לר' שמעון נמי [גם כן], אמור שאין פודים פטר חמור בפסולי המוקדשין, שהרי "כ צבי וכאיל" כתיב בהו [נאמר בהם] (דברים יב, טו), ואין פודים בצבי ואייל.

א איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: מהו לפדות פטר חמור בבהמת שביעית, שקנו אותה בפירות שנת שמיטה, ויש בה גם כן קדושת פירות אלה?

ומפרטים: לפדות פטר חמור ודאי בבהמת שביעית — לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, ובוודאי אין פודים בה, שהרי נמצא הפודה קונה את פטר חמורו בבהמת שביעית שהוא נותן לכהן. ואינו רשאי לעשות כן, שהרי דווקא לאכילה אמר רחמנא [אמרה התורה] שמותר להשתמש בפירות שביעית, שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו), ולא לסחורה. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה, הרי זה במקרה של ספק פטר חמור.

ומפרטים: ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' שמעון לא תיבעי [תישאל] לך, דלית ליה [שהרי אין לו] כלל דין פדיון בספק פטר חמור. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה, איפוא, אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה, הסבור כי במקרה זה מפריש שה כדי להפקיע את איסורו, ואולם אינו צריך לתיתו לכהן.

וכך יש לשאול: מאי [מה הדין]? האם כיון שמפריש טלה והוא לעצמו, אם כן "לאכלה" קרינא ביה [קוראים אנחנו בו], ואין כאן סחורה, שהרי אינו נותנו לכהן כדי לזכות בחמורו. או דילמא [שמא]: כיון דכמה דלא מפקע איסוריה [שכל עוד שלא מפקיע השה את איסורו] של פטר החמור לא מישתרי [איננו מותר] בהנאה, אם כן כשמפריש אותו תחתיו — כסחורה בבהמת שביעית דמי [נחשב] הדבר?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, מדברים מפורשים שאמר רב חסדא: בהמת שביעית אין פודין בה את פטר החמור הודאי, אבל פודין בה את הספק.

ועוד אמר רב חסדא: בהמת שביעית — פטורה מן הבכורה, שהבכור שתלד אינו קדוש. וחייבת במתנות, זרוע לחיים וקיבה, שצריך כל השוחט בהמת חולין לתת לכהן.

ומסבירים: פטורה מן הבכורה — כי "לאכלה" אמר רחמנא [אמרה התורה] ביחס לפירות שביעית (ויקרא כה, ו), ולא לשריפה, ובכור בהמה טהורה — אימוריו נשרפים על גבי המזבח. וחייבת במתנות — משום שבמקרה זה "לאכלה" קרינא [קורא אני] בה, שהרי הכהן אוכל אותם.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו במסכת שביעית: האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה (הופרשה) ממנה חלתה — חייב מיתה, כדין כל אוכל עיסה שלא הורמה חלתה.

ולפי דברי רב חסדא, אמאי [מדוע] כלל חייבת עיסת שביעית בחלה? והרי כיון שאילו מטמיא [נטמאת] החלה בת שריפה היא, אם כן, יש לומר לגבי חיוב הפרשת חלה, כמו לגבי דין בכורה: "לאכלה" אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא לשריפה!

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] לגבי חלה, דכתיב [שנאמר]: "וראשית עיסותיכם תתנו לה' לתרומה לדרתיכם" (במדבר טו, כא), והמלה "לדורותיכם" באה להדגיש: תמיד, וגם בשביעית, יש דין חלה.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה — שנאמר: "לדרתיכם". אבל בדין בכור בהמה לא נאמרה לשון זו, ומשום שאימוריו נשרפים — פטורה בהמת שביעית מן הבכורה.

ושואלים: ולגמר מינה [ושנלמד ממנה] מן האמור בחלה, שבהמת שביעית חייבת בבכורה, ואין אומרים בכגון זה "לאכלה" ולא לשריפה! ומשיבים: אין הדברים דומים, התם [שם, בחלה] עיקר דינה הוא לאכילה, ורק אם נטמאה צריך לשורפה, הכא [כאן, בבכור] עיקר דינם של האימורים הוא לכתחילה לשריפה.

ב שנינו במשנה: נתנו לכהן את פטר החמור עצמו — אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו. ומעירים: מכאן שאנו חוששים שמא יתרשל הכהן בפדייתו. ואם כן תנינא להא דתנו רבנן [שנינו במשנתינו את זו ששנו חכמים בברייתא]: ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו, ואמר לו הכהן: "תנהו לי ואני אפדהו" — הרי זה לא יתנו לו, אלא אם כן פדאו הכהן בפניו.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זאת אומרת שנחשדו הכהנים על פטרי חמורים, להשתמש בהם בלא פדיון. ותמהים: פשיטא [פשוט] הדבר, הרי דבר זה נובע במישרין מדברי הברייתא, ומה חידש רב נחמן? ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דמחזק לן [במקום שמוחזק לנו] הכהן בדבר זה, דמיקרי [שמזדמן לו לעיתים] להשתמש בפטר חמור בלא לפדותו, אבל בסתמא [בכהן סתם] לא. על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב נחמן שיש לחשוש לכך בכל כהן, מפני שהוא מורה בה היתירא [היתר] לעצמו, שלא להפריש שה תחתיו, שהרי ממילא הוא שלו. ג

משנה המפריש שה לפדיון פטר חמור, ומת השה קודם שנתנו לכהן — ר' אליעזר אומר: חייבין הבעלים באחריותו, וצריכים ליתן לכהן שה אחר, כמו שחייבים באחריות חמש סלעים של פדיון הבן, שאם אבדו לאחר שהפרישם — צריך ליתן לכהן חמש סלעים אחרים. וחכמים אומרים: אין חייבין באחריותו, כדין פדיון מעשר שני.

העיד ר' יהושע ור' צדוק שנקבעה הלכה על המפריש שה לפדיון פטר חמור, שאם מת השה — שאין כאן לכהן כלום, שכבר נפדה החמור, ואין הבעלים חייבים באחריות השה, וכדברי חכמים. מת פטר חמור עצמו, לאחר שהפריש שה תחתיו, ולא הספיק ליתנו לכהן — ר' אליעזר אומר: אין פטר חמור פדוי, שהרי לא הגיע השה ליד הכהן, ולפיכך יקבר פטר החמור, כדין איסורי הנאה, ומותר הבעלים בהנאתו של טלה שהפריש, כאילו לא הפרישו כלל. וחכמים אומרים: משהפריש את השה — נפדה פטר החמור, כאילו בא השה ליד הכהן, ולכן אין פטר החמור צריך להקבר, והטלה ניתן לכהן.

ד גמרא בענין שה שהופרש לפדיון פטר חמור, ועדיין לא ניתן לכהן, שלדעת ר' אליעזר חייבים באחריותו, כפדיון הבן, אמר רב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לדבריו של ר' אליעזר? דכתיב [שנאמר]: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה תפדה" (במדבר יח, טו), ובכך הקישם הכתוב זה לזה: מה פדיון בכור אדם חייב באחריותו — אף פדיון בכור בהמה טמאה חייב גם כן באחריותו.

אמר ליה [לו] אביי: אי [אם] הוקשו זה לזה, יש לומר גם: מה בכור אדם מותר בהנאה, שהרי אין איסור ליהנות ממעשה ידיו של בכור שלא נפדה — אף בכור בהמה טמאה מותר בהנאה קודם שנפדה, ומותר לגוזזו ולעבוד בו! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך גם כן], שלדעת ר' אליעזר פטר חמור מותר בהנאה, והתנן [והרי שנינו במשנה זו]: מת פטר חמור, ר' אליעזר אומר: יקבר, ולכאורה מאי [מה טעם] יקבר — לאו [האם לא] משום שהוא אסור בהנאה?

דחה רב יוסף: לא, יקבר כדין בכור אדם, שאם מת יש מצוה לקוברו, שהרי, כאמור, הוקש לו בכתוב. ותמהים: אלא, לפי הסבר זה, אדם בכור שמת הוא דבעי [שצריך] קבורה, פשוט (שאינו בכור) שמת לא בעי [צריך] קבורה?

ועוד, איך אתה יכול לומר שפטר חמור מותר בהנאה לדעת ר' אליעזר? והרי תניא [שנויה ברייתא]: מודה ר' אליעזר בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו — שמפריש טלה עליו, והוא שלו. והרי אין צורך להפריש טלה אלא כדי להפקיע מפטר החמור את איסור ההנאה שבו!

אלא אמר רבא: אף שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם, וכדברי רב יוסף, אין זה אלא כדי לחייב באחריות פדיונו, אבל לא להתירו בהנאה, שכן אמר קרא [המקרא]: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה" (במדבר יח, טו), והחזרה על לשון פדייה באה לומר: לפדייה הקשיתיו, ולא לדבר אחר.

ה תנן התם [שנינו שם] בברייתא: הערכין, כשנודר ערכו של פלוני להקדש, לפי הערכים הקצובים בתורה לכל גיל — בשעתן, כלומר, נותן את ערכו שבשעת הנדר, ואם נדר ערכו של תינוק פחות מבן חודש, שאין לו ערך — אינו חייב כלום, גם לאחר שלושים יום. ופדיון הבן — אחר שלשים יום צריך ליתנו לכהן, שנאמר: "ופדויו מבן חודש תפדה" (במדבר יח, טז). פדיון פטר חמור — לאלתר.

ותוהים: ופדיון פטר חמור לאלתר? ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: אין בערכין ובפדיון הבן ובנזירות ובפטר חמור פחות משלשים יום,

ומוסיפין עד עולם!

אמר רב נחמן: מה ששנינו "פטר חמור לאלתר" בא לומר שאם פדאו לאלתר — פדוי, אף שלכתחילה מצוותו לאחר שלושים יום. ותוהים: מכלל הדברים אתה למד, שבנו, ששנינו לגביו באותה ברייתא: "אחר שלושים יום", אם פדאו בתוך הזמן אינו פדוי? והאיתמר [והרי נאמר]: הפודה את בנו בתוך שלשים יום ללידתו, רב אמר: בנו פדוי!

ודוחים: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר עליה] מה שאמר רבא: דכולי עלמא [לדעת הכל] אם אומר בתוך שלושים יום שהוא פודה את בנו מעכשיו — אין בנו פדוי, ורק אם נותן את המעות על מנת שהפדיון יחול לאחר שלושים יום הרי זה פדוי, כשיגיע זמנו.