סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

פירוש שטיינזלץ

שסופה של נבילה זו של העוף הטמא שתבוא לטמא את האדם האוכלה טומאה חמורה בשעה שהיא בבית הבליעה. ולכך אין נבלת העוף צריכה להכשר מים כדי לטמא טומאת אוכלים!

אמר חזקיה בתשובה: טעמם של חכמים (שהביא ר' אסי את דבריהם) שהצריכו הכשר מים לבהמה המפרכסת הוא הואיל ויכול עתה השוחט את הבהמה הזו לגוררה (לחותכה) כולה לפיסות בשר קטנות שאין בכל אחת מהן שיעור כזית (ולכך אינה נטמאת בטומאת נבילה), ולהעמידה לבהמה זו כולה על שיעור שהוא פחות מכזית. ונמצא שאין זה ברור שסופה של הבהמה המפרכסת לבוא לכלל טומאת נבילות.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא בתמיהה על תשובה זו: ומי [והאם] אמר חזקיה הכי [כך]? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו חזקיה ור' יוחנן בדינה של הבהמה ששחט בה בבהמה טמאה שנים (שני הסימנים שבצוואר: הוושט והקנה) או ששחט בה רוב שנים, שהיא השחיטה המכשירה את הבהמה הטהורה לאכילה לישראל, ועדיין היא, הבהמה, מפרכסת. חזקיה אמר: בהמה זו אינה בכלל איסור לאברים שבה, שאין בה איסור אבר מן החי, ולכך מותר הגוי (האסור באכילת אבר מן החי) באכילתה. ואילו ר' יוחנן אמר כי בהמה זו ישנה בכלל איסור אבר מן החי לאברים שבה.

והם מנמקים את דבריהם: חזקיה אמר שהבהמה אינה אסורה לאברים, שהרי מתה היא כיון שנשחטו בה שני סימניה או רובם. ואילו ר' יוחנן אמר כי בהמה זו ישנה עדיין באיסורה לאברים כי לאו [לא] מתה היא, שהרי היא עדיין מפרכסת. הרי איפוא שלדעת חזקיה בהמה זו נחשבת כמי שכבר מתה למרות שהיא עדיין מפרכסת, ומעתה מדוע לא תיחשב גם כן כמתה לענין טומאת נבילות?

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה בתשובה לשאלתו: לדעת חזקיה בהמה זו יצתה (יצאה) מכלל חיה (לענין שאין עוד באבריה איסור אבר מן החי), ואולם לכלל מתה היא עדיין לא באת (באה), ולכך אין בה עדיין טומאת נבילות.

א למעלה הובאה מחלוקתם של חזקיה ור' יוחנן בדינה של בהמה שנשחטה ועדיין היא מפרכסת. ועתה דנים במחלוקת זו לגופא [לעצמה]. בהמה ששחט בה שנים (סימנים, קנה וושט), או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת. חזקיה אמר כי היא אינה לאברים, ואילו ר' יוחנן אמר שהיא ישנה לאברים. אמר ר' אלעזר בהכרעת המחלוקת להלכה: נקוט להא [תפוס, קבל כהלכה למעשה את דעה זו] של ר' יוחנן בידך, ומשום דתני כן שנה] רב אושעיא כוותיה [כמותו] בברייתא.

דתני [ששנה] רב אושעיא: ישראל ששחט בהמה טמאה לאכילתו של גוי, אם שחט בה שנים סימנים או רוב שנים, ועדיין הבהמה מפרכסת לאחר השחיטה — בהמה זו מטמאה טומאת אוכלין, כיון שנחשבת היא עתה כאוכל (ומטמאת אוכל אחר), אבל היא לא נטמאת ומטמאת בטומאת נבלות כל עוד היא מפרכסת.

אבר הפורש ממנה מבהמה זו שנשחטה ועדיין מפרכסת נחשב כפורש מן החי שהוא מטמא עתה בטומאת נבילות, כדינו של כל אבר מן החי. ודינו של הבשר הפורש ממנה כדינו של הבשר הפורש מן החי, שאמנם אין הוא נחשב לענין טומאת אוכלים, ואולם הוא אסור באכילה לבני נח. ואסור בשר זה שפרש מן הבהמה בעודה מפרכסת באכילה אפילו לאחר שתצא נפשה. הרי שברייתא זו היא כדעת ר' יוחנן הסבור שיש איסור אבר מן החי בבהמה המפרכסת, ושלא כדעת חזקיה.

ומאחר והובא חלקה הראשון של הברייתא (כראיה לשיטת ר' יוחנן) מביאים את המשך דבריה: ואם הישראלי שחט בה בבהמה הטמאה שנשחטה לאכילת הגוי לא את שני סימניה אלא סימן אחד בלבד או רוב סימן אחד, ומפרכסת הבהמה לאחר שחיטתה — אין זו כדרך שחיטה ראויה, ולכך אינה מטמאה טומאת אוכלין. וכיוצא בזה אם לא שחטה אלא נחרה (הרג אותה שלא בשחיטה) — אין בה טומאה של כלום. והוא הדין ב

גוי ששחט בהמה טהורה לישראל, ומפרכסת הבהמה לאחר שחיטתה — נחשבת היא כאוכל לענין שהיא מטמאה טומאת אוכלין, אבל היא לא נטמאת ומטמאת בטומאת נבלה.

אבר הפורש ממנה מבהמה זו שנשחטה ועדיין מפרכסת נחשב כפורש מן החי לענין שהוא מטמא עתה בטומאת נבילות, כדינו של כל אבר מן החי. ודינו של הבשר הפורש ממנה כדינו של הבשר הפורש מן החי, שאינו נחשב לענין טומאת אוכלים, ואולם הוא אסור באכילה לבני נח. ואסור בשר זה שפרש מן הבהמה בעודה מפרכסת אפילו לאחר שתצא נפשה.

ואם שחט בה הגוי בבהמה הטהורה סימן אחד או רוב סימן אחדאינה מטמאה טומאת אוכלין. וכיוצא בדבר אם נחרהאין בה טומאה של כלום.

ובמקרה שבו שחט הגוי בהמה טהורה במקום שאין שחיטתו עושה אותה טרפה (כששחט רק חלק מן הסימנים, כגון חצי קנה, ובכך אין הבהמה נטרפת) ובא ישראל וגמרה לשחיטה זו, שחתך את אותו הסימן ואת הסימן האחר, כולו או רובו — בהמה זו כשרה לאכילה, שהרי נשחטה בידי ישראל.

ואולם אם שחט ישראל, בין במקום שעושה אותה טרפה (ששחט רובו של סימן, שבכך הבהמה נטרפת), ובין במקום שאין עושה אותה טרפה (ששחט רק חלק מן הסימן), ובא גוי וגמר את שחיטתו של הישראל — שחיטתו פסולה.

ומוסיפה עוד הברייתא: זה הרוצה שיאכל מבשרה של בהמה שנשחטה קודם שתצא נפשה, משום שיפה בשר זה לבריאות, כיצד יעשה? הריהו חותך כזית בשר מבית שחיטתה (מקום השחיטה), ומולחו יפה יפה יותר מבשר אחר, שכן עדיין לא הספיק הדם לצאת, ובשעה שחותך הוא מבשר זה נבלע הדם בו, ומדיחו במים לאחר המליחה יפה יפה, להסיר את המלח והדם, וממתין לה עד שתצא נפשה, ואוכלו. אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו, שאין בו משום איסור אבר מן החי.

ומעירים: דברי ברייתא זו מסייע ליה [לו] לרב אידי בר אבין, שכן אמר רב אידי בר אבין, אמר ר' יצחק בר אשיין: הרוצה שיבריא, מה יעשה? הריהו חותך כזית בשר מבית שחיטה, ומולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד גוי ואחד ישראל מותרים בו.

ב למעלה למדנו כי ישראל השוחט בהמה טמאה לגוי (וכן גוי השוחט בהמה טהורה), אף שהיא עדיין מפרכסת נחשבת היא כאוכל לענין טומאת אוכלים, ובענין זה בעי [שאל] ר' אלעזר: אם בתוך שחיטה זו, השוחט שהה בה (באמצע השחיטה) או שדרס בה את הסכין, שאלה מן הדברים הפוסלים את השחיטה, מהו דינה. האם רק השחיטה הראויה בכל דיניה היא העושה את הבהמה המפרכסת כאוכל, ובאופנים הללו שאין זו שחיטה ראויה לא תועיל השחיטה לכך. או שמא גם השחיטה שאינה מדוקדקת בכל הלכות שחיטה עושה את הבהמה לאוכל?

אמר ליה ההוא סבא [אמר לו אותו זקן] בפתרון בעייתו: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: אין המדובר אלא בשחיטה הראויה בכל אופניה, ולכך היא צריכה הכשר שחיטה כבהמה טהורה. ומבררים: "הכשר שחיטה" למאי [למה] הכוונה? אמר רב שמואל בר יצחק: הכוונה היא לבדיקת סכין, שיבדוק חכם את הסכין לפני השחיטה.

ג ומביאים עוד בעיה בענין זה, מה שבעא מיניה [שאל אותו] ר' זירא מרב ששת: בהמה זו הטמאה שנשחטה בידי ישראל והריהי עתה מפרכסת, והריהי נמצאת עתה באוהל שבו יש טומאת מת, ובמעי ה של אותה בהמה ישנם דברים שבלעתם קודם שנשחטה, מהו הדין לענין שתציל הבהמה על הדברים הבלועין שבתוכה שלא ייחשבו אלה כנמצאים בתוך אוהל המת, ולא ייטמאו? האם היא נחשבת כחיה (ומצילה את הכלים שבתוכה) או שמא היא נחשבת כמתה (ואין היא מצילה אותם)?

אמר ליה [לו] רב ששת לר' זירא בתמיהה על שאלתו: והרי כיון שאמרנו שבהמה זו מטמאה טומאת אוכלין, והרי שנחשבת היא כמתה, ומעתה כיצד אפשר לומר שהיא מצלת על הבלועים שבתוכה? אמר ליה [לו] ר' זירא בתשובה: ואולם כמו כן אמרנו גם שאינה מטמאה טומאת נבלות, והרי שאין היא נחשבת כמתה אלא כחיה, ומעתה כיצד אפשר לומר שלא תציל על הבלועים שבתוכה?

אמר אביי בהכרעת הבעיה: יש לנהוג לחומרה ולכן בהמה זו אינה מצלת על הבלועים שבתוכה, דהא [שהרי] מטמאה טומאת אוכלין, ומצד שני הרובעה חייב, דהא [שהרי] היא אינה מטמאה טומאת נבלה, ונחשבת כחיה.

ד עוד שנינו במשנתנו כי ר' יהודה אומר בדינו של האלל המכונס במקום אחד, שאם יש בו שיעור כזית במקום אחד, הריהו חייב עליו. ובהסבר שיטתו של ר' יהודה אמר רב הונא: והוא (ובלבד, כלומר, דין זה נאמר רק בזמן שכנסו אדם בר דעת, שגילה בכך דעתו שמחשיב הוא את האלל כראוי לאכילה.

ועוד אמר רב הונא: שני חצאי זיתים של בשר נבילה שישנן על גבי העורהעור מבטלן לכל אחת מחתיכות הבשר הללו, שאין העור מטמא בטומאת הנבילה והחתיכות הללו מתבטלות אצלו. ולכך אין כאן מקום לטומאת נבילה.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר