ושואלים: ורבנן [ולחכמים], אף שהכתוב "ראשית" מפסיק בין התרומה לראשית הגז, הרי וי"ו החיבור שבביטוי "וראשית הגז" מחבר ביניהם! ומשיבים: לדעתם אין לומר שבאה הוי"ו לחבר בין העניינים, שאם לכך נועדה, מוטב היה שלא נכתוב רחמנא [שלא תכתוב התורה] לא וי"ו המחבר בין העניינים, ולא "ראשית" המפסיקה ביניהם!

ושואלים: ור' אלעאי מה הוא משיב לטענת חכמים? ומשיבים: איידי דהאי [מתוך שזו, ראשית הגז] קדושה בקדושת דמים, שהריהי חובת ממון בלבד של הישראל לכהן, ואין זו קדושה ממש. ואילו האי [זו, תרומה] קדושה בקדושת הגוף, שאסורה באכילה למי שאינו כהן. לכך הכתוב פסיק להו [קטע אותן], את ראשית הגז מן התרומה, והדר ערבי להו [ואולם לאחר מכן חזר ועירב אותן] לדמות את דיניהם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לשאלה שנשאלה לחכמים מדוע אין למדים ששותפות גוי פוטרת את הבהמה מהשוואתה לדין תרומה: שכן בשותפות גוי בתבואה, לענין דין תרומה רבנן חיובי מחייבי [חכמים מחייבים], דתניא [שהרי שנויה ברייתא]: ישראל וגוי שלקחו (שקנו) שדה בשותפות — בכל תבואת שדה זו טבל (פירות החייבים בהפרשת תרומה) וחולין מעורבים זה בזה, אלו דברי רבי. שחלקו של הישראלי בתבואה אינו נפטר מחיוב תרומה בשל שותפותו עם הגוי, ולכך הריהו טבל המעורב עם חולין (חלקו של הגוי בתבואת השדה). רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כן, אלא חלקו של ישראל בתבואה — חייב בתרומה, ואילו חלקו של גוי בתבואה — פטור מן התרומה.

ועד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] רבי ורבן שמעון בן גמליאל אלא דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבור] שיש ברירה, ולכך כאשר כל אחד מן השותפים קיבל את חלקו, הוברר שזה היה חלקו מעיקרו, ומעתה חלקו של הישראל חייב בתרומה, ושל הגוי פטור ממנה. ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור] שאין ברירה, שאף אחר שחלקו ביניהם את תבואות השדה, עדיין בחלקו של הישראלי טבל וחולין מעורבים זה בזה. אבל שותפות של גוי — דברי הכל חייבת בתרומה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר בשיטת ר' אלעאי, שאין הוא למד את פטור בהמת השותפים מהכתוב "צאנך" ואת פטור בהמת שותפות גוי מהכתוב "דגנך", אלא תרוייהו [שתיהן] לדעת ר' אלעאי מ"צאנך" נפקא [יוצאות, נלמדות], שהרי

שותפות של גוי מאי טעמא [מה טעם] היא פוטרת מראשית הגז? משום דלא מייחדא ליה [שאין הבהמה מיוחדת לו לישראל], מעתה בשותפות לישראל נמי [גם כן] הריהי פוטרת משום שלא מייחדא ליה [אינה מיוחדת לו, לאחד מהם]. ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם אומרים על כך? ומשיבים: אין ללמוד משותפות גוי לשותפות ישראל, שכן הגוי לאו בר חיובא [לא בן חיוב] הוא, ואילו ישראל בר חיובא [בן חיוב] הוא.

א למעלה הובאה מחלוקתם של חכמים ור' אלעאי בדין חיוב ראשית הגז בבהמת השותפים, שחכמים מחייבים ור' אלעאי פוטר. וביחס למחלוקת זו אמר רבא: אף שנחלק ר' אלעאי על חכמים בחיוב בהמת השותפים בראשית הגז, מודה ר' אלעאי לחכמים בדין התרומה, שתבואת השותפים חייבת בתרומה. אף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] בחיוב התרומה "דגנך" שמשמעה — תבואה דידך [שלך] — אין [כן] חייבת בתרומה, ואולם של שותפות — לא חייבת בתרומה.

בכל זאת כיון שכתב רחמנא [אמרה התורה] "תרומותיכם" ("אדרוש את תרומותיכם". יחזקאל כ, מ) להורות שאף תבואת השותפים חייבת בתרומה. ושואלים: אלא מעתה הכתוב "דגנך" הנאמר בלשון יחיד, למה לי (מה הוא מלמדנו)? ומשיבים: הרי זה בא למעוטי [למעט] שותפות גוי.

וכיוצא בדבר לענין חיוב הפרשת חלה מעיסת השותפים, מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] בדין החלה "ראשית" ("ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה". במדבר טו, כ), ומעתה איכא למימר [יש מקום לומר]: נילף [נלמד] בגזירה שווה של המלים "ראשית" "ראשית" מדין ראשית הגז, ונאמר: מה להלן בראשית הגז, צאן של שותפות — לא חייב בנתינת ראשית הגז לכהן, אף כאן בדין הפרשת חלה, עיסת שותפות — לא חייבת בהפרשה. לכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "עריסותיכם" בלשון רבים — לרבות שותפים.

ושואלים: אלא טעמא דכתיב [הטעם לחיוב עיסת השותפים בחלה הוא רק משום שנאמר] "עריסותיכם", הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא כן הייתי אומר] שנילף [נלמד] "ראשית" "ראשית" מראשית הגז? אולם אדרבה [להיפך] יש לומר כי נילף [נלמד] בגזירה שווה "ראשית" "ראשית" מתרומה שהיא דומה יותר לחלה, וכשם שתבואת השותפים חייבת בתרומה כן עיסת השותפים חייבת בחלה, ואין צורך בדרשת "עריסותיכם"!

ומשיבים: הכי נמי [אכן כך הוא גם כן], שדין חלה בעיסת השותפים נלמד מתרומה, אלא "עריסותיכם" למה לי? ומשיבים: הרי זה בא ללמד ששיעור העיסה החייבת בהפרשת חלה הוא כדי (כשיעור זה) של עריסותיכם (עיסות של בני ישראל) בהיותם במדבר סיני, בזמן שנאמרה מצוה זו. וכיוצא בדבר לענין מצות נתינת

פאה בשדה, מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] במצוה זו "שדך" ("ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור". ויקרא יט, ט), בא להורות כי שדה דידך [שלך] — אין [כן] חייבת בפאה, אבל של שותפות — לא חייבת בפאה. ואולם כיון שכתב רחמנא [אמרה התורה] "ובקצרכם את קציר ארצכם" בלשון רבים, הרי זה בא ללמד שאף שדה שותפים חייבת בפאה. ושואלים: אלא מעתה המלה "שדך" הנאמרת בלשון יחיד, למה לי? ומשיבים: למעוטי [למעט] שדה של שותפות גוי, שאין היא חייבת בפאה.

וכיוצא בדבר לענין בכורה (בכור בהמה טהורה שהריהו קדוש), מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' " (דברים טו, יט), שמכאן היה מקום ללמוד כי דווקא בכור דידך [שלך] — אין [כן] חלה בו קדושה, ואולם בכור של שותפות — לא חלה בו קדושה.

ואולם כיון שכתב רחמנא [אמרה התורה] "ובכורות בקרכם וצאנכם" (שם יב, ו) בלשון רבים, הרי זה בא ללמד שאף בכור השותפים מתקדש. ושואלים: אלא מעתה הכתוב "בקרך וצאנך", הנאמר בלשון יחיד, למה לי? ומשיבים: למעוטי [למעט] בכור של שותפות גוי, שאין הוא מתקדש.

וכיוצא בדבר לענין מצות מזוזה, מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] בה "וכתבתם על מזוזות ביתך" (שם ו, ט), שאפשר ללמוד מכאן כי דווקא בבית דידך [שלך] — אין [כן] חלה חובת קביעת מזוזה, ואולם בבית של שותפות — לא חלה חובה זו. ואולם כיון שכתב רחמנא [אמרה התורה] עוד במצות מזוזה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (שם יא, כא) בלשון רבים, הרי זה בא ללמד שאף בית השותפים חייב במזוזה. ושואלים: אלא מעתה הכתוב "ביתך" הנאמר בלשון יחיד, למאי אתא [למה הוא בא]? ומשיבים: לכ דרך שדרש רבה, שכן אמר רבה: