אמר רבא [כו'] להזיע וקודם גזירה. איתה מיפרשה במס' שבת בפ' כירה (שבת דף מ.) אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת כו' ראו שאין הדבר עומד התירו להן חמי טבריא ועדיין זיעה במקומה עומדת הודיענו בכאן כי רבי שהתפלל של שבת בערב שבת כבר קיבלה לשבת עילויה ואיחייב לשבות ונאסרו עליו החמין לרחוץ בהן ולא נכנס במרחץ אלא להזיע בלבד וזה המעשה היה קודם שגזרו חכמים על הזיעה לפי מה שיש בהלכה שהזכרנוה אסרו להן להזיע:

אמרי [עד] כמה נצעריה וניזיל בר"ה צעריה בבכורות צעריה. האי דצעריה בראש השנה שנוי הוא בפרק אם אינן מכירין אותו (דף כה.) דתנן ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו שלח לו רבן גמליאל גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך ובבכורות (עוד) בפרק כל פסולי המוקדשים (בכורות דף לו.) פירשו מעשה (אחר) [אחד] שאירע לר' יהושע עם רבן גמליאל דכסיף ליה קמי רבנן והעמידו על רגליו ברבים עד שנכנסה קנאה בלב כל העם שהיו לשם ושיתקו את המתורגמן וזו היא הגירסא של זו המעשה ר' צדוק הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי בסלי נצרין של ערבה קלופה בהדי דאכיל איבזע שיפותיה אתא לקמיה דר' יהושע אמר ליה כלום חלקנו בין בור לחבר אמר ליה הין בא לפני רבן גמליאל אמר ליה לאו אמר ליה והלא ר' יהושע אמר לי הין אמר לו המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש כיון שנכנסו עמד השואל ושאל כלום חלקנו בין בור לחבר אמר לו ר' יהושע לאו אמר לו רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי הין אמר לו עמוד על רגליך ויעידו בך עמד ר' יהושע על רגליו ואמר אלמלי אני (מת) [חי] והוא (חי) [מת] יכול החי להכחיש את (החי) [המת עכשיו שאני חי והוא חי היאך חי יכול להכחיש את החי] היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן העמד:
נוקי לר' עקיבא לית ליה זכות אבות. איתה בסנהדרין בפרק כל ישראל יש להן חלק (דף צו) מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים ומאן אינון ר' עקיבא ואיתה נמי בפ' הניזקין דמסכת גיטין (דף נז):
נוקי לר' אלעזר בן עזריה שהוא חכם ועשיר והוא עשירי לעזרא הסופר. החכמה שלו גלויה היא וידועה הלא תראה היאך אמר ר' יהושע אין דור יתום שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו באותה המעשה האמור במסכת חגיגה בפרק א' (דף ג) והעושר שלו נמי כבר גרסי' בפרק (במה אשה) [צ"ל במה בהמה] (שבת דף נד) י"ב אלפי עגלי הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ובמס' קדושין בפרק האיש מקדש (קידושין דף מט) על מנת שאני עשיר אין אומרים כר' אלעזר בן חרסום וכר' אלעזר בן עזריה וייחוסו לעזרא הסופר נמי איתה במנחות בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נג) אמרו ליה רבנן לר' פרידא (רב עוירא) [ר' עזרא] בריה דרב אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא ובגמרא דפירקין דבני מערבא [הלכה ח] וגם (בפסחים בפרק תמיד) [צ"ל בתענית פ"ד ה"א] גרסינן הלכו ומינו את ר' אלעזר בן עזריה בן י"ז שנה ונתמלא כל ראשו שיבה והיה ר' עקיבא יושב ומצטער ואומר לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר ממני אשרי אדם שזכו לו אבותיו אשרי אדם שיש לו יתד להתלות בה ומה היתה יתידתו של ר' אלעזר בן עזריה שהיה עשירי לעזרא:

שאני התם ומשום טורח צבור. דדוקא לענין תפלה הוא שאין צריך לחזור ולהתפלל משום דאיכא טירחא דציבורא, אבל לענין מלאכה עושין הן כיחיד, דקבלה בטעות הוא ואינה קבלה לא ליחיד ולא לצבור.

הא דאמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. מיד קאמר ואפילו קודם שתחשך, וכן הא דאמר רב תחליפא אמר רב מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, מיד קאמר, ולומר שבהבדלה זו מותר לו לאכול ומותר לו לעשות מלאכה בערב וכן בקדוש של כוס זה מותר לו לאכול בשבת. וכן הסכים רב האי גאון ז"ל וכן הראב"ד ז"ל. ואף על פי שיש מקצת מן הגאונים ז"ל שאומרים שאינו אומר קדוש ולא הבדלה עד הערב, (ו)אין לו טעם, והראשון עיקר.

תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות. אמר שמואל הלכה כדברי האומר חובה ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות. ופסקו הגאונים ז"ל דהלכה כמאן דאמר רשות, דתפלה כאיסורי נינהו וקיימא לן כרב באיסורי, ועוד דתפלה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. וכתב גאון ז"ל דאי צלי לה חדא זימנא שויא עליה כחובה ונוהג בה כל מילי דתפלת חובה, דהא רב דאמר רשות קאמרינן בשלהי פרקין (ל, ב) אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חודש בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום. ואיכא למידק מינה טעמא דאין מקדשין אלא ביום הא לאו הכי מחזירין אותו, ושבתות וימים טובים נמי מחזירין אותו כתפלת חובה. ועוד דהא דאמר רבי יוחנן, טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים ליכא מאן דפליג עליה.
וכתב עוד הגאון ז"ל דאפילו מאן דאמר רשות, לאו רשות גמור קאמר אלא לאפוקי דלאו חובה הוא, אבל מצוה ודאי איכא כיון דתקנוה רבנן, ולרבי יהושע בן לוי תקנוה כנגד איברים ופדרים ולרבי יוסי ברבי חנינא יעקב תקנה וכדאיתא לעיל. ואמרינן נמי בשבת (ט, ב) גמ' לא ישב אדם לפני הספר. אמר זעירי הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא המיניה לא מטרחינן ליה. דאלמא אפילו למאן דאמר רשות אי לא שרי המיניה מטרחינן ליה. ומיהו קשה דאי מצוה עליה לצלויי ומיד שוייה אנפשיה כחובה, אם כן ההיא דשבת לא מתוקמא אלא בזימנא קמייתא דבעי לצלויי, ועוד דאמרינן ביומא בפ' יום הכיפורים (פז, ב) אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית, ופריך והא אמר רב תפלת ערבית רשות ולמה ליה פטורא, ומשני לדברי האומר חובה קאמר. ואם איתא למה ליה לדחוקה ולאוקומא כמאן דאמר חובה הא מצי לאוקומה כדעתיה דרב גופיה דאי צלי לה חדא זימנא הא שוי אנפשיה כחובה ולוקמה בהכי, ואפילו בגברא דלא צלי ליה מכל מקום מצוה איכא והשתא תפלת נעילה פטר ליה מההיא מצוה. ויש לי לומר דאין הכי נמי ואדרבה למאן דאמר תפלת ערבית רשות שייכא הא דרב טפי דאי למאן דאמר חובה אמאי פטר ליה תפלת נעילה, אבל השתא דתפלת ערבית רשות כעין מצוה אתיא תפלת נעילה ופטר לה, והכי נמי איתא בירושלמי בפירקין דגרסינן התם (ה"א) אמר רבי יעקב בר אחא תני תמן תפלת הערב מהו, רבן גמליאל אומר חובה רבי יהושע אומר רשות, אמר ר"ח אתיאן אילין פלוגתא כאילין פלוגתא מה דמר חובא אין נעילה פוטרת של ערב מה דמר רשות נעילה פוטרת של ערב, והא דלא מתרץ לה התם הכי, משום דבעי לתרוצה במאי דסליק אדעתיה דמקשה דלמאן דאמר רשות לא בעי פטורא דרשות גמור הוא ואוקמה כמאן דאמר חובה ודלא כסברא דירושלמי דהכא. ואלא מיהו אכתי קשיא דאי איתא דכי צלי לה חדא זימנא שויא אנפשיה כחובה, מאי קא קשיא ליה דהא נהוג עלמא לצלויי והוי ליה כחובה. ואיכא למימר דבהא נמי טעי בדרב, דרב חובה משוי ליה מכי צלי לה חדא זימנא והוו מצי לשנויי הכי אלא דלרווחא דמילתא קא משני ליה כדסברא דקא סלקא דעתך.
ובתוס' אמרו דאפילו למאן דאמר רשות בכדי לא מבטלינן ליה והיינו דרב דאמר אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום דמשמע הא לאו הכי מחזירין אותו. והיינו נמי דר' יוחנן דאמר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים. וההיא דיומא (שם) דפריך והאמר רב תפלת ערבית רשות ול"ל פטורא דמשמע דלמאן דאמר רשות פטור לגמרי, איכא למימר דהתם נמי לאו בחנם מבטל ליה אלא משום טריחא דאריכות תענית, והשתא אתי שפיר ההיא דפרק קמא דשבת.

ההיא להזיע וקודם גזרה הוי. דקודם לכן היה מותר לרחוץ משרבו עוברי עבירה אסרו לרחוץ והתירו זיעה. ואח"כ אסרו הכל:

והא אביי שרי ליה לרב דימי וכו'. פירוש אחר שקבל שבת בתפלה אחר שקיעת החמה, ההוא טעותא הואי פירוש שהיה סבור שחשיכה והתפלל בטעות ומשום הכי התירו לו אבל ידי תפלה ודאי יצא כיון שהתפלל כראוי אחר שקיעה אבל קודם לכן לא:

וטעותא מי הדרא והאמר אבידן פעם אחת נתקשרו שמים וכסבורים העם שחשכה והתפללו של שבת בע"ש *) הגה"ה לפנינו הגירס' של מוצאי שבת ואח"כ נתפזרו העבים וזרחה חמה ובאו ושאלו את רבי ואמר הואיל והתפללו התפללו ואין לך טעות גדולה מזו שאחר כך זרחה החמה ואפי' הכי אמר שתפלתם תפלה (אבל ודאי מותרים היו במלאכה):

שאני צבור דלא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל [אבל ודאי מותרים היו במלאכה]. וא"ת ולמקשה מי ניח' והיכי הוה ס"ד שיהא תפלתם תפלה כיון שזרחה החמה דכל מאי דאמרינן לעיל אינו אלא לאחר שקיעת החמה אבל מקמי הכי לא מהניא קבלה ואמאי לא קשיא ליה נמי האי. י"ל דאין הכי נמי דקשיא לי' האי אלא דתלמודא לא דייק בהכי והתירוץ שתירץ עולה לשניהם דצבור שאני ועבדינן בהו רבותא יתירא:

אומר קדושה על הכוס כלומר תיכף שהתפלל מבעוד יום או לא. ת"ש מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס מיד, ודוקא משקיעת החמה כדכתיבנא ואם תשאל וקידוש דאורייתא היכי מצי למימר מבעוד יום הא אמרן דתוספת מחול על הקדש משקיעת החמה ולהלן דאורייתא הוא:

רבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס מיד. ודוקא כשהוא טרוד לדבר מצוה הוא דשרי אבל כשאינו טרוד לדבר מצוה לא וכן הלכת'. והבדלה זו מהניא לעשות מלאכה בערב אבל לעשות מיד אסור בודאי דאי אפשר להוסיף מקדש על חול:

דתניא תפלת ערבית. ר"ג אומר חובה ור' יהושע אומר רשות אמר שמואל הלכה כדברי האומר חובה ורב * הגה"ה לפנינו איתא אביי ורבא. אמר הל' כדבר האומר רשות. והגאונים ז"ל פסקו כמ"ד רשות דתפלה כאיסורי והלכה כרב באיסורי ועוד דתפלה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ואמרו בתוספת דאפילו למ"ד רשות לא מבטלינן לה בכדי והיינו דרב דאמר טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום, דמשמע דהא לאו הכי מחזירין אותו והיינו נמי דר' יוחנן דאמר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים וההיא דאמרינן ביומא פ' יום הכפורים אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית ופריך והאמר רב ת"ע רשות ולמה לי פטור, דמשמע דלמאן דאמר רשות פטור לגמרי, י"ל דהתם אינו מבטל אותה בחנם אלא מפני שהוא עיף ויגע מהתפלות ומאריכת התענית ומש"ה אמרו שתפלת נעילה פוטרת אותה, ויש לפסוק דת"ע חובה דהכי משמע מההיא עובדא דההוא תלמיד שעמד בבית המדרש באותו מעמד ושאל ת"ע רשות או חובה ואמר לו ר"ג חובה וא"ל ר"ג לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה ולא השיב אחד מהם דבר כנגד דעתו אלא דענה ר' יהושע דליכא מאן דפליג עליו בדבר זה. והא דקאמר בגמ' לעיל אלא מאי אין לה קבע כמ"ד ת"ע רשות דמשמע דמתניתין פוסק כמ"ד רשות לא תפסינן עיקר להך תירוצא דהא לעיל בברייתא דמסייע לריב"ל תניא ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה אלמא ש"מ דמה אין לה קבע דקאמרינן היינו דאין לה זמן קבוע כמו תפלת השחר דיש לה זמן קבוע אבל ת"ע אין לה זמן קבוע דזמנה כל הלילה וא"כ לא מוכח מידי מהא דת"ע רשות, ועוד דשמואל פסק כמ"ד ת"ע חובה ועל כל אלו הראיות נראה לפענ"ד דהלכה כשמואל דת"ע חובה:

עד שיכנסו בעלי תריסין. פירוש ת"ח המנצחים זה את זה בהלכה כגבורים אוחזי מגן וצנה:

כל שאפשר לאדם להרחיק מן המחלוקת ראוי לו להרחיק וכל שכן הגדולים בוני המעלה וכל שכן הצבור ואף כשהכרח מביאם לחלוק ולהעביר הנכבד משררתו אין ראוי להם ליתנה לאותו שבשבילו אירע לו דבר זה אע"פ שהוא ראוי לכך מפני שבזו יש למועבר חלישות הדעת יתרה והוא שאמרו כאן מאן נוקים נוקמיה לר' יהושע הוה ליה בעל דבר וכן מצינו במחלוקת של קרח אמור אל אלעזר בן אהרן וירם את המחתות ולא רצה הקב"ה לומר כן לאהרן עצמו, כדי ללמד דרך ארץ בכך אלא בוררים להם אחר גדול והגון בכל דבר וממנין אותו ומשמנוהו אין מורידים אותו בלא טענה אלא אם כן יסכימו להחזיר את הראשון ואף בזו מניחים לו מקום להיותו חולק עמו בכבודו ולהיותו אצלו כעין שותף וחבר:

בסוף שני של ראש השנה התבאר שאם באו שנים והעידו שראו את הירח בזמנו בליל ל' מקדשים על פיהם ואין ממתינים אם יראה בליל ל"א שאפילו לא נראה בליל ל"א הרי הוא מקודש, ואע"פ שר' דוסא חלק בה לומר עדי שקר הם שאי אפשר לנראה בזמנו שלא יראה בליל עבורו ושר' יהושע נסכם עמו ושר"ג צערו לר' יהושע על כך עד שכעסו חכמי ישראל עליו, מכל מקום הלכה כר"ג כמו שביארנו שם:

במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשים התבאר שהכהנים אף הם חייבים להפריש בכור בהמה טהורה ומקריב דמו ואימוריו ואוכל הבשר בקדושת בכור וכל הכהנים חשודים על בכורות שלהם להטיל בהם מום כדי שיותרו לאכלן בחוץ או שיהא חולין בידם לכל דבר וכל שעשו מעשה שעל ידו אירע בו מום חושדים אותו שבכונה עשה ולא ישחוט ע"י אותו המום ולא חלקנו בזה בין חבר לעם הארץ שאף החבר דנין בו כן, מעשה בר' אליעזר בר' צדוק שהיה לו בכור ונתן שעורים בסל של ערבה קלופה במקום רחוק ואכל הבכור לשם ונקרעה שפתו והלך אצל ר' יהושע והורה לו שמחלקים אנו בזה בין חבר לעם הארץ כלומר שאין החבר חשוד בכך, ורבן גמליאל כעס עליו וצערו על כך ומכל מקום הלכה כר"ג:

ולא אחורי רבו משום יוהרא. יש מפרשים משום שנראה כמשתחוה לרבו:

הנותן שלום לרבו. פרש"י כמו לשאר אדם שאומר שלום עליך ואינו אומר שלום עליך רבי, בירושלמי משמע שתלמיד אינו נותן שלום לרבו דגרסי' נהוגי גבייהו דלא שאיל זעירא בשלמא דרבא ומקיימי בנפשייהו ראוני נערים ונחבאו:

שאני צבור דלא טרחינן להו. פי' להתפלל אבל יחיד צריך לחזור ולהתפלל אבל לענין מלאכה אלו ואלו מותרין:

אומר קדושה על הכוס או אינו אומר וכו'. קס"ד משום דקדושה מן התורה הוא אין לו לאומרו מבעוד יום ומסיק שהיה אומר גם קדושה על הכוס משום דכתיב זכור את יום השבת דמשמע סמוך לכניסתו מדלא כתיב זכור ביום השבת:

רב אמר תפלת ערבית רשות. פסק ר"ח דהלכתא כרב באיסורי ותפלה איסורא הוא ולהכי תקנו פסוקים ויראו עינינו וקדיש בין השכיבנו לתפלת ערבית להודיענו שהיא רשות, ומ"מ בחנם אין לבטלה כדפי' לעיל וגם אין להפסיק בין גאולה לתפלה אלא מה א שתקנו לומר:

בעלי תריסין ת"ח הממונים על הדור:

ה"ג אמרה ליה דילמא מעבירין לך אמר לה גמירי מעלין בקודש ולא מורידין. שאם יעלוני לא יורידוני אם לא בפשיעתי, והכא נמי הות ליה שלא העבירוהו אלא גם הוא היה נשיא עמו ודילמ' עניש לך אמר לה יומא חדא לשתמש בכסא דמוקרא ולמחר לתבר, ואין צריך למחקו כמו שמחקו רש"י:

בד"ה והנותן שלום כו' א"נ ההוא לכתחלה קאמר כו' עכ"ל מלת לכתחלה אינו מובן לכאורה דלא הל"ל אלא א"נ דהתם איירי בתלמיד חבר דשרי טפי ועוד לכאורה לפי תירוץ שני דאיירי ההוא בתלמיד חבר לא בעי למימר הכי אלא שלום עליך וא"כ למה נקט כדי שאילת תלמיד לרב דהיינו תלמיד חבר הא שאר כל אינשי נמי הכי קאמרי ויש לכוין דבריהם בתירוץ הראשון שכתבו ע"פ מ"ש תר"י דודאי אסור להקדים שלום לרבו כלל כדאיתא בירושלמי ולא אמרו כדי שאילת תלמיד לרב אלא להחזיר לו שלום שרי שאומר לו שלום עליך רבי ועוד כתבו א"נ אפילו לכתחלה דהיינו להקדים נמי שרי לומר שלום עליך רבי ובתלמיד חבר דשרי בכל הני כדלקמן ובההוא מצי איירי הך דכדי שאילת תלמיד לרב ודו"ק:

בד"ה הואיל והתפללו כו' ה"נ לימא לעיל לחומרא ואמאי כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דכמו דנימא הכא במ"ש דאין צריך להתפלל שנית ויצא ידי תפלת מ"ש אע"ג דאסור במלאכתו דהוי ד"ת ה"נ נימא לעיל בע"ש דאין צריך להתפלל שנית והוי התפלה קבלת שבת לחומרא לאסור במלאכה ע"י התפלה כמ"ש התוס' לעיל שכתבו ובקונט' פי' בפנים אחרות היינו שכתב רש"י דיאסור במלאכה משום תוספת שבת ע"י התפלה וזה כבר דחו התוספות לעיל דאין צריך שיעור לתוספת כל כך אלא הוי הקדמת קבלת שבת ע"י התפלה ואליבא דר"י כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה שאני צבור כו' אע"ג דלא מטי זמן אין איסורן איסור בעשיית כו' עכ"ל כתב מהרש"ל נ"ל דטעות הוא והכי ראוי להיות ואע"ג דלא מטא זמן איסור אסורים בעשיית מלאכה כו' פי' כדי שלא להטריחם עוד בתפלה משום הכי אוקמא באיסורייהו משא"כ ביחיד ודו"ק אבל מ"מ הרא"ש עכ"ל ע"ש הגם שמצאתי כדעה זו בשלטי הגבורים בשם ריא"ז לאסור מלאכה בצבור בקבלת תפלה בע"ש מ"מ אין נראה להגיה ולמחוק מלת אין שבדברי התוס' שלפנינו וע"כ נראה לקיים דבריהם ע"פ דברי הרא"ש וקצת טעות באותיות נפל בדבריהם כצ"ל שאני צבור אע"ג דלא מטא זמן איסור דאין אסורים בעשיית מלאכה ואע"ג דטעותא הוא כצ"ל ור"ל דבצבור לא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל אף בע"ש אע"ג דלא מטא עדיין זמן איסור מלאכה בע"ש כמ"ש הרא"ש דלענין היתר מלאכה אין חילוק בין יחיד לצבור ואמרו אע"ג דטעותא הוא שבטעות התפלל מ"מ לא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל ודו"ק:

והנותן שלום לרבו כו'. פירש"י ותוס' דהיינו דלא א"ל שלום עליך רבי והיינו דאמרי' כדי שאילת תלמיד לרב כו' עכ"ל וק"ק מההיא דפ' ר"ע (שבת פט.) דאמרי' כלום יש עבד שנותן שלום לרבו כו' ולמה לא אמר בכה"ג כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך אדוני ויש לחלק בין תלמיד לעבד שהוא ודאי אינו נותן שלום כלל לרבו ועי"ל דיש לחלק בין נותן שלום לשאלת שלום והיינו דשאלת שלום כדאמר התם היה לך לעזרני ודו"ק:

והאומר דבר שלא שמע מפי רבו כו'. וכה"ג אמרי' בפרק ב' שעירים (סו:) בר"א שלא אמר דבר שלא שמע מרבו אבל מצינו בכמה דוכתין דגם דבר שלא שמעו מרבם אמרו חכמים מסברא ואפשר לומר דדבר שאינו מסברא לא אמרה ר"א בשם רבו כיון שלא שמע מפיו וק"ל:

שיכנסו בעלי תריסין כו'. מפורש בשם הערוך במסכת בכורות ע"ש:

היאך יכול החי להכחיש וכו'. בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות לו.) פירש"י וחוזרני בי וכתבו התוס' שם דהכא א"א לפרש שהרי פסקו הלכה כמותו עכ"ל עוד כתבו שם עמוד על רגליך ויעידו בך ל"ג ליה הכא ע"ש:

נוקמיה לרבי יהושע בעל מעשה כו'. פירש"י וה"ל צערא טפי עכ"ל ועי"ל שלא יאמרו שלא חלק על ר"ג אלא משום כבודו שימנוהו במקומו:

תוס' בד"ה שאני צבור כו' זמן אין אסורים כו' נ"ב נ"ל טעות והכי ראוי להיות ואע"ג דלא מטא זמן איסור אסורים בעשיית מלאכה כו' פי' כדי שלא להטריחם עוד בתפלה מש"ה אוקמינהו באיסורייהו משא"כ ביחיד ודו"ק אבל מ"מ הרא"ש והרשב"א כתבו דדוקא לענין תפלה אבל לא למלאכה כו' (עיין במהרש"א):

גמרא ההוא טעותא הואי. פי' ומעשה דרב הוה במתכוון. ולכן צ"ע על מש"כ רש"י בעירובין מ' ב' על הא דקאמר ר' ירמי' ב"א לרב מי בדלת וז"ל פעם אחת נתקשרו כו':

שם [ת"ש דאר"נ א"ש מתפלל כו' והלכתא כוותיה. ב' תיבות אחרונות ליתא ברי"ף ורא"ש] :

שם ת"ע רשות. לשון הרע"ב לפי שהוא כנגד הקרבת או"פ כו' והנך רשות נינהו כו'. ל"ד במחכ"ת כלל לקרוא להקרבת או"פ רשות. כי מ"ע דאורייתא היא והכי הל"ל דרבנן לא תיקנו תפלה כנגדן כיון שאינן עקר כפרה ואין מעכבין אותה. ועי' שבת (ט' ב') תד"ה למ"ד וביומא פ"ז ב' בד"ה והאמר:

שם בעל מעשה הוא. עפירש"י. וק"ל דהא ר"י הוה עני כדלקמן ות"ל דילמא אזיל ופלח לבי קיסר ולולי פירושו הנל"פ דבע"מ הוא קאי על ר"ג ור"ל דאינו מעביר ע"מ אלא רודף ומתנקם למאן דמצער לי' והיינו ע"י קיסר ור"י לא יוכל לעמוד כנגדו משום דהוה עני:

רש"י ד"ה אחורי רבו. יוהרא הוא. ועי' תוס' ונ"ל ראי' לפירש"י מיומא (ל"ז א') אחורי רבו ה"ז מגסי הרוח:

תוס' ד"ה והלכתא. נ"ל דהוא דבור אחד עם דבור דלעיל וכן משמע להדיא מדבריהם לעיל דף ב' ד"ה אמר ובריש פרקין ד"ה טעה:

מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לוֹ: רַבִּי, תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אוֹ חוֹבָה? הנה הדקדוקים רבו במאמר זה ואין צורך לפרטן. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבו התוספות ז"ל, דלכך נקרא רְשׁוּת, לבטלה עבור מצוה אחרת, ולעולם חוֹבָה היא, ולפי זה, אם אדם דעלמא היה שואל לר' יהושע היה אומר לו חובה, פן תהיה ערבית קלה בעיניו, וכן לפי סברה אחרת שיש בזה שכתבו, אף על גב דתפלת ערבית רשות היתה מעיקרא, מכל מקום אחר שהרגיל האדם להתפלל ערבית נעשית עליו חובה, ולפי סברה זו נמי, אם אדם דעלמא היה שואל לר' יהושע היה משיב לו חובה, כי מסתמא כל אדם הורגל להתפלל ערבית ונעשית עליו חובה, ומה שהשיב ר' יהושע לאותו תלמיד רשות, היינו כי אותו תלמיד היה ר' שמעון בר יוחאי דהוה חכים מילדותו, וידע והכיר ר' יהושע בו שהוא שואל על עיקר התפילה של ערבית, ויודע הוא אשר עתה היא חובה על כל אדם מאחר שכבר נהג בה. או לאידך סברה, יודע בו שהוא שואל לענין לבטלה משום מצוה אחרת, ומכיר האיש ואת שיחו מה כונתו בשאלה זו, לכך השיב לו רשות, אך כששאל השואל שאלה זו בבית המדרש לא ידע ר' יהושע מי הוא השואל העקרי, כמו שכתב הרב פתח עינים ז"ל, דהיה מנהגם שאין אדם עומד לשאול בבית המדרש, אלא כל אדם יגיד שאלתו לאחד שהוא ממונה על דבר זה שהוא יעמוד וישאל, וכיון דר' שמעון בר יוחאי לא עמד הוא ושאל בעצמו, אלא הגיד השאלה להממונה ושאל בסתם, חשב ר' יהושע שאלה זו מאיניש דעלמא, לכך הסכים על תשובת רבן גמליאל שאמר חובה, ואם היה ר' שמעון בר יוחאי עומד ושואל לא היה ר' יהושע מסכים לתשובת רבן גמליאל, כי הוא יודע מה היתה כונת ר' שמעון בר יוחאי בשאלה זו, אך רבן גמליאל לא הרגיש בכונת ר' יהושע וחשב שחזר בו והכחיש חס וחלילה, ולכן רצה לעשות עתה ב' דברים, הא' לפרסם לפני העולם שר' יהושע חזר בו, ולא יבואו אחרי זה התלמידים לומר בשם ר' יהושע תפילת ערבית רשות, והב' רצה לפרסם שהודאת ר' יהושע על תפילת ערבית חובה היא היתה באחרונה, ולא יחשבו להפך ויקיימו שמועה של רשות, לכך אמר ליה שיעמוד על רגליו, שהוא ענין זלזול לר' יהושע בפני כל החכמים, ואוושא מלתא, ולכן לא תשתכח החזרה שהיתה ביום ההוא, והכל יעידון ויגידון שהשמועה של הוראה דרשות היתה בראשונה, ומה שהורה תפילת ערבית חובה היתה באחרונה, ולזה אמר עמוד על רגליך, כדי שמחמת כן יעידו בך התלמידים אחרי זה שהוראה של חובה היא היתה באחרונה, ולא יתהפך הדבר אחרי זה מחמת שכחה. וזו היתה כונת רבן גמליאל באומרו עמוד על רגליך, אך לזה די שיעמוד מעט ואחר כך יאמר לו שב, אמנם רבן גמליאל בחשבו שהוא הכחיש חס וחלילה, רצה להענישו על זאת, וצער אותו לעמוד כל משך הדרשה שלו, ובעבור זאת הקפידו על רבן גמליאל שזלזל בר' יהושע לצערו בכך שלא כדין, שהוא טעה לחשוב עליו שהכחיש ואינו כן, אך ר' יהושע אף על פי שזלזל בו רבן גמליאל ואמר לו עמוד על רגליך, לימד עליו זכות, ואומר לו יפה אתה עושה בכך כדי לפרסם הדבר, יען שאם התלמיד מת היה די בדברי שאמרתי עתה להכחיש דבריו, ואז לא יבא אחר לומר בשמי שהיא רשות, אמנם מאחר שאני חי והוא חי, שמא התלמיד ההוא יחזור לומר בשמי הדבר של רשות שאמרתי לו, ואז השומע יחשוב שאני אמרתי רשות אחר זמן יום זה שאמרתי חובה, לכך יפה אתה עושה להעמידני כדי לפרסם הדבר על דברי שאמרתי חובה הם היו באחרונה, וכל זה אמר לו ר' יהושע בתחלת הענין שאמר לו עמוד על רגליך, אך על מה שהוסיף רבן גמליאל לזלזל בו להעמידו משך רב, שדן אותו כמכחיש חס וחלילה, לא הודה לו ר' יהושע בזה שיפה עשה, וגם החכמים הקפידו על רבן גמליאל מחמת כן, ונתקנאו לכבוד תורתו של ר' יהושע, והעבירו את רבן גמליאל מנשיאות.

נוּקְמֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַוָה לֵיה בַּעַל דָּבָר. עיין רש"י ומהרש"א, ונראה לי בס"ד הכונה, כיון שהוא בעל דבר יאמרו לעולם רבן גמליאל בקש ממנו מחילה כראוי בפני הכל תכף ומיד, והוא לא רצה למחול בשביל שנתן עיניו בנשיאות של רבן גמליאל שימנוהו במקומו, ומה שאמר דאי מפלח לבי קיסר וכו', הדבר יפלא איך חשדו לרבן גמליאל בכך? ונראה לי בס"ד אין הכונה שיתן לבי קיסר שוחד ממון שיעבירו את ר' אלעזר בן עזריה ויחזירו אותו למקומו, אלא הכונה לומר, אם היה דרכו של רבן גמליאל בהיותו נשיא להביא תמיד דורונות לבי קיסר, כדי שיכבדוהו ויעזרוהו למשול בנשיאות, הא ודאי אם ישמעו בבית קיסר שהעבירו את רבן גמליאל והניחו נשיא אחר במקומו, יעכבו בדבר בשביל הנאתם, כי זה החדש אינו עשיר שיביא להם דורונות תמיד כמו רבן גמליאל, אבל עתה שמינו את ר' אלעזר בן עזריה שהוא ידוע ומפורסם אצל המלכות, גם כן שהוא עשיר גדול יותר מן רבן גמליאל, לא יעכבו בדבר זה כי ידעו שר' אלעזר בן עזריה גם כן יביא להם דרונות, כי עשיר גדול הוא, ובזה יתורץ עוד דקדוק אחר, דקשא, למה לא אמרו סיבה זו גבי ר' יהושע, דאי אפשר להניחו משום דר' יהושע אינו עשיר, ולא מצי למפלח בבי קיסר, ובזה ניחא כי הסיבה היא מפני שהם יעכבו בזה בשביל הנאתם שלא תפסק, אך ר' יהושע היה אהוב גדול לבי קיסר, ואוהבים אותו הרבה כידוע, ולכך אם ישמעו שנתמנה לנשיא לא יעכבו בדבר זה, ואף על פי שאין להם ממנו הנאת ממון.

גמ' והמחזיר שלום לרבו. ברי"ף וברא"ש ליתא להא והמחזיר שלום לרבו:

שם דתלמיד חבר הוה. עיין קדושין ד' מ"ו ע"א תוס' ד"ה נראין:

שם וקודם גזרה הוה. ע' שבת ד' מ' ע"ב ברש"י ד"ה דהא מעשה. וברשב"א בחדושיו שם:

בתוספות בד"ה והנותן שלום לרבו כו' פירוש כשאר ב"א שאינו אומר שלום עליך רבי כו' א"נ האי לכתחלה עד סוף הדבור לשון לכתחלה מגומגם קצת ועיין במהרש"א. ולענ"ד נראה משום דודאי דמסברא י"ל כתירוץ הראשון של התוס' דהא דאמרין בברייתא דהנותן שלום לרבו כו' גורם לשכינה שתסתלק מישראל היינו דוקא כשאין אומר שלום עליך רבי דנמצא שמזלזל בכבוד רבו וכיון דמורא רבך כמורא שמים הוי כמזלזל בכבוד המקום מה שאין כן כשאומר שלום עליך רבי אין כאן זלזול שהרי אדרבה חולק לו כבוד ואין בו איסור כ"כ. אלא דאפ"ה נראה מצד הסברא דלכתחלה אין לעשות כן לפי ששלום שמו של הקב"ה ואין להזכיר ש"ש בחנם אלא שבקושי התירו לשאול בשלום חבירו בשם כדאיתא לקמן בפרק הרואה שנמצא כן בקראי דדברי קבלה ומשמע שם להדיא דעיקר שאילת שלום היינו כענין תפלה שמתפלל על חבירו שיהא בשלום וא"כ לפ"ז משמע דלא שייך כן אלא באדם לחבירו משא"כ לרבו זילא מלתא שיתפלל התלמיד על רבו דנהי דאמרינן לעיל לעולם לא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך כדאשכחן נמי בדניאל דברכיה דריוש היינו דבדיעבד יש תועלת בברכה זו. משא"כ לכתחלה ודאי מחזי כיוהרא וחוצפא. והיינו דתנן דהתקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו ולא אמר שיהא שואל בשלום רבו אע"כ כדפרישית וכדאיתא נמי להדיא בירושלמי דתמן הוו נהיגי דזעירא לא שאל בשלמא דרבה. נמצא דלפ"ז לתירוץ הראשון של תוס' כאן ע"כ הא דאמרינן כדי שאילת שלום תלמיד לרב לאו משום דאורחא דמלתא הכי הוא אלא לענין שיעורא דתוך כדי דיבור איירי ולאפוקי מתכ"ד דכדי שאילת שלום לחבירו דהוי שיעורא זוטא שאומר שלום עליך. נמצא דלפ"ז א"ש דתוס' דהכא בתירוצם השני לא ניחא להו לפרש הך דכדי שאילת שלום תלמיד לרב דאיירי לענין דיעבד כיון דאורחא דמלתא לאו הכי הוא. ומש"ה ניחא להו לפרש בע"א דאפילו לכתחלה מותר לשאול בשלום רבו כשהוא תלמיד מובהק ולא מחזי כיוהרא דמסתמא ניחא ליה לרביה בברכתיה וע"ז כתבו שפיר דשרי ככל הני דלקמן והיינו משום דמסתמא תלמיד חבר רשאי לחלוק על רבו כדאשכחן כה"ג טובא בר"ה ור"ח בס"פ אלו מציאות וברב כהנא ורב בפ"ק דביצה כן נ"ל בכוונת התוס':

בגמ' אמר רבא ההוא דנכנס להזיע וקודם גזירה. יש מקשים מהא דאמרי' בפ' כירה (שבת דף מ' ע"ב) גבי המבשל בחמי טבריא אמר רבינא דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוי כו' א"כ משמע דגזירת מרחצאות הוי קודם ימי רבי. אלא דבאמת לק"מ שהרי כמה גזירות ותקנות היו באותו הדבר כדאיתא התם בברייתא דאף לאחר שגזרו על רחיצת האמבטי התירו את הזיעה. ולפי שראו שעדיין היו רוחצין בחמין ואמרין מזיעין אנחנו אסרו ג"כ את הזיעה. והשתא א"ש הסוגיא דהכא ודהתם דמעשה דרבי היה לאחר גזירת מרחצאות וקודם שגזרו על הזיעה וזה ברור וק"ל:

שם וטעותא מי הדרי והאמר אבידן פעם אחת כו' ולכאורה לשון וטעותא מי הדרי אינו מדוקדק דהא בלאו האי שינוייא דטעות הוי כ"ש דהוי קשה טפי דרבי אדרבי. ונראה ליישב דמעיקרא הוי סבר איפכא דדוקא במי שהתפלל של שבת בע"ש במתכוין כדי להתפלל עם הצבור כדפרישית ואפ"ה לא נאסר בעשיית מלאכה כיון שלא התכוון לקבל עליו שבת מיד כמ"ש התוס' לעיל בד"ה דרב צלי וא"כ היינו מעשה דרבי שנכנס למרחץ לאחר תפלתו משא"כ במעשה דאבידן שהתפללו הצבור בטעות א"כ כה"ג בע"ש מסתמא היה בדעתם להבדל מן המלאכה משום הכי איכא למימר דאע"ג דטעותא הוי אפ"ה אסור כיון שגמרו בלבם לאסור עצמם במלאכה. אלא דאפילו הכי מקשה מעיקרא שפיר אהא דקאמר רב ירמיה לרב מי בדלת מההיא עובדא דרבי דכיון דאשכחן מיהו ברבי דכיון שלא קיבל עליו שבת מיד מותר במלאכה א"כ מאי קס"ד דריב"א למימר לרב מי בדלת דמסתמא רב ג"כ לא קיבל עליו שבת מיד מהא דתניא ובלבד שלא יקדים ואהא משני רבא דאדרבה מסתמא מי שמתפלל של שבת בע"ש מקבל שבת עליו מיד. אלא דהא דרבי נכנס למרחץ היינו להזיע ובתר הכי מקשה שפיר וטעותא מי הדרי היינו כדפרישית דס"ד דבטעות יש להחמיר יותר כנ"ל לפי הסוגיא. (ולפ"ז יש לפרש דברי התוס' בד"ה שאני צבור כפי' מהרש"ל ודלא כמהרש"א):

מיהו לפ"ז ע"כ דהא דמשני הש"ס שאני צבור משמע שבא לקיים דבריו הראשונים דרב שמצלי של שבת בע"ש ע"כ היה צריך לבדול מן המלאכה דלא מהני שום תנאי כיון שהזכיר של שבת בתפלתו ועשאו קודש ועפ"ז יש ליישב לשון הב"י בסימן רס"ג דכתב וז"ל מיהו אם אינו רוצה לקבל שבת עדיין בתפלתו נראה לכאורה דהיינו פלוגתא כו'. ויותר נראה לומר דכיון שהזכיר קדושת היום בתפלה א"א לעשותו חול לד"ה עכ"ל הב"י וכן סתם הש"ס והלכה פסוקה. ולא ידעתי מהיכן הוציא כן דאי מסברא דנפשיה אמרה כמו שנראה מלשונו בב"י שחושב כן לסברא פשוטה דכיון שהזכיר קדושת היום בתפלה א"א לעשותו חול לד"ה הא ודאי ליתא דמי לנו גדול מרבי ירמיה ב"א דתלמיד חבר דרב הוי ומדאמר ליה מי בדלת משמע דקס"ד שאין חיוב ליבדל ממלאכה אף ע"פ שכבר התפלל של שבת מבע"י וא"כ נהי דמהדר ליה רב אין בדילנא היינו שהיה בדעתו ליבדל. אבל אם התנה שאין רוצה לקבל שבת עדיין אפשר דמודה לרבי ירמיה ב"א דאפושי פלוגתא לא מפשינן לעשות פלוגתא רחוקה ועוד דהא בתר הכי מקשה סתמא דתלמודא מי בדיל והאמר רבי אבין פ"א התפלל רבי כו' ונכנס למרחץ א"כ ע"כ הוי בעי למימר דמותר לעשות מלאכה גמורה לאחר שהתפלל של שבת וא"כ אכתי מנלן דלמסקנא אפילו תנאי לא מהני א"כ לפ"ז אזלא לה סברת הב"י שחשבה לסברא פשוטה והא קמן דרבי ירמיה ב"א וסתמא דתלמודא מספקא להו הא מלתא. ולפום ריהטא דשמעתין משמע דאפילו בלא תנאי בעינן למימר דשרי ובלשון הרא"ש בס"פ במה מדליקין שהביא הב"י נמי אין ראיה דנהי דמתחלת דברי הרא"ש שכתב דקבלת שבת תלויה בתפלת ערבית ולא בהדלקת הנר והביא ראיה מסוגיא דשמעתין ע"ש א"כ משמע דאפילו ביחיד המתפלל של שבת בע"ש אסור בעשיית מלאכה וכדמשמע בלשון הטור סימן הנ"ל מ"מ מה שסיים בדבריו וכן עמא דבר כשהחזן אומר ברכו הכל פורשין ממלאכה עכ"ל משמע דהכל תלוי בתפלת הצבור ולא ביחיד וא"כ נראה לכאורה שדברי הרא"ש סותרים זא"ז ועכ"פ היה ראוי לנו לומר דלצדדים קאמר דביחיד שהתפלל של שבת מסתמא אסור בעשיית מלאכה אבל היכא שהתנה שאין רוצה לקבל שבת עדיין מותר משא"כ כשהחזן אומר ברכו בצבור המיעוט נמשכים אחר הרבים בעל כרחם ותו לא מהני תנאי. ומלשון תוס' בשמעתין נמי אינו ראיה דלא מהני תנאי. ומלבד מה שנתבאר לעיל שדברי התוס' בד"ה דרב צלי מגומגמין קצת וצריכין תיקון וכמו שאבאר עוד בדבריהם בסמוך שהן מגומגמים:

אמנם למאי דפרישית דכל השקלא וטריא דשמעתין בהא דקאמר ריב"א מי בדלת. וכן הא דמקשה סתמא דתלמודא ומי בדיל ומקשה נמי וטעותא מי הדרא כל דבריהם בזה היינו דבעו למימר דמהני תנאי דא"כ לפי המסקנא דמשני שאני צבור משמע שרוצה לקיים דבריו הראשונים דלא מהני תנאי והיינו כפסק הש"ע ולפ"ז מ"ש הב"י דאסור לד"ה לאו אסוגיא דגמרא קאי אלא האי לד"ה היינו לכל הפוסקים. כן נ"ל ליישב ולקיים פסק הש"ע אמנם עדיין לא נתיישב דעתי בזה לפ' כן לשון הב"י. ועדיין צ"ע ויבואר בק"א ובס"פ במה מדליקין אי"ה ודוק היטב:

בתוס' בד"ה שאני צבור וכו' עד סוף הדיבור. ודבריהם מגומגמין מאד עיין במהרש"ל ומהרש"א והמעיין בדבריהם יראה שגירסת שניהם דחוקים וכן במ"ש התוס' בדבור שאחר זה אינן מיושרין על סדרן שהרי מ"ש בסוף הדבור דגם במלאכה אסור עם חשכה אין לו מובן כלל דאיפכא מיבעיא ליה דגם עם חשכה אסור במלאכה. ואף גם בזה דבריהם אינן מתוקנים כל צרכן כדפרישית שדבר זה אפילו תינוקות של בית רבן יודעין. ועוד דהא לשון עם חשכה היינו קודם בה"ש כדאיתא במשנה סוף פרק במה מדליקין ובגמרא שם וא"כ היאך כתבו עם חשכה הרי אפילו לאחר שחשכה צריך להוסיף מחול על הקדש כמ"ש בא"ד עצמו קודם זה. ולולי דמסתפינא היה נ"ל שכל זה אינו מדברי התוס' אלא גליון. וכן מ"ש לעיל בסה"ד דרב צלי וכדפרישית. וראיה לדברי ממה שלא הביא הב"י בסימן רס"ג דברי התוס' לדינא בצבור שהתפללו בטעות וכן לענין יחיד שהתפלל של ע"ש בשבת ע"ש:

בגמרא רב מצלי כו' אומר קדושה על הכוס כו'. נראה דהא דמספקא ליה לבעל האיבעיא משום דאיכא למימר דנהי דמתפלל של שבת בערב שבת היינו משום דתפלה דרבנן וכ"ש בת"ע דקיי"ל רשות ומש"ה הקילו להתפלל מבע"י כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ז"ל ומכ"ש למאי דפרישית לעיל דמל' הירושלמי שהביא הרא"ש בריש מכילתין מבואר להדיא שהיו רגילין להתפלל ת"ע מבע"י אפילו בחול. וכן מצאתי בתוספתא שר"א בן יוסי העיד על אביו שהיה מתפלל בעת נעילת שערים וא"כ היינו מבע"י ולפי דמפלג המנחה לילה הוא לענין תפלה מש"ה יש להתפלל תפלה של שבת בע"ש ולא של חול משא"כ לענין קידוש היום שהיא מדאורייתא ממש או עכ"פ אסמכתא דזכור את יום השבת משום הכי יש סברא לומר שצריך לקדש על הכוס משחשכה דוקא וקפשיט ליה ממימרא דרב נחמן דאומר קדושה על הכוס והיינו נמי מבע"י כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו. ולפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת הגאונים שהביא הרשב"א ז"ל שם שכתבו דבאמת צריך לקדש על הכוס משתחשך דוקא וע"ז קשה שאין לזה טעם ולפמ"ש מבואר שיש לסברא זו טעם. ואפשר שהם מפרשים הסוגיא בע"א משום דסברי דזכרהו על היין לא הוי אלא מדרבנן וא"כ אפשר לומר דלאחר שכבר הזכיר קדושת היום בתפלתו מבע"י משום תוספת קדושה שוב אין צריך לקדש שנית על הכוס כדאשכחן נמי כה"ג לקמן לענין הבדלה שהיו כמה תקנות בדבר ובהא פשטינן ממימרא דרב נחמן שאומר קדושה על הכוס ולעולם דהיינו משתחשך כן נ"ל ליישב שיטת הגאונים:

פיסקא תפילת הערב אין לו קבע מאי אין לו קבע אילימא כו' ליתני תפילת הערב כל הלילה. לכאורה יש לדקדק לשיטת רש"י ותוס' לעיל דלר"י תפילת הערב מתחיל מפלג המנחה א"כ לא הוי מקשה הכא מידי דליתני כל הלילה דהא מצ"ל דרבי סתם למתני' כר"י כדאשכחן כה"ג טובא אלא דאפ"ה מקשה שפיר דא"כ אכתי אפילו למאי דתני אין לה קבע נמי לא ידעינן מאימת התחלת הזמן דת"ע אע"כ דמתני' לא איירי כלל לענין התחלת הזמן דומיא דתפילת השחר ומנחה דלא קתני אלא סוף הזמן וא"כ מקשה שפיר דליתני כל הלילה כנ"ל:

בתוס' בד"ה הלכה כדברי האומר רשות לאו דוקא רשות אלא כדפרישית לעיל כו' עד סוף הדיבור. כוונתם מבואר' דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה וה"נ אשכחן להדיא בגמרא ס"פ משוח מלחמה ומסיק התם נ"מ לעוסק במצוה כו' ע"ש. ומה שהוצרכו כאן לפרש כן היינו משום הנך קושיות שהקשו בר"פ. מיהו רב אלפס ז"ל כתב שיטה אחרת דהאידנא קבעוה לחובה כוונתו ג"כ ליישב קושיית התוס' דר"פ ועיין בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן שהביא עוד שיטה אחרת דאפילו כל יחיד ויחיד שרגיל להתפלל נעשה חובה אצלו והאריך בזה ליישב הסוגיא דסוף מסכת יומא וע"ש בלשון התוספות ומה שיש לדקדק בדבריהם יבואר בק"א ועיין עוד בסמוך:

שם עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי כו' ובבכורות דף ל"ו איתא כה"ג ופרש"י שם ודאי כך אמרתי וחוזרני בי וכתבו שם התוס' דא"א לפרש כן דהא כאן נמי אמר בהאי לישנא ופסק הכי בגמרא הלכה כמותו עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהכא נמי מצ"ל דלאחר ששמע ר"י שאמר רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה ומדשתקו רבנן ש"מ שאין חולק בדבר משום הכי הדר ביה ר"י כיון דרבים פליגו עליה כדאשכחן כה"ג טובא ואפ"ה בימי האמוראים קבעו הלכה כר"י אף על גב דרבים פליגי עליה כדאיתא בדוכתי טובא דאפילו היכי שמפורש במשנה הלכה כרבים או כפלוני אפ"ה קיי"ל דאין למידין הלכה מן המשנה ויש יכולת לאמוראים לקבוע הלכה כמו שנראה בעיניהם ועי"ל דשפיר חזר בו ר"י ממה שהורה לאותו תלמיד הלכה למעשה ואמר בלשון רשות ובאמת לשון רשות לאו דוקא אלא מצוה כמו שכתבו התוס' ונהי דבפלוגתא דתנאי ואמוראי אשכחן האי לישנא גופא שאמרם בלשון רשות היינו משום דלדברי החולק עליהם שאמר בלשון חובה אמרי אינהו רשות וכדפרישית מסוגיא דסוטה דהוי כה"ג ממש דמצוה כלפי חובה רשות קרי ליה מה שא"כ לר"י שהורה הלכה למעשה לא היה לו לומר רשות אלא מצוה כדי שלא יבטלנה בחנם כמ"ש התוס' בר"פ ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך שיטת הפוסקים שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דמי שרגיל להתפלל קיבל עליה לחובה וכן לשיטת רב אלפס דהאידנא קבעוה לחובה א"כ מצ"ל שפיר דבתחילה כיון שראה ר"י שאותו התלמיד שאל ממנו הלכה למעשה הוי סבר דמסתמא אכתי לא קיבל עליה לחובה ומש"ה אמור ליה רשות משא"כ לאח"כ ששמע שאמר ר"ג לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר ולא נמצא שום חולק וממילא נשמע שכולם היו רגילין להתפלל תפילת ערבית והו"ל כאילו קבעוה לחובה מש"ה חזר ביה ממה שהורה לאותו תלמיד רשות דאע"ג דלא קיבל עליה לחובה מ"מ לעולם היחיד נמשך אחר הרבים אלא דאח"כ בימי האמוראים לא השגיחו במה שקיבלו עליהם בימי ר"ג לחובה כיון שעשה כן ע"פ הוראות ר"ג וחביריו ובאמת אין הדין כמותם אלא כר"י כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

אמר רבא וכו' וקודם גזירה הוה והא דמוקי להזיע ולא מוקי בחמין שהוחמו מבע"י קודם שקיבל שבת וקודם שגזרו על החמין ועיין במסכת שבת דף מ' ע"א אפשר שהי' ידוע להם שעל החמין נגזר קודם רבי ועיין במס' שבת דף מ"ב ע"ב דקאמר והא מעשה דרבי אחר גזירה הוה ועיין בבעה"מ ובחידושי רשב"א שם שמבואר שם בדבריהם שגזירת חמין קדמה לרבי וגזירת זיעה היתה אחר רבי או באמצע ימיו. ואולי לזה כיון רש"י בשמעתין בד"ה וקודם גזירה עד שלא גזרו על הזיעה ובכל דוכתא דאמרינן כדאמר רבא להזיע מהכא אמרינן דלכאורה הוא שפת יתר בדברי רש"י. ולפמ"ש ניחא דהי' קשה לרש"י דתינח כאן דרצה לתרץ עובדא דרבי ה' מוכרח לאוקמי להזיע דגזירת חמין הי' יודע שקדמה לרבי אבל במס' ביצה דף ל"ב דקאי לתרץ המשנה דאין עושין פחמין והמשנה הי' יכול לאוקמי אף קודם גזירת חמין להכי פירש"י דרבא לא אמרה רק כאן והגמ' הביאו דבריו בכל שאר מקומות בלשונו שאמר כאן. ואמנם במס' ביצה בלא"ה ניחא דאיך יכול לאוקמי לצורך חמין וקודם גזירה ואטו להחם ביו"ט עצמו מי הי' מותר לבלנין וכמו"ש רשיי שם בביצה בד"ה מי שרי וכו' וכ"ש להחם חמין לא הותר מעולם וא"כ ע"כ הוצרך לאוקמי שם להזיע ואולי לשאר דוכתא דקאמר בש"ס כדאמר רבא להזיע כיון רש"י אלא שכעת אינו עולה על זכרוני שום מקום בש"ס שיובא דברי רבא זולת כאן ובמס' ביצה ודברי רש"י כאן שכתב ובכל דוכתא משמע שיש עוד מקומות בש"ס שהובאו דברי רבא:

ואמנם הא קשיא לי מדוע לא מוקי מעשה דרבי בחמי טבריא שהוא מותר באמת וכדמוקי מעשה דרבי בשבת דף מ' ע"ב דאמר טול בכלי שני וכו' בחמי טבריא ולכן כראה דרבא רצה לתרץ תירוץ שיהי' מועיל לתרץ כאן וגם במס ביצה שם ובמס' ביצה ליכא לאוקמי בחמי טבריא דפחמין מה שייכות להו בחמי טבריא:

וקודם גזירה הוה. ובמס' שבת דף מ' ע"ב אמרו והא מעשה דרבי אחר גזירה הוה עיין בחידושי רשב"א שם ובבעה"מ דשם היינו גזירת חמין וכאן היינו גזירת זיעה. ואמנם רש"י שפירש שם בהדי' והא מעשה דרבי אחר גזירה וכו' דהינו גזירת זיעה ע"ש ברש"י ודאי קשה. ונלע"ד דהי' ידוע לחכמי הש"ס דר' יצחק בר אבדימי לא שימש את רבי רק בסוף שנותיו והי' בודאי אחר ריב"ל וריב"ל אמר שגזר על הזיעה וכמו"ש רש"י שם דר' יהושע אמר גזירת זיעה וכוונת רש"י על ריב"ל שאמר שם בדף מ' ע"א גזירת הזיעה. ובמחילה מכבוד הגאון בעל פ"י שם שה' סבור שכונת רש"י על ריב"ח. ולכן על מעשה דר"י ב"א שפיר קאמר הש"ס שהי' אחר גזירה אבל ר' אבין אפשר שהי' לומד אצל רבי קודם גזירת הזיעה:

וקודם גזירה וכו'. המג"א בסי' רס"א ס"ק י"ב אחר עניית ברכו אסור לכנס למרחץ להזיע ש"ס פ"ד דברכות. והנה בודאי שכן מוכח מדברי התרצן דמוקי להזיע וקודם גזירה וא"כ מוכח דאחר גזירה גם להזיע אסור אף בעוד יום כיון שקיבל שבת בתפלה. אבל על המקשן קשה מנ"ל להקשות ודלמא רב דקאמר אין בדילנא היינו ממלאכה שהיא איסור תורה ודי אם נהג ע"י קבלתו מבע"י כדין בה"ש שלא גזרו על השבותין בה"ש ורבי שרחץ והזיע היינו דבר שאינו רק משום שבות. ונראה דעל מלאכה דאורייתא ודאי לא הי' מסתפק ר' ירמי' ב"א שזה בודאי כיון שהזכיר שבת בתפלתו אפי' לא כיון לקבל עליו ע"י כן איסור מלאכות אפ"ה ממילא חל עליו קדושת היום וכ"כ הב"י בסי' רס"ג שע"י התפלה אפי' אם אינו רוצה לקבל עליו איסור מלאכה אפ"ה ע"כ חל עליו קדושת השבת וכן פסק בשלחן ערוך שם סעיף י"א וא"כ על כרחך ר' ירמי' ששאל מי בדלת על השבות שאלו וע"ז השיבו אין בדילנא ושפיר הקשה ממעשה דרבי שנככס למרחץ. והא דהקשה אח"כ מאביי דשרי לכברויי סלי אינו רוצה לומר שהתיר להניח הגפרית על הגחלים שזה מלאכה דאורייתא אלא שכבר הי' הגפרית על הגחלים והתיר להניח הסל שיקבל עשן הגפרית ואין כאן רק משום שבות שמוליד ריח בסל ולמסקנא דטעותא שאני אפי' מלאכה גמורה מותרת:

ועקר הקושי' מרבי על רב. לכאורה קשה ודלמא רבי לשטתו שלא גזרו על השבות בה"ש והה"ד מבע"י אף שהתפלל תפלת שבת ובפרט לדיעה קמייתא בסי' שצ"ו סעיף ב' דמה שקיבל שבת אינו חמור מבה"ש ורב ס"ל כרבנן דפליגי על רבי וסברי שגזרו על השבות בה"ש כמבואר בעירובין דף ל"ג. ומזה יש להוכיח דברי הרמב"ם בפ' ך"ד מהל' שבת שאף רבי אינו מיקל אלא לצורך מצוה:

מאי אין לה קבע וכו' לתני תפלת הערב כל הלילה. מכאן מוכח דתפלת ערבית אינה אלא בלילה אלא לכל מר כדאית לי' לר' יהודה מתחיל מדת הלילה לענין תפלה מפלג המנחה ולרבנן מלילה ממש ולהני תנאי דריש מכילתין משעה שקידש היום או משעה שנכנסים להסב ועיין בתוס' בדבור הראשון במכילתין ועכ"פ אי אפשר שיהי' שום שעה שיהי' ראוי למנחה ולמעריב ודלא כהגאון בעל פ"י וגם אי אפשר לחלק בין שבת לחול כדעת המג"א בסי' רס"ז ס"ק א' דאל"כ נסתר קושיית הגמרא דאיך נתני כל הלילה הלא זמנה אף קודם הלילה ולהכי תני אין לה קבע א"ו כמו"ש דתלוי בשעה שנקרא ערבית שהוא לילה:

עמד השואל ושאל בבכורות במעשה דר' צדוק אמרו ג"כ האי לישנא דעמד השואל. וכתבו התוס' שם בשם הירושלמי דדרשי מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי"ו דשואל הלכות והגדות צריך לעמוד וכאן לא הזכירו התוס' מזה כלום. ונראה ע"פי שאמרו במסכת מגילה ר"פ הקורא עומד שמימות משה עד ר"ג לא היו לומדין תורה אלא מעומד משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו למדים מיושב והיינו דתנן בשלהי סוטה משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה. והנה ר"ג הזקן הוא ניהו ר"ג שהי' בימי ר' יהושע ור"א הגדול תלמידי ריב"ז והוא ר"ג הזה שהוזכר כאן וקשה לי מה דאמר כאן שהי' ר' יהושע עומד מכלל שהיו שאר החכמים יושבים. ואמנם האמת הוא שמה שאמרו שעד שמת ר"ג היו לומדים מעומד היינו התלמידים וכן הוא מפורש בדברי הרמב"ם פ"ד מהל' ת"ת הל' ב' וכו' כיצד מלמדים וכו' ובראשונה הי' הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים ועיין בלח"מ שם ועיין בש"ך י"ד סי' רמ"ו ס"ק י"א. וא"כ ר' יהושע לא מתלמידים הי' וכן שאר החבורה ולכן היו יושבים כלם רק עתה שרצה ר"ג לצערו לר"י הניחו עומד. ואמנם השואל הזה כאן תלמיד הי' כמבואר בשמעתין לא הוצרכו התוס' ליתן טעם למה עמד ושאל שהתלמידים אפי' שלא שאלו היו צריכים לעמוד. אבל בבכורות ר' צדוק הי' השואל והוא לא מן התלמידים הי' שהרי בימי ריב"ז הי' והוא התענה ארבעים שנה קודם חורבן הבית כמבואר בגיטין באגדות החורבן ואעפי"כ עמד ושאל הוצרכו התוס' ליתן טעם של הירושלמי דילפי' מקרא שהשואל צריך לעמוד. ובזה נלע"ד דמה שאמר ר"ג לר"י עמוד על רגליך וכתבו התוס' בבכורות דלא גרסינן ויעידו בך ע"ש והיא גופה קשיא דלמה צוהו לעמוד וכן מה שהניחו עומד כל זמן שדרש לא בשביל צער הרגלים כיון א רמז לו כאלו ח"ו עדיין לא הגיע להוראה ושאיננו עדיף מכל שאר התלמידים שלומדים מעומד בימי רבן גמליאל:

אחר שכתבתי זה נתיישבתי ששגיתי ור"ג דשמעתין שעשה מחלוקת עם ר"י אינו ר"ג הזקן רק נכדו של ר"ג הזקן וכן מפורש ברש"י במס' שבת דף ט"ו ע"א ור"ג הזקן הי' בן בנו של הלל. ואמנם אעפי"כ מ"ש לתרץ דברי התוס' הוא נכון כי אע"פי שכבר אחר מיתת ר"ג הזקן התחילו גם התלמידי' ללמוד מיושב היינו שהי' רשות להם לעשות כן מחמת חולי שירד לעולם מחלו הרבנים על כבודם בזה אבל אעפי"כ התלמידים אשר היו בריאים היו מעצמם עושים כבוד לתורה ולמדו מעומד ולא עוד אלא שלא לכל התלמידים הי רשות לישב רק אותן שהגיעו לכלל תלמיד חבר. וראי' לדבר העירני הרב מוהר"ר יודא אויש ממה שאמר ר' יוחנן בחולץ דף נ"ד ע"א שכל אותן שנים ששימש רב בישיבה שימש הוא בעמידה וא"כ רשב"י אז אפשר שהי' מצעירי התלמידים:

עמד ר"י וכו' ואמר אלמלא אני חי וכו'. ובבכורות הנוסח עמד ר"י וכו' ואמר האיך אעשה אלמלא אני חי וכאן לא אמר האיך אעשה. ונראה דשם נתחרט ר"י באמת על עקר ההוראה וכמו שפירש"י שם בד"ה האיך יכול החי וכו' ודאי כך אמרתי וחוזרני בי ולכן אמר האיך אעשה. אבל כאן לא נתחרט על הוראתו כי אדרבה כיון את ההלכה שהרי קיי"ל כן רק מפני כבודו של ר"ג הי' רצונו להכחישו. ובזה ניחא שכאן באמת לא כתב רש"י לשון וחוזרני בי ומתורץ קושיית התוס' על רש"י שם בבכורות בד"ה האיך החי וכו':

תוס' ד"ה והנותן וכו' והיינו דאמרינן וכו' פירוש דמצינו שתלמיד נותן שלום לרבו וא"כ ע"כ הא דאמר כאן והנותן וכו' היינו שאינו אומר שלום עליך רבי:

בא"ד א"נ וכו'. רצונם בזה דתלמיד גמור בכל ענין אסור ליתן שלום לרבו ומה שאמרו כדי שאילת תלמיד לרב היינו בתלמיד חבר ומה שמשמע בשמעתין דתלמיד חבר אין צריך לומר רבי שהרי ר' ירמי' לא אמר מר ושם אמרינן כדי שאילת תלמיד לרב וע"כ שאומר שלום עליך רבי דאל"כ למה תלה בכדי שאילת תלמיד לרב אם הוא שוה כשאילת כל אדם ההוא דהתם לכתחלה קאמר דודאי גם תלמיד חבר אף שאינו אפקרותא אם אינו אומר רבי מ"מ לכתחלה דרך ארץ הוא שיאמר ש"ע רבי ור' ירמי' שלא אמר מר היינו משום שרצה לידע אם קיבל רב שבת בתפלתו והי' רצונו לקבל גם הוא תיכף שבת שזריזין מקדימין למצות להוסיף מחול על הקודש ולכן קיצר בלשונו בתכלית הקיצור האפשר ואמר מי בדלת ולא האריך לומר מר ופ"ז בתלמיד חבר אבל בתלמיד גמור הוא אפקרותא ממש אם אומר לנוכח מי בדלת ושפיר הוכיח דר' ירמי' תלמיד חבר הוה:

ד"ה הואיל והתפללו וכו' ה"נ וכו'. נלע"ד דכוונתם דודאי הני דצלו של מ"ש בשבת ע"י שחשבו שחשיכה ודאי שאמרו הבדלה בח"ה והורה להם רבי הואיל והתפללו התפללו ועלתה להם הבדלה שאמרו בחיה שהיו מותרים תכף משחשיכה במלאכה קודם שיבדילו ועיין במס' שבת דף ק"נ ובש"ע ס"ס רצ"ט וא"כ עלתה להם תפלה של מ"ש בשבת לקולא ה"נ תועיל תפלת שבת בע"ש להיות קבלה אפי' בטעות. וזהו כוונת התוס' בדבור שאח"ז שכתבו אע"ג דלא מטא זמן אין איסורם איסור בעשיית מלאכה וכו' היינו קודם שיבדילו מחדש אע"ג דטעותא היא היינו שההבדלה שבאותה התפלה היתה בטעות:

והנותן שלום לרבו וכו' עמ"ש רבינו יונה והרא"ש ומ"ש אנא זעירא בספר הקטן ראש דוד דף קכ"ב ועמ"ש לעיל דף ג' ממכילתין בס"ד:

והאומר דבר שלא שמע מפי רבו וכו'. מהרש"א בחידושי אגדות כתב וכי האי גונא אמרי' פ' שני שעירי בר' אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו אבל מצינו בכמה דוכתי דגם דבר שלא שמעו מפי רבו אמרו חכמים מסברא ואפשר דדבר שאינו של סברא לא אמרה ר' אליעזר משם רבו כיון דלא שמעו מפיו עכ"ל. ומאי דקשיתיה דאמור רבנן מילי טובא מסברתם דלא שמעי מרבוואתייהו. לק"מ דהכא בתלמיד גמור עסיקינן אבל מי שהוא תלמיד חבר או חכם ודאי מצי לומר מסברתו ולחדש כמה הלכות. ולהורות לעם מיבעו תנאי דצריכי. ומה גם אם הוא לאחר מיתת רבם ואינהו משפירי חכימי דרא זה פשוט דשרי להורות וללמד דעת את העם. ור' אליעזר הגדול מחמיר על עצמו היה. ומה שנראה מדברי הרב הנז' דר' אליעזר דבר שהוא מסברא היה אומר מדעתו אף דלא שמעיה מרביה. אין נראה כן מסוגית פ' הישן (סוכה דף כ"ח) ששאלו לו שלשים הלכות וי"ב אמר להם שמעתי וי"ח אמר להם לא שמעתי ועל הרוב שהיו כמה דינין מסברא ולא רצה לומר דבר שלא שמע מפי רבו. ועמ"ש אני הדל בספרי מחזיק ברכה סי' קנ"ו אות ז' בס"ד ומ"ש לעיל על דף ג' דמכילתין ע"ש:

אמר אביי הלכה כדברי האומר רשות וכו' גירסת הגאון בעל הלכות גדולות שמואל אמר הלכה כדברי האומר חובה ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות והיא גיר' התוס' והרשב"א. ומ"ש בש"ס דפוס פפד"מ ס"א והלכתא כדברי האומר חובה ליתא והיא נסחא מוטעית. ומ"ש התו' סוף דף זה ד"ה והלכתא כותיה דרב הוא ט"ס ואין כאן התחלת דבור רק הוא סיום דבור הקודם. וכן נראה ממ"ש התוס' לעיל דף כ"ו ע"א. וכן מוכח בהדיא מתוס' ישנים כתיבת יד:
וכל זה נעלם מהגאון הרב פני יהושע בשיטתו דלעי' דף ד' במה שהק' התוס' על רב עמרם דאמאי פסקו כרב הלא רב ור"י הלכה כר"י תמה הרב הנזכר דאין כלל זה אלא כי ליכא אמוראי בתראי אבל הכא רבא סבר הפך ר"י כדאמרינן בסוגיין ואסיק בקשיא וצ"ע ע"ש ונעל' ממנו דגירסת הגאון והתוס' והרשב"א רב ושמואל במקום אביי ורבא. ותו לא ראה שהעיר בזה הרב מעד"מ וכבר השיג לה' מעדני מלך הרב שבות יעקב בקונטרס פאר יעקב ועיין מ"ש אנכי ההדיוט בס' הקטן מחזיק ברכה סי' רל"ו בס"ד:

ת״ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע א״ל תפלת ערבית רשות או חובה וכו'. הנה ארש״י והיד כותב״ת דמיתבא דעתא במה שפיר' הגאון החסיד מהר״ר אלעזר מקראקא זלה״ה בספרו מעשה רקח רמזי משניות ויען אינו מענין הס' וגם כי אינו מצוי. לכן לכבוד הגאון ז״ל אכתוב דברי קדשו כי הוא ענין מתוק בדרך דרש והלא כה דברו. יש לדקדק על ר' יהושע היאך הכחיש דבריו הראשונים שאמר רשות ובבית המדרש אמר לר״ג שאין מי שחולק עליו שאמר חובה גם למה אמר עמד השואל ושאל ולא אמר עמד התלמיד ושאל וגם מה שסיים הש״ס ואותו תלמיד רשב״י הוה מאי נ״מ ואבאר בהקדים גמ' דשבת דף י״א מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה היינו חברים העוסקים בתורה א״ר יוחנן לא שנו אלא כגון רשב״י וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק״ש ולתפלה וכתבו התוס' והא דאמרי' פ״ב דרשב״י כי מטי זמן תפלה לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק״ש ולכאורה דברי רבותינו בעלי התוס' אינן מספיקין דהא בכל מקום מצלי הוא תפל' ולא ק״ש ובפרט דקאמר כי מטא זמן תפלה ונראה ליישב קושית התוס' ותחילה נישב פסוקים פ' ויצא ויפגע במקום ואז״ל אין פגיעה אלא תפלה שתקן תפלת ערבית וישכב במקום ההוא כאן שכב אבל כל י״ד שנה שחיה בבית שם ועבר לא שכב שהיה עוסק בתורה יום ולילה ואמרתי שמכאן אמרו רז״ל דמי שתורתו אומנותו אינו מפסיק לתפל' והפסוק אומר מילתא בטעמא ויפגע במקום שתקן כאן תפלת ערבית וכי יקשה לך מה היום מימים שתקנה אז ולא מקוד' לז״א וישכב במקום ההוא כאן שכב אבל כל י״ד שנה לא שכב אלא היה עוסק בתורה יום ולילה וכן קודם לכן שהיה בבית אביו היה תורתו אומנותו ולכך לא היה מפסיק לתפלה לתקן ת״ע אבל עתה שהיה בדרך ולא עסק בתורה כראוי תקן אז ת״ע. ואם ת״ע חובה כתפלת שחרית ומנחה דון מינה כמו שאין מפסיקין מן התורה לת״ע ה״נ אין מפסיקין לתפלת שחרית ומנחה דכלן שוים לחובה. אבל אי ת״ע רשות הסברא דדוקא לת״ע אין מפסיקין אבל לשחרית ומנחה מפסיקין גם מן התורה ומיושב קושית התוספות דפסקי' ת״ע רשות והא דתנן מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה קאי דוקא לת״ע ומדוקדק לשון המשנה דלפני זה מיירי בתפל' המנח' ואמר אח״ך בק״ש ותפלה אחר מנחה והיינו ערבית מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה מי שתורתו אומנותו כרשב״י וחביריו והיינו דוקא לת״ע שהיא רשות אבל לתפלת מנחה שהיא חובה מפסיקין אף מי שתורתו אומנותו וא״ש כד מטי עידן צלותא היינו שחרית ומנחה לביש ומיכסי ומצלי. וז״ש מעשה בתלמיד אחד והוא רשב״י דשאל לר' יהושע ת״ע רשו' או חובה ומאז ומקדם היה תורתו אומנותו והי״ל ראיה מיעקב אבינו שא״צ להפסיק אך רצה לדעת כי חייב להפסיק מתור' לשחרית ומנחה ולזה שאל ת״ע רשות וא״כ לשחרית ומנחה מפסיקין. או״ד גם ת״ע חובה ואין מפסיקין גם לשחרית ומנחה דהכל חובה וא״ל ר״י רשות שמכירו שתורתו אומנותו ולכך אמר לו דייקא לו ודכוותיה שתורתן אומנותן רשות ואין מפסיקין לת״ע דוקא אבל שחרית ומנחה אף לגבר' דכוותי' מפסיק מתורתו. ושאר ת״ח שאין תורתן אומנותן אפילו לת״ע מפסיקין. ובבית המדרש היה מנהגם דמי שהי״ל שאלה לשאול לא היה שואל בעצמו דשמא יכשל באיזה דיבור ויתבייש לפני הכל אלא היה להם שואל אחד שכל מי שהי״ל שאלה אומר לאותו שואל. ועמד השואל ושאל ברבים ולכן כששאל השואל ואמר ר״ג חובה ולא ידע ר' יהושע ששאלתו מגעת לרשב״י ודכותיה שתורתן אומנותן רק סבר ששאלתו מגיע לסתם ת״ח שאין תורתן אומנותן ולכך אמר לר״ג שאין חולק דמי שאין תורתו אומנותו גם ת״ע חובה שמפסי' לת״ע ומכ״ש לשאר תפלות. ואמר ר״י אלמלא אני חי והוא מת יכול להכחישו אבל עתה שאני חי והוא חי כלומר דאינו ישן בלילה דשינה א' מס' במיתה ותמיד הוא חי ולכן אמרתי לו רשות ולכך מסיי' ואותו תלמיד רשב״י לגלות כל זה וממילא מבואר זהר פ' חיי שרה סוף דף קל״ב שדוד לא התפל' ערבי' שלא ישן ס' נשמי וחי אקרי לכן לא התפלל ת״ע אלא שחרית ומנחה עכ״ל הגאון הנז' בקצור קצת. ואע״ג דאי' בבכורות דף ל״ו כעין סוגיין היכא דאיכא למדרש דרשינן:
ואני ברגליו אעבורה ליישב מאי דאיכא למידק מאי דעתיה דרשב״י דאחר דר' יהושע אמר לו רשות אתא לקמיה דר״ג ושאל עוד הפעם אטו ר' יהושע שהי' אב בית דין כמ״ש בקמא סוף דף ע״ד לאו בר סמכא הוא ח״ו ואי תימא דלא ח״ו אמאי שאלו ברישא והי״ל לשאול תיכף מר״ג אמנם אפשר דרך דרש דרשב״י גם בו בפרק דהיה תלמי' שיח ושיג לו והוא היה סובר דמי שתורתו אומנותו פטור גם מק״ש דהאי שינון והאי שינון כמ״ש בירושלמי וסמוכות שלו אפשר דהיינו שהיה סובר דתפלת ערבית חובה משום דמאי דאמרו בירושלמי דהאי שינון והאי שינון החילוק מבואר דק״ש היא קבלת עול מלכות שמים (הגם דעד״ה יש ליישב) ברם רשב״י היה סומך דתפלת ערבית חובה ואשכחן דיעקב אע״ה לא התפלל מקמי הכי רק בדרך ש״מ דמי שתורתו אומנותו אין להפסיק לת״ע וה״ה לשחרית ומנחה. וסבר דכיון דתפלה מדאורייתא לדעת הרמב״ם ממ״ש בספרי ולעובדו זו תפלה וידוע דסתם ספרי ר״ש ואפ״ה אין מפסיק תורתו כדילפינן מיעקב אע״ה וה״ה ק״ש דלאמצינו דיעקב אע״ה אמר ק״ש אלא בדרך כאשר בא יוסף לקראתו כמשז״ל ע״פ וירא אליו ויפול על צואריו. ומשו״ה רצה לדעת אם האמת אתו ושאל לר' יהושע וכשא״ל ת״ע רשות והיינו לומר דשאר תפלות מפסיק כמו שביאר הרב הנז' וה״ה לק״ש. דחק ונכנס לשאול לר״ג לדעת אם דברי ר' יהושע מוסכמי' או יש חולק ויעשה כדעתו שלא להפסיק אפי' לק״ש וכאשר דאח״ך נתגלה דהלכה כר' יהושע בההיא דגר עמוני שחלק על ר״ג ממילא דה״ה להא דת״ע רשות וכך היה עושה להפסיק לק״ש ולתפלת שחרית ומנחה כדעת ר' יהושע דרשב״י לא עביד כשמעתיה כמ״ש בירושלמי ריש ברכות והיינו דאמרינן כי מטא זמן צלותא לביש ומיכסי ומצלי. ומה גם דדייק דדוד הע״ה הוה מצלי תרוויהו ות״ע לא מצלי וכדאמר רשב״י גופיה פ' חיי שרה סוף דף קל״ב שהביא הגאון הנז'. ורבי דאתי מדוד כמ״ש בשבת דף נ״ו ושאר דוכתי סתם תפלת ערבית רשות כמ״ש בש״ס דהיינו דתנן תפלת הערב אין לה קבע שהיא רשות:
ועדיין יש לחקור מאי טעמא דר״ג דצעריה לר' יהושע כל כך. וראיתי בתוס' ישנים כ״י בסוגיין שכתבו וז״ל עמוד על רגליך שהיה מקפיד עליו על שהורה הלכה לחלוק על דבריו אבל אם לא הורה לא הקפיד עליו עכ״ל וק״ק דמפשטא דסוגיין נראה דכשר' יהושע אמר לרשב״י תפלת ערבית רשות עדיין לא ידע שר״ג סבר חובה. ואפי' מאי דאמר רב יהודה אמר שמואל רג״א חובה ור' יהושע אומר רשות נראה דהיינו מהך עובדא דמשם באר״ה דר״ג סבר חובה. אלא שראיתי בירושלמי דאמרו תניא תמן תפלת הערב מהו ר״ג אומר חובה וכו' ופירשו המפרשים ברייתא היא בפרקין דבבלי. ומהא משמע דהא דאמר רב יהודה אמר שמואל רג״א חובה ברייתא היא ששנה רב יהודה ועיין בהרא״ש פ' שבועת הדיינין סי' כ״ח. ויש לחלק. ומ״מ אין מופת חותך דכבר ר' יהושע ידע סברת ר״ג והורה נגדו:
ודרך דרש אפשר לומר דהך פלוגתא דת״ע אם היא רשות או חובה מיוסדת על שני תירוצי תוספות ישנים שהבאתי לעיל שהקשו דהכא אמרינן דיצחק תקן תפלת מנחה ופ״ג דיומא אמרינן צלותיה דמנחה דאברהם מכי משחרי כותלי ור״ת תירץ דבתר שתקן יצחק תפלת מנחה היה מתפלל אותה אברהם ועוד תירצו דאברהם היה אומרה מתחילה אלא שלא עשאה קבע לבני ביתו וכו' והשתא לפי הנגלה אפשר דמ״ד רשות סובר כתירוץ ר״ת דאברהם אחר שתקנה יצחק היה אומרה. ולפ״ז אברהם אע״ה לא התפלל ערבית דבימיו לא תקנה יעקב אע״ה. ומשו״ה יעקב אע״ה כשתקן תפלת ערבית לא תקנה לחובה אלא רשות משום כבודו של אברהם אע״ה שלא התפלל אותה לומר שאינה חובה ואין מחסור לאברהם אע״ה שלא התפלל אותה. ובהכי ניחא קרא דקאמר ויפגע במקום דכאן רמז שתקן תפלת ערבית וי״ל דאמאי אפיקיה בלשון פגיעה אמנם רצה לרמוז דאינה חובה אלא רשות כמקרה ופגע ונתן טעם במקום כלומר דהוא תקנה במקום שהתפללו אבותיו כמשז״ל אפשר עברתי מקום שהתפללו אבותי וכו' והיינו דאמר ויפגע שתקן תפלת ערבית ואפיקיה בלשון פגיעה לומר שהיא רשות כמקרה ופגע וכי תימא אמאי לא תקנה חובה לז״א במקום שתקנה מקום שהתפללו אבותיו ואם היה מתקנה לחובה לא היה כבוד לאברהם אע״ה שלא התפלל אותה ובשלמא יצחק יתפלל אותה מכאן ולהבא ע״ד שעשה אברהם אע״ה אחר שתקן יצחק אע״ה מנחה. אך אברהם אע״ה כבר נח נפשיה ומשום כבודו של אאע״ה לא שוייה חובה ומה גם שתקנה במקום שהתפללו אבותיו. ומ״ד חובה סבר כתרוץ שני של התוס' דאברהם אע״ה היה מתפלל מנחה מראש מקדם אלא שלא קבעה לבני ביתו עד שתקנה יצחק אע״ה ואף אנו נאמר שאברהם אע״ה היה מתפלל ערבית אלא שלא קבעה עד שבא יעקב אע״ה. וקרא הכי קאמר ויפגע לשון תפלה ואפיקיה בלשון פגיעה ללמד שקפצה לו הארץ כמשז״ל ואמר במקום דהיינו מקום שהתפללו אבותיו ומסתמא כי היכי דאבותיו שויוה חובה לתפלתם ה״נ יעקב אע״ה תקן תפלת ערבית לחובה על דרך תפלות אבותיו וזו היתה סברת ר״ג. ומשו״ה הטב חרה לו לר״ג על ר' יהושע דלסברתו הוי זלזול לאברהם אע״ה שלא התפלל ערבית ומשו״ה צעריה לר' יהושע דתהוי ליה כפרה על אשר זלזל בכבוד אברהם אע״ה דמסורת היא דאברהם אע״ה קיים אפי' עירובי תבשילין. וקרא דדוד הע״ה דכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה דמשמע דלא היה מתפלל ערבית כמ״ש בזהר הא הכריע לרבי לסתום כמ״ד תפלת ערבית רשות דממעשה דוד הע״ה שמעינן דתפלת ערבית רשות ולהכי לא היה מתפלל דהע״ה ת״ע שהיא רשות. ור״ג לא דריש קרא דאשיחה ואהמה כדדריש בזהר אלא סבר דדוד הע״ה התפלל ערבית וכמ״ש ערב ובקר וצהרים. ואשיחה ואהמה בכל התפלות שמ״ע קאמר:
א״נ אפשר לצדד דגם רבן גמליאל אזיל ומודה דיעקב אע״ה תקן תפלת ערבית רשות לכבוד אברהם אע״ה שלא התפלל אותה וכך נאה לו לחוש לכבודו של זקן אור עולם. אמנם אנן בדידן תפלת ערבית חובה ככל אינך משום דאנו נצטוינו בתורה ומצוות על יד משה רבינו ע״ה. והאבות היו עושים מעצמם ולא נצטוו. ואין עניננו דומה לאבות. ותו דאפי' שיחה קלה של האבות משוינן לה חובה וכ״ש תפלת ערבית שתקן יעקב אבינו ע״ה ומה גם דידענו כי היה רוצה לקבעה חובה לולי כבוד אאע״ה. ולדידן ת״ע חובה. זהו סברת רבן גמליאל. ולפ״ז פלוגתייהו דרבן גמליאל ור' יהושע הוא לדידן אבל כ״ע מודו דכי תקין לה יעקב אע״ה לרשות תקין לה. ולדרך זה יתישב קצת על דרך האמת דגם לרבן גמליאל עיקרה תפלת רשות היא. ורבינו הקדוש סתם באומרו תפלת הערב אין לה קבע דתפלת ערבית רשות כמה דתרגמא הש״ס:
וקצת יש לדקדק דלפ״ז דסתם מתניתין היא דתפלת ערבית רשות אמאי אצטריכו התו' לעיל ריש פרקין (ברכות דף כ״ו) ד״ה טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים וא״ת והאמר רב לקמן תפלת ערבית רשות וק״ל כותיה באסורי וכו' ע״ש וכן כתבו בתוס' ישנים כ״י בסוגיין וז״ל ורב אמר תפלת ערבית רשות ופסק בפירוש רבינו חננאל דכרב ק״ל באסורי ותפלה אסורי הויא וכן הוא ודאי ממה שתקנו פסוקים בין השכיבנו לתפלת ערבית ובין קדיש שלא תקנו בתפלת שחרית ש״מ דק״ל תפלת ערבית רשות עכ״ל ויש להעיר דאפי' אי לאו טעמא דהלכתא כרב באסורי יש לפסוק דת״ע רשות דר' יוחנן סבר הלכה כסתם משנה והכא סתם משנה הוא דתפלת ערבית רשות והלכה כר' יוחנן אפי' נגד רב ושמואל כ״ש הכא דרב ור' יוחנן שוים דת״ע רשות. ואפשר לומר דידוע דר' יוחנן סבר דהלכה כסתם משנה בכל התורה כולה ומשו״ה הש״ס פריך על אמורא דקאמר משם ר' יוחנן הפך סתם משנה והאר״י הלכה כסתם משנה כידוע דהכי ארחיה דהש״ס. אמנם לא קי״ל כר' יוחנן הכי וכמה זמני פסקינן דלא כסתם משנה כל שהאמוראים פסקו להפך וכמ״ש הראשונים ז״ל. ומשו״ה לדידן הן נגרע כח כלל הלכה כסתם משנה הגם דר' יוחנן סבר הכי ולא אתינן עלה אלא מצד האמוראים דאיירו בסוגיא. ומכאן תשובה למ״ש מהרש״ל בים של שלמה פ״ק דביצה סי' ט״ל וכמ״ש בעניותנו שם ואמטו להכי בסוגיין אתו עלה התו' מכח הכלל דהלכתא כרב באיסורי:
ואע״ג דההיא דריש פרקין טעה ולא התפלל ערבית וכו' ר' יוחנן קאמר לה. אין כונת התוס' שם להקשות עליה מדרב דאימור דר״י פליג ארב ואדרבא הלכה כר' יוחנן. אמנם כונתם להקשות לדידן דקי״ל הא דר' יוחנן וקיימא לן דתפלת ערבית רשות דהלכתא כרב באיסורי ונראין הדברים כסותרין וזה פשוט. ומיהו אכתי יש להעיר דהו״ל להתוס' למירמא ר' יוחנן דידיה אדידיה דהכא קאמר טעה ולא התפלל ערבית וכו' והאר״י הלכה כסתם משנה ותנן תפלת הערב אין לה קבע דהיא רשות. ואפשר דגירסת התוס' כמ״ש הרא״ש בפסקיו אמר ר' יצחק טעה ולא התפלל וכו' ולא גרסי ר' יוחנן כגירסא שלפנינו. א״נ אפי' גרסי ר' יוחנן כנסחתין וכגירסת בה״ג והרי״ף מ״מ כיון דאיכא גירסא דגריס ר' יצחק לחוד לא מקשו מדר' יוחנן. ולגירסת ר' יצחק מקשו עליה מדרב והלכתא כותיה:
אך אוסיף להביט מ״ש התוס' לעיל פ״ק דף ד' ע״ב ד״ה אמר ר' יוחנן וז״ל ואנו שאומרים יראו עינינו וכו' נראה הואיל ותקינו ליה רבנן ה״ל כגאולה אריכתא וכו' ומיהו בסדר רב עמרם פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמועינן דלא בעינן מסמך וכו' משום דתפלת ערבית רשות ולא נהירא דא״כ ר' יוחנן ס״ל תפלת ערבית חובה וכו' ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכו' ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקי״ל ת״ע רשות והכא פסקינן כר' יוחנן צ״ל דאפילו אי סובר ר' יוחנן כרב דאמר רשות מ״מ מתחייב לסמוך וכו' עכ״ל וק״ק דאמאי לא הכריחו דר' יוחנן מוכרח דסבר ת״ע רשות כרב דהרי סתם משנה היא דת״ע רשות כמבואר בגמ' ואר״י הלכה כסתם משנה והא הו״ל להקשות על רב עמרם וכן מ״ש דק' הלכתא וכו' צ״ל דאפילו אי סובר ר' יוחנן כרב וכו' על הכל ק״ק דודאי ר' יוחנן כרב מכח סתם משנה. וכן ק״ק על הרא״ש שם בפסקיו פ״ק שכתב קרוב לדברי התוס' שם הנז'. והנך רואה דברי התוס' דפ״ק הם הפך דברי תוס' ישנים כ״י שהעתקתי בסמוך. ובפ״ק ראיתי בתוס' ישנים שכתבו כפי שיטתם דהכא וז״ל א״ר יוחנן זה הסומך ותימא לר״י כמאן קי״ל שאין סומכין גאולה של ערבית שהרי אנו מפסיקין ביראו עינינו וקדיש ושמא ס״ל כרב דרשות היא ואע״ג. דקי״ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן או שמא סובר ר״י כרב ומחוייב לסמוך וא״כ גם לנו יש לסמוך עכ״ל וק״ק גם על דבריהם במ״ש ואע״ג דרב ור״י וכו' או שמא וכו' כקושין דר״י ודאי ס״ל כרב מכח סתם משנה:
ודע דהתוס' דידן במגילה דף כ״ג ע״א ד״ה כיון מחלפא שטתייהו ממ״ש פ״ק דברכו' [דף] ד' שם במגילה כתבו דתקנו יראו עינינו להודיע דת״ע רשות ואתי כסדר רב עמרם שדחו פ״ק דמכילתין והיינו כמ״ש תוס' ישנים כ״י הנז'. וגם הרא״ש בפסקיו שם כתב הפך מ״ש פ״ק דמכילתין כמו שהעיר על זה הרב תפארת שמואל ע״ש. ועתה ראיתי בתוספי הרא״ש דמגילה שכתב דיראו עינינו כיון שהוצרכו לתקנו הוי כמו השכיבנו ואתי גם לר' יוחנן כאשר יראה המעיין וזהו כונתו וכמ״ש בתשו' כלל ד' סי' ו' והוא על דרך מ״ש בפסקיו ריש מכילתין הפך מ״ש בפסקיו במגילה כאשר יראה הרואה ועמ״ש בחי' הרשב״א ובתשו' סי' י״ד ובמיוחסות סי' קפ״ח ודוק היטב:
ולישב כל ההערות הנזכרים אולי יש לומר דסברי התוס' ודעמיהו דאין מופת חותך לומר דסתם משנה כמאן דאמר רשות ור' יוחנן יפרש פירוש אחר במאי דתנן תפלת הערב אין לה קבע ודוחק ואחר זמן רב בא לידי ס' עמק ברכה דפוס אמשטרדם וראיתי דרך העברה דף קכ״ו שהקשה דאיך הבין רבן גמליאל מתני' דקתני אין לה קבע ומתרץ לה ע״ש באורך ודבריו יגהו מזור למ״ש דר' יוחנן יפרש פי' אחר וכו'. אמנם קושית הרב הנזכר איני מכיר דר״ג דיבנה זקנו של רבינו הקדוש דסתמיה למתניתין כדאמרי' בעלמא מכדי מאן סתמיה למתני' רבי. ומאי ק״ל מסתמא דסתים בן בנו. ותו דבהך משנה מזכיר ר' יהודה והיה חבירו של רשב״י שהיה תלמיד בו בפרק ור' יהודה היה בימי רשב״ג בנו כמ״ש בנדרים ושאר דוכתי וא״כ משנה זו נשנית בתריה דר״ג ותו דאפילו היא שנויה מתנאי דקדמי ליה אטו ר״ג חייש למפלג עלה:

בעלי תריסין לבית המדרש. פירשו תוספות ישנים כ"י בעלי תריסין הם ת"ח המגינים על הדור. א"נ ת"ח שהם מנצחים זה לזה בהלכה כדפירש"י עכ"ל ולשון בעלי תריסין נוח יותר לפירש"י ודוק:

עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות וכו' התוס' בבכורות דף ל"ו ע"א גבי מאי דאמרו התם עמד השואל ושאל כלום חלקנו וכו' מעין דוגמא דקאמר הכא. כתבו וז"ל עמד השואל ושאל בפ' נערה בנדרים בירושלמי דריש מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי"ו דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד עכ"ל והרמב"ם פ"ד דת"ת כתב אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד וכדברי הרמב"ם פסק מרן בש"ע סי' רמ"ו ומור"ם בהגהה כתב עליו וי"א כששואלים דבר הלכה צריך לעמוד והיא סברת התוס' מהירושלמי הנז'. והרב שפתי כהן תמה עליו דהתוס' קיימי אעובדא דרבן גמליאל דהיה קודם החרבן ובהא אף הרמב"ם מודה וכמ"ש בריש פ"ד דת"ת בראשונה היה הרב יושב ותלמידים עומדים ומקודם חרבן בית שני נהגו ללמד לתלמידים והם יושבים והיינו דתנן כשמת ר"ג בטל כבוד וכו' והרמב"ם איירי בזה"ז זהו תורף דבריו בקצור:
ואני בעניי תמהתי על דבריו בס' הקטן ברכי יוסף שם בי"ד סי' רמ"ו אות י"א דמה שתפס דר"ג דצעריה לרבי יהושע היה קודם החרבן זה אינו דכשנתחרב הבית היה נשיא ריב"ז ואחריו היה נשיא ר"ג דיבנה וכו' ומה שאמרו משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה הוא רבן גמליאל הזקן וכו' ע"ש באורך. ואוסיף קצת והיתה לבא"ר דמה שכתבתי דר"ג דצעריה לרבי יהושע לא היה קודם החרבן כוונתי מבוארת דמה שחשב הרב ש"ך דר"ג היה נשיא קודם החרבן כמו שכתב דטעם שאמרו בעובדא דר"ג עמד השואל וכתבו התוס' דשואלין מעומד היינו קודם החרבן שהתלמידים עומדים. אלמא דר"ג היה נשיא קודם החרבן והני עובדי דבכורות ופ' אם אינם מכירין והך דקמן היו קודם החרבן. בודאי זה תימה על גאון שכמותו דר"ג לא היה נשיא קודם החרבן אלא רבן יוחנן בן זכאי והתקין תקנות אחר החורבן כדתנן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז וחיה אחר החרבן שנה או שנתים כמו שפירש"י בשילהי ראש השנה ועל זה כתבתי דר"ג דצעריה לרבי יהושע לא היה קודם החרבן רצוני שלא היה נשיא ומה גם האי עובדא דצעריה לר' יהושע דודאי אחר החרבן הוה והוא תימה על הרב ש"ך. ומה גם דהרמב"ם כתב דקודם החרבן נהגו לישב התלמידים. והוא האמת דמשמת ר"ג הזקן היה רבן שמעון בנו נשיא ונהרג ואח"כ ריב"ז ונמצא דקודם החרבן נהגו לישב התלמידים דעד ר"ג הזקן היו עומדין והתחילו לישב מזמן רבן שמעון בנו. והוא פלא על הרב ש"ך איך רצה להעמיד האי עובדא דר"ג דאמרינן עמד השואל דבכורות דהיה בזמן שהתלמידים על עמדם יעמודו והרי האי לישנא אית' בסוגיין נמי באידך דצעריה ר"ג לרבי יהושע ומינו לראב"ע וקתני דאתוספו כמה ספסלי לישב התלמידים:
אמנם רבן גמליאל דיבנה הלזה היה קודם החרבן ולא היה נשיא והרשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' קל"ו ובפירושו לאבות דף י"ב כתב דזה ר"ג היה קטן בימי החרבן ולכך נתמנה ריב"ז לנשיא. אמנם לי ההדיוט קשה על זה שהרמב"ם בהקדמתו לחיבור כתב שר"ג זה קבל מרבן שמעון אביו הנהרג. גם בשילהי יבמות אמרו דרבן גמליאל דיבנה נזכר שר"ג הזקן השיא נשים ע"פ עד אחד וא"כ מוכרח שבזמן החרבן הי"ל יותר מך' שנה ומוכח דמה שלא נתמנה נשיא במקום רבן שמעון אביו הנהרג היה מפחד הקיסר ומאי דבעי ריב"ז על שושילתא דבי נשיאה פ' הנזיקין היינו שלא יהרגם דוקא ולכן נתמנה ריב"ז לנשיא עד יעבור זעם. ועוד אודיע לקורא נעים דבס' ברכי יוסף שם בסוף הלשון דף ך' ע"ד שורה י"ח יש ט"ס וצ"ל ויש לדחות דמצי למימר דהעיקר כנסחת הש"ס דמגילה דלא גריס ר"ג הזקן אך הו"ל כצ"ל:
והן בעודני בעיר אמשטרדם יע"א בשליחות מצוה ראיתי קונטריס תפלת ישרים להגאון מהר"ר יעב"ץ רובו ככלו על הך עובדא דשמעתין והוא דרוש אחד מחלק הדרושים שלו ושם ראיתי שהשיג על הרב ש"ך כקושין דר"ג זה נכד ר"ג הזקן דמשמת בטל כבוד תורה. ושם בתב דר"ג זה היה ילד בלתי ראוי לנשיאות ולזה הוקם ריב"ז. ודבריו הם כדברי הרשב"ץ וכבר כתבנו בעניותנו שאינו נראה כן. ואחר זמן רב ראיתי מ"ש הרב הנזכר בתשובותיו ספר שאלת יעבץ ח"א סי' צ"ט וכבר כתבתי בעניותי קצת על דבריו בקונטריס שם הגדולים ח"ב דף צ"ה ע"ב יע"ש. ובדרוש תפלת ישרים הנזכר ראיתי שכתב דלא פליגי הרמב"ם והתוספות דהרמב"ם מיירי כששואל הלכה וכיוצא והירושלמי והתוספות מיירי כששואל דין ע"ש ואינו מחוור דבירושלמי פ' נערה ששם מקור דברי התוספות אמרו דשואל הלכות והגדות צריך לעמוד והוא הלשון שהביאו התוספות ומוכח דלירושלמי ולתוס' בין שואל דין בין שואל הלכה מעומד:
וראיתי בס' קרבן העדה פירוש ירושלמי סדר נשים דעל הירושלמי הנזכר מייתי דברי הרב ש"ך סי' רכ"ח ס"ק ט' שכתב דהירושלמי דקאמר התם דהמתיר מיושב איירי בפתח והקשה עליו דסותר דברי עצמו שהוא כתב בסי' רמ"ו דאיירי בזמן הבית ותו קשה דריב"ל ודכוותיה דמייתי התם היו אחר החרבן ומסיק בצ"ע. ולי ההדיוט לק"מ דדוקא בשואל הלכות מעומד סבר הרב ש"ך דמיירי כשהיו לומדין מעומד אבל השתא דלומדין מיושב א"צ לשאול מעומד והיינו דכתב הרמב"ם אין שואלין מעומד. וא"כ דוקא בהא דשואל הלכות אמר הרב ש"ך דהטעם מבורר דהיה להם כח ללמוד מעומד. ומה ענין זה להתר נדרים דצריך מיושב דאין טעם לחלק בין זמן הבית לאח"כ ואדרבא אמרינן אם בזמן הבית אמרו דמתירין מיושב מכ"ש האידנא:
וחזה הוית בס' לב שלם הנדפס מחדש שכתב דמקור דברי הרמב"ם הוא מהתוספתא פ"ז דסנהדרין ודחה הירושלמי ופסק כתוספתא ע"ש וק' דהרי בגמרין בשמעתין ובכורות אמרו עמד השואל ושאל וזה מסכים לירושלמי והו"ל לפסוק כבבלי וירושלמי ולדחות התוספתא. ואין לדחות דלאו דוקא מ"ש בש"ס עמד השואל כמ"ש במרכבת המשנה למהר"א אלפאנדארי דאי דינא הוא דאין שואלין מעומד כמ"ש בתוספתא לא הוה קאמר הש"ס עמד השואל באשגרת לישן אלא ודאי דהש"ס אתי כירושלמי:
ועלה בדעתי לומר לשים שלום בין הירושלמי והתוספתא במה שראיתי להגאון החסיד מהר"א מקראקא בספר מעשה רקח רמזי משניות שכתב שהיה מנהגם שהיה אדם ממונה על השאלות שהוא היה שואלם כדי שהשואל אמיתי לא יתערבב ויכשל בלשונו וז"ש עמד השואל שהיה מוכן לכך עכ"ד והבאתים לעיל ואפשר דבכי האי גוונא מיירי הירושלמי דשואלין הלכות ואגדות מעומד כלומר דהיה ממונה לשאול כל ספק בהלכה ובאגדה דכל שהי"ל שאלה היה אומרה לממונה והוא רגיל בזה ומסדר השאלה בלשון צח ונקי בזה אמרו שואלין מעומד כיון שזהו מינויו כי שיח וכי שיג לו ועמד טעמו בו שלא היה מתערבב ועל זה אמרו שישאל מעומד ואסמכוה אקרא ועמדו שני אנשים. והתוספתא מיירי באתרא דלית תמן גבר הממונה על זה רק מאן דבעי למשאל איהו ניהו שואל שלו מדעת וצריך לישב כדי שלא יתערבב וכן פסק הרמב"ם. ויען דברי הירושלמי הוא תלוי במנהג כדאמרן להכי השמיטו הרמב"ם. ודוחק ועיין בע"מ מח"ד ח"ב פי"ט ומ"ש המפרש יד יהודה ובס' סדר הדורות ע"ש ואין להאריך. ואחר זמן ראיתי בירושלמי פ' תפלת השחר במעשה עצמו דר"ג ור"י דבגמרין אמרו עמד השואל ועל זה כתב הרב הנז' שהיה ממונה על השאלות כנז'. הנה בירושלמי אמרו בזה עמד אותו תלמיד ושאל ע"ש:

נוקמיה לרבי יהושע בעל מעשה הוא. עמ"ש הרב שבות יעקב בסוף ח"א בקונטריס פאר יעקב ומה שכתבתי אני בעוניי בס' הקטן שער יוסף דף צ"ג בס"ד:

איזיל אמליך בדביתאי. שמעתי משם רבני אשכנז שפירשו דיש שני פירושים בכתוב ויבן ה' את הצלע ברז"ל אחד שקלעה שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא ויש פירוש אחר שניתנה בינה יתירה לאשה יותר מהאיש. ויש שני פירושים בפ' אנכי ה' אלהיך. אחד. שכ"י נראה על הים כבחור ובמעמד ה"ס כזקן דלמלחמה נאה בחור. ונאה לישיבה זקן וז"ש אנכי הוא שנראיתי על הים כבחור כ"י. ויש פירוש אחר אנכי לשון מצרי. ועתה ראב"ע סבר דהתורה אינה מדברת לשון אחר אלא בלשון הקדש וא"כ פירוש ויבן הוא שניתנה לאשה בינה יתירה ומשו"ה אמר איזיל ואמליך בדביתאי. ודביתהו אתיא עליה מטוניה ואמרה לית לך חיורתי כלומר מאחר שאתה נמלך בי מוכרח שאתה סובר שהתורה אינה מדברת לשון אחר וכפ"ז ויבן לשון בינה. וא"כ גם מ"ש אנכי אינו ר"ל שהוא לשון מצרי אלא אנכי הנראיתי על ים כבחור ועתה זקן דנאה לישיבה ואתה לית לך חיורתי ע"כ שמעתי. ואפשר להרחיב הדברים דרבנן דבעו למנוייה מוכרח דסברי דאנכי הוא לשון מצרי והשיב להם אימליך בדביתאי רמז להם דהוא סבר דהתורה אינה מדברת אלא בלשון הקדש וא"כ אנכי ר"ל שנראה על הים כבחור כ"י וזקן לישיבה וכפ"ז פי' ויבן הוא בינה יתירה וא"כ איזיל אמליך בדביתאי אם נאה זקן לישיבה אך בחור אינו גרוע או"ד דבחור בישיבה יוצא בגרעון. ודביתהו ברב חכמתה בתחילה אמרה דילמא מעבירין לך כי זו טענה ודאית יותר מלית לך חיורת' דההיא תליא בפלוגת' בין שני פירושי אנכי וכאשר השיב לשתמיש וכו' אמרה לית לך חיורתי כלומר לפי דעתך דאנכי ר"ל הנראה בים כבחור כ"י א"כ גרעון יש בישיבה שיהיה בחור. ועיין בעין יעקב שיש גירסא אחרת. אך בעיקר דרך רבני אשכנז הנז' יש להשיב הרבה:
עוד שמעתי באומרים לי מ"ש לית לך חיורתי ע"פ מ"ש מורינו הרב מהרי"ך זלה"ה בדרוש שבס' קול בן לוי במאמר תעניות שאמרו על שמואל הנביא ע"ה אי שכיב אדזוטר מרננו אבתריה שגזרת עלי היתה שלא יהיה זקן בביתו אפילו שער לבן שלא ימצא זקן לבן ויש חשש ששמואל הנביא ע"ה העלים איזה דבר ממה שא"ל ה' על בית עלי וא"ל כה יעשה לך אם תעלים ממני ולכן שכיב אדזוטר ולהורות כי נקי וצדיק הוא קפצה עליו זקנה מה שלא יתכן בבית עלי זהו תורף דבריו בקיצור נמרץ ע"ש באורך. ורבינו האר"י זצ"ל הגיד כי ראב"ע היה גלגול שמואל הנביא ע"ה ולכן א"ל דילמא עניש לך לפי גירסת העין יעקב. וכשהשיב לשתמיש וכו' אמרה לית לך חיורתי דעתה יאמרו דנתקיימה בצד מה קללת עלי דלא יהיה זקן אפילו שער לבן ולזה משמיא עטרוהו בשיבה לרווחא דמילתא הגם שלא יענש להורות דמשמיא אוקמוהו ודוק: