לעשות מהם משקים, שהרי בכך הוא מפחית מחשיבותם של הפירות. ואם עבר אדם ועשה דבש מפירות תמרים של תרומה, ויין מתפוחים, וחומץ מסיתווניות (ענבים שנגמר בישולם בתקופת הסתיו, ועושים מהם חומץ), ושאר מיני פירות של תרומה שסחטם למיצם — ר' אליעזר מחייב את האוכלם בשוגג בתשלום קרן וחומש, וכדין האוכל את הפירות עצמם. ואילו ר' יהושע פוטר אותו מתשלום חומש.

ומבררים: במאי פליגי [במה נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע? — בדרכי הלימוד, האם כאשר למדים אנו הלכה אחת מהלכה אחרת באחת מדרכי הלימוד (כגזירה שווה או בנין אב). שאחד סבור כי אומרים אנו: דון (למד) מינה [ממנה, מן ההלכה המלמדת] את עיקרו של הדין, והוסף ולמד מינה [ממנה] גם את שאר העניינים האמורים בה. ואילו האחר סבור כי אומרים אנו בדרך הלימוד כי דון (למד) מינה [ממנה, מן ההלכה המלמדת] את עיקרו של הדין, ואולם אוקי באתרה [העמד אותה במקומה] ואל תלמד הלאה בשאר ענייניה, בזאת קמיפלגי [הם חלוקים].

ומפרטים: שר' אליעזר סבר [סבור] שאומרים אנו דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה], ומעתה יש לומר: מה בכורים — דין המשקין היוצא מהן הוא כמותן, כמו הפירות עצמם. אף בתרומה נמי [גם כן] דין המשקין היוצא מהן הוא כמותן, ומינה [וממנה] אתה למד עוד לומר: מה בכורים — באים לא רק מן הענבים ומן הזיתים, אלא אפילו משאר מינין (שבכלל שבעת המינים). ואף דין המשקים של שאר הפירות בביכורים הוא כדין הפירות עצמם. אף תרומה נמי [גם כן] דין המשקים היוצאים מפירותיה אינו רק בענבים וזיתים, אלא אפילו בשאר מינין. ואילו

ר' יהושע סבר [סבור] שאכן אומרים אנו דון [למד ממנה], ומעתה: מה בכורים — דין המשקין היוצאין מהן הוא כמותן, כמו הפירות עצמם. אף בתרומה דין המשקין היוצאין מהן הוא כמותן, ואולם אוקי באתרה [העמד אותה במקומה]: מה משקין שקדשים [מקדישים, מפרישים] אותם בתרומה, רק תירוש ויצהר (יין ושמן) — אין [כן], ואולם מידי אחרינא [דבר אחר] — לא. ומכאן נלמד כי אף משקין היוצאין מהן כמותן בפירות התרומה, דווקא תירוש ויצהר — אין [כן] חייבים עליהם בתשלומים, ואילו מידי אחרינא [דבר אחר] — לא חייבים עליו.

ומבררים: הא דתנן [זו ששנינו במשנה] כי אין מביאין למקדש בכורים מכל משקה היוצא מן הפירות, אלא ממשקה היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד, כשיטת מני [מי היא]?

— ר' יהושע היא, שאמר: דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמד במקומה]. וכיון שדין תרומה נלמד מדין בכורים רק לענין יין ושמן, ושב וגמר להו [ולמד אותם] את דין הבכורים מדין התרומה, הרי זה בא ללמדנו שאף לענין הביכורים דין המשקה היוצא מן הפירות כדין הפירות אינו אלא בשמן ויין בלבד. ואילו לדעת ר' אליעזר הלמד דין התרומה מדין הביכורים אף לשאר משקים, מעתה להביא ביכורים למקדש אף ממשקים הבאים משאר פירות. ושלא כדברי משנה זו.

ועוד מבררים: הא דתנן [זו ששנינו במשנה] כי אין סופגין (לוקים) את הארבעים מלקות משום שתיית משקה היוצא מפירות ערלה אלא על המשקה היוצא מן פירות הזיתים ומן הענבים, ולא על משקים אחרים, כשיטת מני [מי היא]?

— כשיטת ר' יהושע היא, שאמר: דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמד אותה במקומה], וגמר להו [ולמד אותם] את דין הבכורים מתרומה, שאין דין המשקים היוצאים מפירות התרומה כדין הפירות עצמם אלא בשמן וביין.