וכנגד דעה זו אמר ליה [לו] ר' יוחנן לעולא כי כל זמן שהעגל יונק חלב הריהו נחשב כ"עגל הרך", גם אם העגל הוא בן למעלה משנה. ונמצא לפי הסבר זה של הבעיה כי עולא מצריך שיתקיימו בו שני תנאים, ולדעת ר' יוחנן די בכך שהעגל יונק.

או דלמא [שמא] "עגל רך" לדעת עולא, הוא זה שהוא בן שנתו קאמר [הוא עולא אומר], בין שעגל זה יונק ובין שאינו יונק. וכנגד דעה זו אמר ליה [לו] ר' יוחנן לעולא כי אין "עגל רך" אלא זה שהוא גם בן שנתו והוא גם שיונק. ונמצא שלפי הסבר זה ר' יוחנן הוא שמצריך שיתקיימו בו שני תנאים, ואילו לדעת עולא די בכך שהוא בן שנתו?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שר' יוחנן אמר בלשונו "כל זמן שיונק", ואם איתא [יש] מקום לצד השני, שלדעת ר' יוחנן צריכים אנו גם שיהא העגל בן שנתו, "והוא שיונק" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי תנאי זה של יניקה בא כתוספת לתנאי הראשון שהוא בן שנתו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, ונפתרה בכך הבעיה.

א ומביאים עוד בדין עור הראש של עגל הרך. בעא מיניה [שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן: עור הראש של עגל הרך שעדיין הוא ראוי לאכילה, מהו שיטמא טומאת אוכלים, האם רואים אנו אותו כעור או כבשר? אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה: אינו מטמא.

אמר ליה [לו] ריש לקיש: והרי לימדתנו רבינו את זו ששנינו במשנתנו אלו שעורותיהן כבשרן ובכללם הוא גם עור הראש של עגל הרך! אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: אל תקניטני בקושיה זו, כי בלשון יחיד אני שונה אותה את המשנה הזו, שהיא דעת תנא יחיד, ולא "סתם משנה" שהלכה כמותה.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינו של השוחט את קרבן העולה על מנת להקטיר (להקריב) כזית מעור שתחת האליה (הזנב) של הכבש, אם כדי להקטירו חוץ למקומו (חוץ לעזרה) — הרי זה הקרבן פסול, ואולם אין בו עונש כרת לאוכלו. ואם שחט כדי להקטיר עור זה חוץ לזמנו (למחרת) — הרי זה הקרבן הוא פיגול וחייבין עליו, על אכילתו, עונש כרת. מפני שעור זה הוא רך, ודינו כבשר, שמחשבה בו פוסלת. זו היא דעת חכמים.

אלעזר בן יהודה איש אבלום אומר משום [בשם] ר' יעקב, וכן היה ר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכום אומר משום [בשם] ר' שמעון: אחד (בין) עור בית הפרסות, ואחד (ובין) עור הראש של עגל הרך, ואחד (ובין) עור של תחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי [אצל] טומאה "אלו שעורותיהן כבשרן", והרי לשון זו באה להביא (לרבות) עור של בית הבושת של הנקיבה, שכל אלה נידונים כבשר.

שאם בשעת עבודת הקרבן חשב להקטירו חוץ למקומו — פסול, ואם אכלו אין בו כרת. ואם חשב להקטירו חוץ לזמנו, למחרת — הרי זה הקרבן פיגול, וחייבין עליו כרת, על אכילתו. משמע ששיטת משנתנו היא כשיטת יחיד (אלעזר בן יהודה), ואילו חכמים באותה ברייתא סבורים שאין העור נחשב כבשר מלבד העור שתחת האליה.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי אף עור בית הפרסות נחשב כבשר לענין הטומאה. ומבררים: מאי [מה פירוש] "בית הפרסות"? רב אמר: הכוונה לעור שעל בית הפרסות ממש, החלק שמתחת לקרסולים. ר' חנינא אמר: הכוונה היא לעור הרכובה (הארכובה, הברך) הנמכרת עם הראש, הוא הפרק התחתון של הרגל, שהקצבים מוכרים עם הפרסה ("הראש"), עצם השוק מן הברכים ותחתיהן, שעור זה נחשב כבשר.

ג ועוד שנינו במשנתנו כי עור האנקה והכח והלטאה והחומט (שהם ארבעה שרצים מן השמונה הכתובים בפרשת השרצים המטמאים), נחשב כבשר לענין טומאה. ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב בפרשת השרצים "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, כט—לא): המלה "הטמאים" באה לרבות שאף עורותיהן של אלה (אנקה, כח, לטאה, חומט) נחשבים כבשרן לענין הטומאה.

יכול יהא כן הדין אפילו בכל השרצים כולן, שיהיו עורותיהם נחשבים כבשרם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "אלה" — שרק באלה נוהג דין זה, ולא באחרים.

ותוהים: והא [והרי] המלה "אלה" אכולהו כתיבי [על שמונת השרצים כולם היא כתובה]! אמר רב: במה שנאמר "למינהו" אחר החולד והעכבר והצב הפסיק הענין, ללמדנו שאין הריבוי הנלמד מהמלה "הטמאים" מתייחס גם אליהם.

ומקשים: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] את התנשמת בכלל אלה שעורותיהם כבשרם, שהרי המלה "הטמאים" מתייחסת לכל הנאמר בפסוק שקדם לה, ואף התנשמת נזכרת שם! אמר רב שמואל בר יצחק: אכן רב שדרש כן מן הכתוב, תנא הוא, ותני [ושנה] גם תנשמת בין אלה שעורותיהם כבשרם, שלא כמשנתנו.

ושואלים: והא תנא דידן לא תני [והרי התנא שלנו לא שנה] תנשמת, ומדוע לדעתו התנשמת אין עורה כבשרה?

אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: תנא דידן סבר לה [התנא שלנו סבור] כדעת ר' יהודה הסבור שדין הלטאה (אף שהיא כתובה בתורה באותו פסוק בו נכתבו האנקה והכח והחומט) כדין החולד (הכתוב בפסוק הקודם), שאין עורם כבשרם, וטעמו של ר' יהודה אינו מדרשת הכתוב "הטמאים" (כדרך שאמר רב) אלא משום דאזיל בתר גישתא [שהולך אחר המישוש], שבכל אחד מן השרצים הללו על פי מישוש עורם יש לקבוע אם הריהו כבשר. ולכך סבור התנא של משנתנו כי עורם של האנקה והכח והלטאה והחומט מישוש עורם מוכיח שדין עורם כדין בשרם.

ובגישתא [ובמישוש] שעל הלטאה קמיפלגי [הם חלוקים] האם יש בו כדי לקבוע שזה עור קשה (כדעת ר' יהודה) או עור רך (כדעת התנא הראשון).

ד ועוד שנינו במשנתנו כי כל העורות כולן הנחשבים כבשר, שעיבדן או ששטחם על הקרקע והילך עליהם — יצאו מכלל בשר, והריהם עור לכל דבר, ואינם טמאים. ושואלים: מדיוק הדברים ניתן ללמוד כי דווקא אם הילך עליהם — אין [כן] ואין הם עוד נחשבים בשר. ואולם אם לא הילך עליהם — לא פסקו מלהיחשב כבשר. והא תני [והרי שנה] ר' חייא בדינו של אוזן חמור שטלאה (שעשאה לשימוש כטלאי) לקופתו (סל) שבטלה בכך מתורת בשר, והיא בכלל עור, ולכך היא טהורה מטומאת נבילה. הרי שבעצם זה שטלאה התבטלה מדין בשר. ונאמר כן גם לענייננו, שבעצם זה ששטח את העור על הקרקע לפני ההולכים, או שכרכו סביב רגלו, ביטלו מתורת בשר, ואף על גב [אף על פי] שעדיין לא הילך בפועל על העור, שיידחה בכך מתורת בשר!

ודוחים: לא, אין זו קושיה. שכן טלאה — הרי זה מעשה שנעשה בעור, ובא המעשה וביטלו מתורת בשר. ואולם פרישת העור על הקרקע או כריכתו על הרגל אינם נחשבים כמעשה המבטל, אלא ההילוך בפועל על העור. ולכך אם הילך — אין [כן] התבטל העור מכלל בשר, ואם לא הילך — לא התבטל מכלל בשר. ובדין זה של ביטול עור מתורת בשר אם הילך עליו, שנינו שצריך שיהלך על העור כדי עיבוד. ומבררים:

כמה זמן הוא "כדי עבוד"? אמר רב הונא שכך אמר ר' ינאי: הרי זה משך זמן הליכה של ארבעת מילין.

ה כיון שהוזכר למעלה שיעור הזמן של הילוך ארבעה מילין, מביאים עוד הלכות שיש בהן בענין שיעור זמן זה. ר' אבהו משום [בשם] ריש לקיש אמר כי לגבל (מי שמקצועו ללוש עיסה) המקפיד ללוש את עיסתו בטהרה, והריהו שכיר לבעל הבית, ונצרך הוא למי מקוה כדי לטהר בהם את כליו, מה יעשה? עד מרחק ארבעה מילים — יטריח עצמו ויטביל, ואולם מעבר לכך — אין לו לטרוח, אלא אם כן בעל הבית נותן לו שכר הליכה. וכיוצא בדבר לענין תפלה, באדם המהלך בדרך וצריך להתפלל. אם יש בית כנסת לפניו במרחק שעד ארבעה מילין — יטריח עצמו, וילך שם, כדי להתפלל בבית הכנסת. ואולם מעבר לכך, לא הצריכוהו לטרוח כל כך.

וכן לענין נטילת ידים לאכילה, למי שאין לו מים לנטילה. שאם יש מים לפניו בסוף ארבעת מילין — ימתין מלאכול עד שיבוא לשם.

ובענין דברי ר' אבהו הללו אמר רב נחמן בר יצחק: