לאחרים (כדבר האסור אף לגוים משום אבר מן החי, כגון אבר והבשר המדולדלים) — אין קרוי (נקרא, נחשב) אוכל.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי בשאלה על הסברו זה בשם ר' יוחנן: אם אמנם ר' שמעון מתייחס לתחילת משנתנו, מנין לנו שטעמו של ר' שמעון הוא משום שדבר שאינו ראוי להאכילו לאחרים אינו נחשב אוכל, דילמא טעמא [שמא הטעם] של ר' שמעון התם [שם], בראשית משנתנו, שמטהר את האבר והבשר המדולדלים מכלל טומאת אוכלים, הוא משום שסבור ר' שמעון כי הואיל והאבר והבשר הוא עדיין מעורה בגוף הבהמה (אף שהם מדולדלים) לכך הוא נחשב כמעורה לכל דבר.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין יחור (ענף רך) של עץ התאנה שנפשח (נחתך) מן העץ, ואולם הוא עדיין מעורה בקליפה של עץ התאנה — לדעת ר' יהודה אין פירות התאנים שבאותו ענף נחשבים כתלושים אלא כמחוברים, ולכך הריהו מטהר אותם מכלל טומאה. ואילו חכמים אומרים: אם הוא יכול במצבו זה לשוב ולחיות (להתחבר עם העץ ולפרוח ולהניב) — הרי זה נחשב למחובר, ולכך הפרי הנמצא עליו הינו טהור. ואם לאו [לא], שאין הענף מסוגל לשוב ולהתאחות עם העץ — נחשב הוא כתלוש, והפרי הנמצא עליו הריהו טמא. ואמרינן לך [ואמרנו לך, לר' אסי] בשאלה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ואמרת לן [לנו] בתשובה כי טעמו הוא הואיל והענף עדיין מעורה בעץ התאנה, נחשב הוא כמעורה. ומעתה בדומה לכך יש לומר גם לדעת ר' שמעון!

אמר ליה [לו] ר' אסי לר' זירא בתשובה: לדעת ר' יוחנן, אין דברי ר' שמעון מוסבים על ראשית המשנה, אלא אמצעיתא [על אמצע המשנה], ששנינו בה כי אם נשחטה הבהמה, אף שעדיין לא בא עליה משקה, מכל מקום הוכשרה לקבל טומאה באמצעות דמיה של השחיטה, דברי ר' מאיר, ועל כך ר' שמעון אומר כי לא הוכשרו בדמי השחיטה.

ובהסבר שיטתו זו של ר' שמעון אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת טומאת האוכלים "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד) — בא כפל הלשון ("האוכל אשר יאכל") ללמדנו כי רק אוכל שאתה יכול להאכילו בהיתר לאחרים — הוא זה הקרוי (הנקרא, הנחשב) אוכל לענין קבלת טומאת אוכלים. אבל אוכל שאין אתה יכול להאכילו — אין קרוי אוכל.

ואף על הצעה זו שואלים: מנין לו לר' יוחנן להסביר כך את שיטת ר' שמעון, ודילמא טעמא [ושמא הטעם] של ר' שמעון בההיא [באותה הלכה]

אי [או] כהסברו של רבא (רבה) בהסבר מחלוקתם זו (לעיל קכז,ב) שלדעת ר' שמעון אין הבהמה כולה נעשית יד לאבר מסויים שבה. אי [או] כהסברו של ר' יוחנן (שם) הסבור שנחלקו ר' מאיר ור' שמעון בשאלה האם הבשר והאבר המדולדל נחשבים כגוף אחד עם הבהמה, וכגון שכשאוחז באבר ובבשר הללו, אין גוף הבהמה עולה אתם?

אלא, לעולם אתה צריך לפרש, כדרך שאמרנו בתחילה, שדברי ר' שמעון מתייחסים אסיפא [על סופה] של המשנה, ואולם לאו [לא] על האבר המדולדל, אלא על הבשר המדולדל. שכן צריכים לשנות בסוף המשנה: אם מתה הבהמה — הבשר המדולדל צריך הכשר, ומקבל טומאת אוכלים. ואילו ר' שמעון מטהר אף אם יבואו משקים על הבשר. ובהסבר טעם שיטתו זו של ר' שמעון

אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? שכן אמר קרא [הכתוב] "מכל האוכל אשר יאכל", אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים — קרוי אוכל, אוכל שאי (אין) אתה יכול להאכילו לאחרים — אין קרוי אוכל. וכיון שהבשר המדולדל אסור באכילה אף לבני נח, ומשום אבר מן החי, לכך אין הוא מקבל טומאה כלל.

א משנה האבר והבשר שנתלשו מגוף האדם, ועתה הם מדולדלין באדם החי — הריהם טהורים אף שאינם יכולים לשוב ולהתאחות ולהירפא. אם מת האדם — הבשר המדולדל שבו הריהו טהור, שדינו כדין הבשר שנשר מן האדם החי שהריהו טהור. ואילו האבר המדולדל שבו הריהו מטמא משום אבר מן החי, ואולם אינו מטמא משום אבר מן המת. אלה דברי ר' מאיר, ור' שמעון מטהר בזה ובזה.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי לדעת ר' מאיר האבר המדולדל לאחר מיתה מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת, ואילו ר' שמעון מטהר בזה ובזה. ותוהים: בהסבר דעתו של ר' שמעון מה נפשך [מה רצונך] לומר, שהרי אי [אם] סבור הוא שמיתה עושה ניפול, שנחשב האבר המדולדל כאילו נפל מן האדם בחייו — ליטמא [שיטמא] האבר המדולדל משום אבר מן החי! ואי [ואם] סבור ר' שמעון שאין מיתה עושה ניפול, ונחשב האבר כמחובר לגוף בשעת מיתה — מעתה ליטמא [שיטמא] האבר המדולדל משום אבר מן המת!

ומשיבים: אין דברי ר' שמעון הללו מוסבים על האמור במשנתנו, אלא לענין אבר הפורש מן המת בעלמא [סתם, בכלל, זה הפורש מן האדם המת לאחר מותו] קאי [עומד, מתייחס] ר' שמעון. שכן שמע ר' שמעון דקאמר [שאמר] התנא קמא [התנא הראשון במשנתנו, ר' מאיר] שאם מת האדם, האבר המדולדל שבו מטמא משום אבר מן החי ואין הוא מטמא משום אבר מן המת. אלמא [ניתן להסיק מכאן] כי אבר המת בעלמא [סתם] הריהו מטמא. ועל כך אמר ליה [לו] ר' שמעון: אבר המת בעלמא [סתם] לא מטמא.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] שעולה ממנה כי הרי זו מחלוקתם של תנאים קודמים. שכך אמר ר' אליעזר: שמעתי שאבר מן החי באדם מטמא. אמר לו ר' יהושע: אמנם שמעת כן שאבר מן החי הריהו מטמא, ואולם בשל כך סבור אתה שהכוונה דווקא לאבר שבא מן האדם החי הוא המטמא, ולא אבר הבא מן המת? והלוא קל וחומר הוא זה שיהא אבר הבא מן המת מטמא: ומה אבר הבא מן האדם החי, שהרי זה דבר קל, כיון שהוא האדם הריהו טהור — בכל זאת אבר הפורש ממנו הינו טמא. אבר הבא מן האדם המת, שהרי זה דבר חמור, שכן הוא המת עצמו טמא — לא כל שכן הוא שהאבר הפורש ממנו יהיה טמא!

ועוד הוסיף ר' יהושע ואמר: והרי כתוב במגילת תענית כי פסחא זעירא [פסח קטן, י"ד באייר] דינו הוא דלא למספד [שאין סופדים] בו, והאם גם בזה תאמר: הא [הרי] מכאן כי דווקא ב"פסח קטן" אין סופדים, ואולם בפסח רבה [גדול, שבי"ד בניסן] מותר למספד [לספוד] בו?! אלא כל שכן הוא, שאם ב"פסח קטן" אין סופדים, בוודאי שאין סופדים ב"פסח גדול". מעתה הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שאם אבר הבא מן החי מטמא, כל שכן שהוא הדין באבר הבא מן המת! אמר ליה [לו] ר' אליעזר: אמנם יש לומר קל וחומר זה, ואולם כך שמעתי מרבותי.

ג שנינו במשנתנו שלדעת ר' מאיר האבר המדולדל הבא מן המת הריהו מטמא משום אבר מן החי, ואין הוא מטמא משום אבר מן המת. ושואלים: מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין טומאת אבר מן החי לטומאת אבר מן המת? ומשיבים: לענין כזית בשר ועצם ששיעורה כשעורה הפורש מאבר מן החי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כזית בשר הפורש מאבר מן החי — ר' אליעזר מטמא, ור' נחוניא בן הקנה ור' יהושע מטהרין. עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי — ר' נחוניא מטמא, ר' אליעזר ור' יהושע מטהרין.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן, למחלוקת תנאים זו], אפשר לומר שבין תנא קמא לר' שמעון נמי [גם כן] הבדל זה שבדין כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו