המבוקרים בלשכת הטלאים, כל אחד מהם מבוקר ארבעה ימים קודם שחיטה, וכשנוטלים שני טלאים בכל יום, ומביאים שניים חדשים ומבקרים אותם — יש תמיד ששה טלאים בלשכה, כמספר התמידים של שלושה ימים. ומני [וכשיטת מי היא המשנה]? כשיטת בן בג בג היא, דתניא [ששנויה ברייתא], בן בג בג אומר: מנין לתמיד שטעון ביקור ממומים ארבעה ימים קודם שחיטה?

תלמוד לומר: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב), ולהלן, בקרבן הפסח, הוא אומר: "בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הראשון" (שמות יב, ג—ו), מה להלן הפסח טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, מעשור לחודש עד ארבעה עשר בחודש, יום שחיטתו, אף כאן התמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.

ואומרים: דיקא נמי [מדוייק גם כן], שאין מדובר במשנה בקרבנות של שבת וראש השנה, אלא בסימן בלבד, דקתני [שהרי הוא שונה]: "כדי (די הצורך) לשבת ולימים טובים של ראש השנה", ולא קתני [ואינו שונה] "לשבת ולימים טובים של ראש השנה", שמשמעו — לצורך אותם ימים, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א נאמר במשנה שאין פוחתים משתי חצוצרות ומוסיפין עד עולם. ושואלים: ועד כמה חצוצרות מוסיפים? אמר רב הונא, ואמרי לה [ויש ד'דאומרים] שאמר רב זבדי אמר רב הונא: עד מאה ועשרים, שנאמר: "ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות" (דברי הימים ב ה, יב).

שנינו במשנה שאין פוחתים מתשעה כנורות ומוסיפים עד עולם, וצלצל (מצלתיים) לבד (יחידי). ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שאין מנגנים אלא בצלצל אחד? אמר רב אסי, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ואסף במצלתים להשמיע" (דברי הימים א טז, ה), כלומר, לוי אחד. ושואלים: והלא מצלתים תרי הוו [שנים הם], ומדוע נאמר במשנה "צלצל"? ומשיבים: כיון דחדא עבידתא עבדי [שמעשה אחד הם עושים] כשמכים זה בזה, וחד גברא עביד בהו [ואדם אחד עושה, מנגן בהם], קרי להו חד [קורא להם כלי אחד].

ב משנה אין פוחתין משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן הסמוך למזבח ושרים, ומוסיפין עד עולם (כמה שירצו). אין הלוי הקטן נכנס לעזרה שבמקדש לעבודה, אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, כדי ללוותם בשירתם. ולא היו הקטנים אומרים (מנגנים) בנבל ובכנור, אלא בפה, כדי ליתן תבל (תבלין, טעם טוב) בנעימה (במנגינה) על ידי קולותיהם הדקים והצלולים.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: אין הקטנים עולין למנין של שנים עשר העומדים על הדוכן, ואין עולין לדוכן, אלא בארץ היו עומדין וראשיהן נראים בין רגלי הלוים, וצערי הלוים היו נקראין.

ג גמרא שנינו במשנה כי אין פוחתין משנים עשר לויים עומדים על הדוכן לשיר. ושואלים: הני [שנים עשר אלה] כנגד מי הם? אמר רב פפא: מספר השרים הוא כנגד מספר המנגנים שאין פוחתים מהם, שהם תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל אחד, כפי שנאמר במשניות הקודמות. וכן מצאנו שם שמספר השרים היה שנים עשר, שנאמר: "מלומדי שיר לה'... הוא ובניו ואחיו שנים עשר" (דברי הימים א כה, ז—ט).

שנינו במשנה: אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ויעמד ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו בני יהודה כאחד לנצח על עשה המלאכה ה' עבודת בית ה' בבית האלהים" (ראה עזרא ג, ט), כלומר, האבות עם הבנים, גדולים וקטנים כאחד, היו מלווים את העבודה בשיר.

ד שנינו במשנה שאותם לויים קטנים לא היו אומרים לא בנבל ולא בכנור, אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה. ומעירים: למימרא [יש לומר, ללמוד] מלשון המשנה שנבל הוא כלי לחוד, וכנור כלי לחוד הוא. ושואלים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה היא? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: כנור של מקדש של שבעת נימין (מיתרים) היה, שנאמר: "שבע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" (תהלים טז, יא), אל תיקרי "שובע" אלא: "שבע", ויש ללמוד משם שהנעימות של הכינור (שנאמר: "כנור נעים", שם פא, ג) שהיו מנגנים בו לפני ה', היו בכינור של שבעה מיתרים.

וכינור של ימות המשיח יהיה של שמונה נימים, שנאמר: "למנצח על השמינית מזמור לדוד" (תהילים יב, א), ויש ללמוד משם שאת הזמירות שינגנו בימות משיח בן דוד, ינגנו על נימא שמינית שיוסיפו לכינור.

והכינור של עולם הבא יהיה של עשר נימים, שנאמר: "מזמור שיר ליום השבת... עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור" (תהילים צב, א—ד), שבשבת שלעתיד לבוא, שהיא העולם הבא, ינגנו ב"עשור", שהוא הנבל והוא הכנור.

וכן הוא אומר: "הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש" (תהילים לג, ב—ג), שבכנור שהוא נבל עשור ישירו את השיר החדש שלעולם הבא. הרי שר' יהודה סבור שכנור ונבל הוא אותו הכלי!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו היא כשיטת ר' יהודה, יש להסביר כי לעולם הבא, איידי דנפישי נימין דידיה [כיון שמרובים הנימים שלו, של הכנור], נפיש קליה [מרובה קולו] כי [כמו] נבל, לכן קרי ליה [קורא לו] לזה של עתיד לבוא נבל, אבל באמת שני כלים הם, כפי ששנינו במשנתנו.

שנינו במשנה, ר' אליעזר בן יעקב אומר: אין עולין הלויים הקטנים מן המנין כו' וצערי הלוים היו נקראין. ומעירים, תנא [שנה החכם בברייתא]: וסועדי (עוזרי) הלוים היו נקראין, כלומר, שהיו מסייעים ללויים בקולם. ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו] מדוע אינו קורא להם כך? ומשיבים: כיון דהני קטין קלייהו [שאלה, הקטנים, דק קולם] והני עב קלייהו [ואלה, המבוגרים, עבה קולם], הני מקטטי והני לא מקטטי [אלה, הקטנים, מקטינים את קולם, עושים את קולם דק ויפה, ואלה המבוגרים אינם יכולים להקטין את קולם], לכן קרי להו [קורא להם] צערי הלויים, על שהיו מצערים אותם.

א משנה יש בערכין צדדים להקל ולהחמיר, ובמקדיש שדה אחוזה (נחלת אבות) בארץ ישראל, יש צדדים להקל ולהחמיר, ובשור המועד שהמית העבד יש צדדים להקל ולהחמיר, וכן באונס ובמפתה ובמוציא שם רע יש צדדים להקל ולהחמיר, כפי שיבואר במשניות בהמשך הפרק.

ומפרטים: יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שהעריך, כלומר, שאמר על מי שהוא בן עשרים ועד ששים שנה: "ערך פלוני עלי", בין את הנאה שבישראל, ששוויו רב אילו היה נמכר כעבד, ובין את הכעור שבישראל, ששוויו מועט — נותן את הערך הקצוב בתורה, חמשים סלע (ויקרא כז, ג), ואולם אם אמר: "הרי דמיו עלי" — נותן את שוויו, כאילו היה נמכר כעבד בשוק.

ב גמרא שנינו במשנה: יש בערכין להקל ולהחמיר, כיצד? אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל נותן חמישים סלע. ומדייקים מלשון המשנה: בישראל — אין [כן], בגוים — לא, ושואלים:

לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] היא שלא כשיטת ר' מאיר, הסבור שמעריכים את הגוי, דתנן [ששנינו במשנה]: גוי, ר' מאיר אומר: נערך על ידי ישראל, אבל לא מעריך?

ומשיבים: יש לפרש את משנתנו אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' מאיר, ויש לומר כי הוא הדין שאפילו בגוי נמי [גם כן] מדובר, אלא