שנה שניה עלה וכיבש יהויקים.

א וממשיכים לדון בברייתא ששנינו בה: כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היה, וכן היה בפעם השניה, כשחרב הבית השני.

ושואלים: ופעם שניה במוצאי שביעית מי משכחת לה [האם מוצא אתה אותה]? מכדי [הרי] בית שני כמה קם [עמד] — ארבע מאה [מאות] ועשרים שנה; וכשאתה מתחיל למנות את שנות היובל מתחילת בנין הבית, ארבע מאה [מאות] שנה הן תמניא יובלי [שמונה יובלות] של חמישים שנה, ארבסרי [ארבע עשרה] שנים נוספות הן עוד תרי שבוע [שתי שמיטות], פשו להו שית [נותרו להם שש שנים] למנין ארבע מאות ועשרים, הוה ליה בשיתא בשבוע [נמצא שמנין ארבע מאות ועשרים נשלם בשנה השישית לשמיטה], וכשהבית חרב בשנה שלאחר מכן, היה זה בשביעית, ולא במוצאי שביעית!

ודוחים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת רבי יהודה היא, שאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן ליובל זה וליובל זה, כלומר, אינה נמנית לעצמה, אלא היא השנה הראשונה ליובל הבא (ולשמיטה הבאה), וכך יש בכל יובל ארבעים ותשע שנים. ומעתה, כשאתה רוצה לחשב באיזו שנה משנות שמיטה היה החורבן, לאחר שאתה מונה שמונה מחזורים של יובל בן ארבעים ותשע שנה (שבע שמיטות מלאות), אייתי תמניא מתמניא יובלי [הבא עוד שמונה שנים משמונה יובלות] שלא מנית לשיטה זו, כדי להשלים למנין ארבע מאות שנה, והני שית [והוסף עליהם אותן שש] שנים הבודדות שנותרו ממנין השנים של עשרים השנה הנוספות — הוי ארביסר [הרי זה ארבע עשרה] שנים, שתי שמיטות שלמות. אישתכח [נמצא] שבמוצאי שביעית, בשנה הראשונה למנין השמיטה, חרוב [חרב] הבית.

ומקשים: אי [אם] כשיטת ר' יהודה אתה מפרש את הדבר, אם כן בחורבן הבית בפעם הראשונה לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] שיהא זה בשנה הראשונה לשמיטה, כפי ששנינו בברייתא זו שאנו דנים בה! דתניא [שהרי שנויה ברייתא]: שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו ממנה בחורבן הבית הראשון, לאחר שמונה מאות וחמישים שנה, ואי (ואין) אתה יכול לומר שמיד משעה שנכנסו לארץ מנו, שאם אתה אומר כן — נמצא בית חרב בתחילת יובל, ובאופן זה אי (אין) אתה מוצא מה שאמר הנביא ששנת היובל שהוא עומד בה היא "בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר" (יחזקאל מ, א).

אלא צא (הוצא) מהם שבע שנים שכיבשו את הארץ ושבע שנים שחילקו אותה ביניהם, שעדיין לא החל אז מנין שנות היובל, ואז אתה מוצא ששנת היובל היתה "בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר".

ואי [ואם] לשיטת רבי יהודה, ששנת החמישים עולה לתחילת היובל הבא, כשאתה רוצה לחשב באיזו שנה משנות השמיטה היה החורבן, ואתה מונה שבעה עשר מחזורים של יובל בן ארבעים ותשע שנים, אייתי שבסרי משבסרי יובלי [הבא עוד שבע עשרה שנים משבע עשרה יובלות], כדי להשלים למנין שמונה מאות וחמשים שנה, שדי אהני [הטל, הוסף על אלה], הוה ליה בתלתא בשבוע [נמצא שהיה זה בשנה השלישית של השמיטה], שהרי בשבע עשרה שנה יש שתי שמיטות מלאות ועוד שלוש שנים!

ומשיבים: הנך שני דאגלינהו [אותן השנים שהגלה אותם] סנחריב את עשרת השבטים עד דאתא [שבא] ירמיה אהדרינהו [והחזיר אותם] — לא קחשיב להו [אינו מונה אותם] במנין שנות היובל, שהרי אין היובל נוהג אלא כשכל שבטי ישראל במקומם. אלא משעה שהחזירם החל מנין חדש, ולאחר שלושים ושש שנים, במוצאי שביעית, חרב הבית.

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: לעולם תפרש שברייתא זו שאנו דנים בה כשיטת רבנן [חכמים] היא, הסבורים כי שנת היובל נמנית לעצמה, וכי קתני [וכאשר הוא שונה] "וכן בשניה" — אין מדובר על כך שהיה הדבר במוצאי שביעית (שהרי כאמור, היה זה בשנה השביעית), אלא אשארא [על שאר הפרטים] מדובר, שהיה זה בתשעה באב ובמוצאי שבת (יום ראשון).

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], שלא כל הפרטים המתוארים בחורבן בית ראשון, היו גם בחורבן הבית השני, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], מה ששנינו שהיתה באותה שעה משמרתו של יהויריב במקדש, בחורבן הבית בשניה מי הואי [האם היתה]?

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: רק ארבע משמרות עלו מן הגולה לאחר חורבן הבית הראשון: ידעיה וחרים פשחור ואימר. עמדו נביאים שביניהם וחלקום לעשרים וארבע משמרות, כמו בזמן הבית הראשון, וכל משמר נתחלק לששה, וכתבו את שמות כל עשרים וארבעה המשמרות על פתקים, בללום ונתנום בקלפי, בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חביריו למשמר, וביחד שש משמרות,