וקא מיבעיא ליה הלכ' כר' אלעזר או אין הלכה כר' אלעזר היינו דאמ' ר' אלעזר בהדין פירקא במשנה מי שיצא חוץ לתחום אמה אחת לא יכנס ר' אלעזר אומ' ב' יכנס ג' לא יכנס:

ת"ש הריני נזיר יום שבן דוד בא בו אסור לשתות יין כל ימות החול דכל יומא איכא למימר האידנא לייתי ומותר בשבתות וי"ט דליכא למיחש דלמא אתי ש"מ יש תחומין בקפיצה למעלה מעשרה ודחינן לא משום דבעי מיתא אליהו מאתמול כו' ופשוטה היא מינה דאין תחומין דאי יש תחומין כיון דאליהו לא אתא בשבת משיח נמי לא אתא [בחד] בשבת בחד בשבת מיהו נשתרי.

ואמרינן תנא ספוקי מספקא ליה ומחמיר הכי והכי דקאי אימת ונדר אי נימא בחול כיון דחל נזירות עליה היכי אתיא שבת ומפקעה ליה דקתני ומותר בשבת אלא בשבת נדר או בי"ט וההוא יומא בלחוד הוא דשרי מיכן ואילך אסור ואפי' בשבתות וי"ט:

מתני' פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה כו'. מנא ידע תנא שפופרת היתה לו לר"ג שהיה צופה ומביט בה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים בים. פי' כעין שפופרת עשויה מנחושת היתה לו לר"ג ושיער בה אלפים אמה ביבשה והיתה אצלו לשער בה בים. ומפורש כך בירושלמי מצופית היתה לו לר"ג והיה משער בה עיניו למישור אלפים אמה והיה משער בה בים ולמה ליה למימר והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה והא ר"ג שרי משחשיכה אם נכנסו לנמל כגון דיר וסהר תפתר כשהיה (בלמין) [בנמל] יתר מבית סאתים ולא יהיו מחיצות גבוהות עשרה ולא יהיו פרצות יותר מעשר ולא יהא עומד כנגד עומד ופרוץ כנגד פרוץ.

הרוצה לידע כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה קרקעית הגיא וחוזר וצופה ומביט בה למעלה במישור. אם רואה במישור ק' אמה יודע שעומקו של גיא ק' אמה. וכן כשיעור הזה הרוצה לידע גובהו של דקל. תני ר' חייא הרוצה שלא תשרה חיה רעה בצל קברו נועץ קנה משעה רביעית ביום ורואה היכן נוטה צילו משפיע ועולה משפיע ויורד פי' משעה ד' כיום החמה נכנסת לישוב והבריות מבקשות הצל ומשפע ועולה כלומר מיצר מלמעלה ויורד כגון מדרון שלא יהא לו צל כל היום כולו.

נחמיה בר רבא בר חנילאי משכתיה שמעתא בשבת ויצא חוץ לתחום. א"ל רב חסדא לרב נחמן נחמיה תלמידך שרוי בצער חוץ לתחום א"ל לך ועשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס דקי"ל דמחיצה שנעשית בשבת הויא מחיצה.

כבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים. וא"ת וליחוש דילמא כבר בא אליהו יום חמישי לבית דין הגדול ובא משיח ג"כ ערב שבת, ויהא הוא אסור מעתה אפילו בשבת. י"ל דאילו בא משיח קודם נדרו גם הוא לא היה נזיר כלל, משום יום שבא בן דוד קאמר הא אם כבר בא אינו נזיר, כך נראה לי.

האי תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. פירש רש"י ז"ל: אבל מפשט לא מפשיט ליה דתילף מיניה היתירא. נראה מדבריו דאפילו לגבי תחומי שבת אזלינן בהו לחומרא. וכן כתב ר"ח ז"ל תנא ספוקי מספקא ליה ומחמיר הכא והכא. והראב"ד ז"ל כן כתב מפורש דעבדינן לחומרא מדאמרינן תנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא. ואע"ג דלגבי נזיר הוא דאתמר, מי איכא מידי דאינהו גופייהו עבדינן לקולא ומאי דתלי בהו עבדינן לחומרא. ועוד דפשטה דמתני' דפעם אחת לא נכנסו לנמל משחשיכה הכין משמע, והא דאוקמה רבא במהלכת ברקק דחייה בעלמא היא, דמסתמא אין חילוק בין רקק למים צלולין. ועוד דתניא לקמן (עירובין מז, ב) חרם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו, ומדלא מפלגינן ביה בין שהמים עמוקים עשרה לשאינן עמוקים עשרה ש"מ דאפילו בעמוקים עשרה אית בהו משום תחומין.
וה"ר משה [ב"ן] נ"ר (בלקוטיו כאן ד"ה ושמא) כתב דגבי נודר בנזיר הוא דאזיל תנא מספקא לחומרא משום דנזיר דאורייתא, הא בתחומין דרבנן לקולא, וכדאמרינן לקמן (עירובין מה, ב) גבי ליקנו שביתה באוקיינוס איבעית אימא הוי ספק דדבריהם ולהקל. ועוד דקיימא לן (לקמן עירובין מו, א) דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ודחה דברי הראב"ד ז"ל דמה שאמר שאינו בדין דתחומין גופייהו להקל ומאי דתלי בהו להחמיר, דבכל ספיקי דעלמא הכי עבדינן היכא דתלו ביה [מילי] טובא הכא לחומרא כדיניה והכא לקולא כדיניה, וכדאמרינן בעלמא (ברכות לו, א) כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, מפני שהללו דברי תורה והללו דברי סופרים. ובר מן דין, דתנא דנזיר משום דסבר אין תחומין למעלה מעשרה ואליהו מותר הוא לבא בשבת מש"ה אסרו לשתות יין באחד בשבת, בתחומין לקולא אמר, אלא דבגמרא דחינן דלאו משום דפשיטא ליה אין תחומין אמרה אלא משום ספיקא דשמא אין תחומין אמרה, ומ"מ אין להחמיר משום יש תחומין, וליכא הכא מאן דחייש לתחומין לחומרא. וההיא דחרם שבין תחומי שבת לאו ראיה היא דאם איתא הכא הוה להו לאיתויי, אלא דהכא אפילו למ"ד אין תחומין שני, דלדברי הכל מים עמוקים ואפילו יתר מעשר קונין הן שביתה במקומן כדאמרינן לקמן (עירובין מה, ב) ליקנו שביתה באוקיינוס, והכא לכולי עלמא קאמר וכדכתבינן לעיל (בע"א ד"ה בעי). והיינו טעמא, משום דמים על גבי מים היינו הנחתן (שבת ה, ב), ולא אמרו אין תחומין אלא בספינה המהלכת על פני מים, דכלי צף על פני מים לאו היינו הנחתו.
וכן הפי' שפירש ברקק עמוק עשרה אלא שהן מים עכורים, וקא דייק מהא דסתמא דמתניתין לא במים עכורין אינו נכון, דרקק מים צלולין הן, אלא פירוש רקק כל שאינו עמוק עשרה, וכדתנן בשבת (ק, ב) וכמה הוא רקק מים כל שהוא פחות מעשרה. ואע"ג דאמרינן בפרק הזורק (שם) גמירי דאין ספינה מהלכת בפחות מעשרה, התם הכי קאמר שאין חוששין בממלא מן הים לספינה משום זמנין דליכא עשרה במים וקא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד, משום דאין ספינה מהלכת בדרך הילוכה בים בפחות מעשרה. וספינתו של רבן גמליאל למאי דמוקי לה רבא גוששת היתה, ולא (משום) [משני] שנויא דחיקא שכן דרך הנמל להיות בו רקק. זהו טופס דברי הרב נר"ו. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל (בס' המאור כאן) דלקולא נקטינן דספק דדבריהם הוא. וע"כ התיר הרב נר"ו (בד"ה ובתוספות) למפרשי ימים לירד בשבת מספינתן בהגיען ליבשה, לפי שלא קנו שביתה בים למעלה מעשרה.
ואני תמיה א"כ מה הועיל בעל הגמרא כשדחה ההיא ברייתא דנזיר ואוקמה בספיקא, כיון דלא נפקי לן מינה מידי לענין דינא לא לגבי נזיר ולא לגבי תחומין, דכיון דבין דפשיט ליה בין דמספקא ליה זיל לגבי נזיר ואסור זיל לגבי תחומי שבת ושרי.
ועל כן נראה לי אלא שאני ירא להכניס ראשי בין המחלוקות, דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורוצה להפליג בים ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה, אי נמי בקפיצה, דאי אמרת מפשיט פשיטא ליה לתנא דאין תחומין שרי, אבל השתא דמספקא ליה מספיקא אסור לצאת מתחום ביתו דהא איכא חזקה דתחום ביתו. דכי אזלינן בעירוב להקל הני מילי בשאין שם חזקה דביתו, כספק נאכל עירובו מבעוד יום או ספק נטמא ואי נמי בישן בדרך וכיוצא בהן, שלא קנו ודאי שביתה ביבשה וליכא נמי חזקה דביתו, הא איכא חזקה דביתיה לא אמרינן בכי הא דנזיל בה להקל, וכדאמרינן לעיל בפרק בכל מערבין (עירובין לו, א) גבי תרומה ונטמאת כיצד, א"ר יוסי ספק עירוב כשר כגון תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת, אבל עירב בתרומה ספק בתרומה טהורה עירב ספק בטמאה עירב אין זה ספק עירוב כשר, כלומר: משום דבכי הא אמרינן אוקי גברא בחזקת ביתיה וכדכתבינן עלה (שם ד"ה אבל). ואי אמרת מכל מקום הא קיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב, הכא לא אשכחן מאן דאמר בהדיא אין תחומין למעלה מי' דנימא הלכה כמותו, אלא כולהו מידק דייקי ואזלי אי יש תחומין אי אין תחומין. אבל ודאי משמע דהיכא דלא קנו שביתה ביבשה דליכא חזקה דביתיה בכי הא אמרינן ספיקא לקולא, ועדיין התירן של מפרשי ימים במקומו עומד כדברי רבנו (נראה עומד) [נר"ו] בשלא קנו שביתה ביבשה ולא ירדו ליבשה משנכנסו לספינה, הא יצאו ליבשה כהללו שמקדשין בספינה ואח"כ יורדין לא, דכל שלא קנה שביתה מערב שבת מחמת שהיה למעלה מעשרה כשיגיע ליבשה בתוך עשרה לשם הוא קונה שביתה, והרי זה לאחר מכן אסור ליכנס לפי מה שאמרתי דמעתה אוקמיה בחזקת ביתיה, ואם נכנס אסור לו לירד כשיגיע לנמל, כן נראה לי.

מסתכל הייתי והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה. הקשו בירושלמי (ה"ב) ולמה לו עד שלא חשיכה ואפילו משחשיכה ולא ר"ג היא. פירוש: דאמר נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כולה, והנמל מוקף הרים והרי הוא כדיר וסהר. ופריקו תפתר שהיה בנמל יתר מבית סאתים ולא היו מחיצות גבוהות עשרה. פירוש: או לא היו מחיצות גבוהות עשרה. ובגמרין דלא פריך לה, אפשר דסבירא להו דר"ג משום דר' יהושע ור' עקיבא שלא היו סבורין כן, ולא היו זזין מארבע אמות אם לא נכנסו לתוך התחום קודם שחשיכה, לפום כן הוצרך ר"ג להסתכל ולומר דעד שלא חשיכה היו בתוך התחום. ועוד נראה לי שלא הקשו בגמרא כן, מפני שהם היו שואלים לכך ולקנות שביתה עם אנשי העיר ור"ג נמי לכך נתכוין, שאילו לא נכנסו לתוך תחום העיר עד שלא חשיכה אפילו לר"ג מאותו המקום שהגיעה הספינה בלמטה מעשרה היה להם אלפים אמה ולא יותר, ואפילו כלתה להם המדה בחצי העיר אין להם אלא חצי העיר. אבל עכשיו שהסתכל וראה שהיו בתוך תחום העיר קודם שחשיכה הרי הוא קונה שביתה בעיר, דדעתם על העיר היתה וכדתנן (מה, א) מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר באלפים אמה הואיל ולא היתה כוונתו קודם לכך לא יכנס דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר יכנס, א"ר יהודה מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין. וקיימא לן כר' יהודה, [וכל שכן] כאן דר' יהושע ור' עקיבא סמוכים היו בכך על ר"ג שהיתה שפופרת בידו, וכששאלוהו מהו לירד לא לענין הוראה שאלוהו שאף הן היו חלוקים עליו בדבר זה, אלא אם נסתכל בשפופרת וראה שהוא בתוך התחום עד שלא חשיכה שאלוהו, ואמר להן כן ובתוך התחום היינו והרי אנו כאנשי העיר, וזה נראה לי עיקר.
ומ"מ למדנו מן הירושלמי דכל שאינו מוקף לדירה כגון קרפף והוא יתר מבית סאתים, כיון שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות הרי הוא כבקעה, ואף הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות בלבד כבקעה אם נתנוהו שם. וכתב הראב"ד ז"ל שאפילו לא היה נמל יתר על בית סאתים והוא נפרץ לים ביתר מעשר, הרי זה נפרץ במלואו למקום האסור לו, וכיון שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות אף הוא אין מהלך בו אלא בארבע אמות. ומ"מ לפי מה שכתבנו למעלה (בד"ה ואני תמה) דאין תחומין למעלה מעשרה לא נפקא מינה אלא למי שקנה שביתה ביבשה, ואי נמי בספינה שעמדה ברקק כל בין השמשות.

אמרינן לב״ד הגדול אתא. פי׳ ללשכת הגזית מקום ב״ד הגדול כי שם יגלה בתחלה מפני הטרח. פי׳ שיטריחנו להקביל פניו וימנעו מלהכין צרכיהם וא״ת ודילמא אתא אליהו בחמישי ואתא משיח בע״ש: הא לא קשיא הכא דאיהו לאקיבל עליה נזירות אם כבר בא משיח קודם נדרו הילכך אי קאי בע״ש הוי נזיר אבל אי קאי בשבת לא הוי נזיר דאיהו ביום שבן דוד בא בו מנדרו ואילך קאמר ועוד דכיון דאיהו ביום שבן דוד ראוי לבא בו קאמר הרי אינו ראוי לבא בשבת ממש אלא קודם שבת או לאחריו:

בחד בשבא לשתרי תפשוט מינה דאין תחומין דאי יש תחומין בחד בשבא לשתרי. פי׳ דהא כיון דיש תחומין לא אתי אליהו בשבת כי היכי דליתי משיחא בחד בשבא אבל כשאתה אומר אין תחומין אתי אליהו בשבתא ואתי משיחא בחד בשבא ולפי׳ אסור ומהדרי׳ האי תנא ספוקי מספק׳ ליה לחומרא פרש״י ז״ל מספק׳ ליה אי יש תחומין או אין תחומין לחומרא קאמר דאין תחומין הילכך מפשיט לא תפשוט מינה דתילף מינה התירא. נראה מדברי רש״י ז״ל דאפי׳ לגבי עירוב שבת אזלי׳ בהא לחומרא: ועוד דלמ״ד אין תחומין מתוקמי מתני׳ דלעיל ברקק ושנויא דחיקא היא דמסתמא אין חלוק בין רקק למים צלולין. ועוד דתניא לקמן חכם שבין תחומי שבת צריך מחיצה של ברזל להפסיקו ולא מפלגינן בין מים עמוקים עשרה לשאינן עמוקים עשרה דאלמא יש תחומין למעלה מעשרה וראיות כלם דחויות דההיא דרקק הא פרישנא שפיר. וההיא דחכם אינה כלום דהא פרישנא לעיל דלגבי מים עצמן לא חשיבי אלא למטה מעשרה: ותדע דאם איתא כדבריו היכי לא מייתי לה לההיא דשמעתין ונפשוט מינה דיש תחומין ומאי דאמרי׳ הכא ספוקי מספקא לן ולחומרא דינמא לגבי נזיר איתמרא דה״ל ספיקא דאורייתא אבל בתחומי שבת ספקא דרבנן היא ולקולא וכן הגיה עליו רבי׳ הגדול ז״ל ופסק הוא ז״ל דלקולא נקטי׳ לה דספיק׳ דרבנן הוא וכן כתב הר״ז ז״ל ועל כן התיר רבי׳ ז״ל ליכנס בספינ׳ של עובדי כוכבי׳ בשבת וכן לירד ממנה בהגיען ליבשה בשבת שהרי לא קנו שביתה בים למעלה מעשרה וכן פסקו בתוס׳: ומה שנהגו העם כשרוצים ליכנס בספינה בשבת שהולכים ומקדשים שם מע״ש כדי שיקנו שם שביתה למעל׳ מעשר׳ לא הי׳ צריך דכיון דאין תחומין למעלה מעשרה הרי בלא זה יכולים ליכנס שם בשבת אלא שהם רוצים לקנו׳ שביתה למעלה מעשר׳ כדי שאם יגיעו למחר בנמל שיהו רשאין ליכנס שם ויהיו כבני העיר ואלו היתה שביתתם בביתם לא היו זזין ממקומן מתוך הספינה שהרי חזרו למטה מעשרה והרחיקו מתחומן וכההיא דכתיבנא לעיל. כן כתבו בתוספות. ואף לפי שטה זו צריך היה כי אותן שקדשו בספינה שלא יחזרו אחרי כן ליבשה בשבת שא״כ כיון שלא קנו שביתה בספינה למעלה מעשרה הרי הם קונים שביתה ביבשה ומה הועיל להם מה שקדשו בספינה הא ודאי לא מעלה ולא מוריד ומיהו אכתי איכא למידק אשמעתין דהא אנן קולא בעי׳ למפשט מההוא דנזי׳ דאין תחומין למעלה מי׳ ללמוד משם קולא לגבי עירובי והתלמוד דחא דתנא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אתיא דלגבי תחומי ספקא לקולא לגמרי מה הועיל בעל הש״ס כשדחק הברייתא הזאת והוציאה מן הודאי אל הספק דהא לגבי נזיר בין בזה ובין בזה ולחומרא היא לומר אין תחומין. ולגבי תחומי שבת בין בזה ובין בזה לקולא היא זו הקשה מורנו הרשב״א שיחיה. וי״ל דמשום דאיכא ר׳ עקיבא וכמה תנאי דסבי׳ להו תחומין דאורייתא לפי׳ העמידה בספק דלמ״ד תחומין דאורייתא אזלי׳ בה לחומרא וחיישינן שמא יש תחומין למעלה מעשרה כנ״ל. אבל מורינו ב״ר נר׳ פי׳ דנפקא מינה להיכא דשבת ביבשה ורצה להפליג מיבשה בים ולצאת דרך אניה למעלה מעשרה אי נמי בקפיצה דאי אמרת דפשי׳ לן דאין תחומין שרי אבל השתא מספקא אסור לצאת מתחום ביתו דהא חזקה דתחום ביתו וכל שיש שם חזקה לא אזלינן בתחומין בספקן להקל וכדמוכח לעיל גבי ספק עירוב בשר וכו׳ הא כל שלא קנה שביתה ביבשה מותר הוא בספינה: דבכי הא ספק עירוב לקולא הילכך מי שבא בספינה בשבת ולא יצא משם לייבשה מבין השמשות ועד עכשיו הרי הוא מותר לצאת ליבשה ודינו כבני העיר אם הנמל תוך תחום העיר ואם לאו יש לו ביבשה אלפים אמה וכן אם בא ליכנס בספינה למחר והלך שם מבין השמשות ולא יצא משם רשאי להפליג למחר לכתחלה. אבל אם קנה שביתה ביבשה אינו יכול להפליג בספינה בשבת דכיון שיש לו חזקה דביתו ספק תחומין לחומרא. והמקדשים בספינה כבר אמרנו דינם שאם חזרו ויצאו ליבשה הרי הם קונין שביתה ביבשה דכל שלא קנה שביתה מע״ש מחמת שקנה למעלה מעשרה כשיגיע למטה מעשרה לשם היא קונה שביתה. כל זה פסק רבי׳ שיחיה אבל מורי המובהק ז״ל פסק כדברי רבי׳ ז״ל דספק תחומין לקולא לגמרי ואפי׳ השובת ביבשה מותר להפליג בספינה. ולענין הא דתניא בפ״ק דשבת שאין מפליגין בספינה פחות מג׳ ימים קודם השבת אין ללמוד משם איסור למה שנהגו להפליג בספינה וכדכתיב התם בס״ד ולענין לצאת חוץ לתחום שבת ע״י קרון אם הוא רחב אע״פ שהוא גבוה עשרה או יותר דארעא סמכתא היא וכדאמרינן לעיל גבי עמוד. ואע״ג דממילא אזיל או שהעובדי כוכבים ומזלות מוליכו אין בכך כלום דספינה נמי מנפשא אזלא ואפ״ה קא מתסר למ״ד יש תחומין למעלה מעשרה אלא כמי שהוא בתוך הים אפי׳ למ״ד יש תחימין כדמוכח לעיל הולך שם דה״ל כמי שהוציאוהו עובדי כוכבים ומזלות או רוח רעה אלא דכשעמד לא יזוז ממקומו ליבשה ולר׳ עקיבא לא יהלך בספינה אלא בד׳ אמות והרשב״ם היה מתיר לילך בקרון בשבת כיון שהעובדי כוכבים ומזלות בעצמו מוליכו חוץ לתחום ואיהו לא מידי קא עביד ואינו נכון ועוד אסר ר״י ז״ל מטעם שהוא משתמש בבעלי חיים כדאמרינן התם היושב בקרון סופג את הארבעים וגם הרשב״ם חזר בו ואסור מטעם שמא ירד מן הקרון ואין לו אלא ד׳ אמות וישכח ויעבר את התחום ומיהו בספינה אין לאסור שמא ימצא יבשה כיון דלא שכיחא. ע״כ תורף דבריו ז״ל ולא הודו לו כלל.

מתני׳ פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה אמרו לו לר״ג מה אנו לירד אמר להם מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה ולפום פסק׳ דלעיל דוקא במהלכת ברקק כדאמרי׳ הא לאו הכי לעולם מותרין לירד והקשו בירו׳ לאו ר״ג מתני׳ היא כלומר ואיהו ס״ל שאם נתנוהו בדיר וסהר מהלך את כלה וסתם נמל מוקף הרים ודינו כדיר וסהר ופירקו שהיה נמל יותר מב״ס פי׳ וכיון שלא הוקף לדירה אינו נדון כד׳ אמות וכדכתיב לעיל בריש פירקן ומכאן אנו למדין דין זה ונראין דברים כי הירושלמי חדא מתרי תלת טעמי פריק וניחא ליה לאשמעי׳ האי דינא דיותר מב״ס דהא בלאו הכי נמי איכא לתרוצי כי ר״ג לפי שטתם השיבם לר עקיבא ור׳ יהושע דפליגי עליה בדיר וסהר כי הם ג״כ לפי שטתם שאלו ממנו ולא שעשה להם הוראה דהא ידעי דפליג עלייהו: אלא מפני שהיה יודע היכן הגיעו בבין השמשות שאלו ממנו מהו לירד כלו׳ אם תוך התחום. ועוד דאפי׳ לר״ג אלו לא הגיעו תוך התחום בבין השמשות כיון שהספינה מהלכת ברקק אי נמי שיש תחומין למעלה מעשרה הרי קנו שביתה שם. ויש להם למדוד משם אלפים אמה ואם כלתה מדתם עצמו אין להם לזוז מאותו מקום שכלתה המדה כדאיתא לעיל ואפי׳ לר״ג כדפרש״י ז״ל וכשהיו בין השמשות בתוך התחום הרי הם כבני העיר וכשהגיעו לנמל יורדין ונכנסין בכל העיר. וכן פירש״י ז״ל מה אנו לירד ולהכניס בעיר ואפי׳ לר׳ מאיר דאמר לקמן מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר ולא היתה כוונתו לכן לא יכנס הכא מודה שיכולין להכנס אם היו בתחום העיר בין השמשות דהכא כוונתם לכך היתה מתחלתם שאם היו תוך התחום שיהו כבני העיר וע״ז שאלו לר״ג מה אנו לירד. ומשום דאפשר לתרוצי הכין לא הקשו בש״ס דילן כמו שהקשו בירושלמי: ועוד כתב הראב״ד ז״ל שאפי׳ לא היה נמל יותר מב״ס אם הוא נפרץ לים ביותר מעשר הרי הוא נפרץ במלואו למקום האסור לו וכיון שאין מטלטלין בו אלא בד׳ אמות אף הוא אינו מהלך בו אלא בד׳ אמות: ולפי זה מה שלא תירץ כן בירושלמי קושטא דמילתא נקט שהיה נמלך יותר מב״ס אי נמי חד מתרי תלת טעמי נקט רבינו ז״ל:

נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי. משכתי שמעתא ונפק חוץ לתחום א״ל רב חסדא לרב נחמיה נחמיה תלמידך שרוי בצער א״ל עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. פי׳ דכל שיצא חוץ לתחום והוא במקום המוקף מחיצות הרי כל ההקף חשיב כד׳ אמות ויכול להלך בכל ההקף אליבא דר״ג דאמר במתני׳ הוציאוהו לתוך העיר או שנתנוהו בדיר וסהר מהלך את כלה: ואין חלוק בזה בין שהכניסוהו למקום המוקף מחיצו׳ מקודם לכן או שהקיפוהו מחיצות אחר שיצא כיון שכבר היה חוץ לתחום וכמו שכתבנו שם: ולא עוד אלא שאם ההקף הזה מגיע עד תחומו הראשון אמרי׳ כיון דעל על והרי הוא כמות שהיה וכדאמר תלמודא לעיל במי שהוצרך לנקביו והיינו דאמר רב נחמן הכא עשה לו מחיצה מכאן ומכאן של בני אדם ויכנס לתחומו ויהא כמו שהיה שאם אינו חוזר לעירו כמות שהיה עדיין צערו קיים ומה לי שיבא עד תחומו אם לא יזוז משם אלא ודאי כדאמרן דכיון שהותר במחיצה ההיא כר״ג והובלעה אותה מחיצ׳ בתחומו הראשון ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר׳ אליעזר ולית להו הבלעת תחומין בהא מודה כדמוכח שמעתין וטעמא נפרש לקמן בס״ד:

יתיב רב נחמן בר יצחק אחורי דרבא ויתיב רבא קמיה דרב נחמן. פי׳ ורב נחמן סתמא היינו רב נחמן בר יעקב כדמוכח במסכת גיטין וכדכתיבנא התם. ויתיב רב נחמן בר יצחק וקאמר ליה לרבא מאי קא מבעיא ליה לרב חסדא כלומר מה היה ספיקו אלימא במלו גברא עסקי׳ פי׳ דהיה חוץ לתחום בני אדם מרובים שערבו שם והיה בהם די לעשות מחיצות עד תוך תחומו של נחמיה וקא מבעיא ליה אם הלכה כר״ג דשרי להלך בכל ההקף כדאיתא במתני׳ או אין הלכה כר״ג דאם תמצא לומר הלכה כר״ג היה יכול ליכנס עד תחומו וכיון דעל על:

הוזכר בסוגייא זו ששפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה צופה בה אלפים אמה ביבשה וכנגדן אלפים אמה בים וזה ממה שכתבוהו חכמי החשבון שאפשר לדעת שיעור מרחק איזה מקום שיהיה אחר שהוא מושג בעין באחד מכלי הנחשת העשויים בזה ובידיעת קצת השיעורים יודעו קצתם מצד התיחס והעריך שיעור לשיעור כמו שהתבאר בספריהם בתכונה ובתשבורת. ועל דרכים אלו גם כן מה שאמרו כאן הרוצה לידע כמה עמקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה ביבשה וידע כמה עמקו של גיא. וכן הרוצה לידע כמה גבהו של דקל ימדוד צלו וצל קומתו וידע כמה גבהו של דקל. וכן הרוצה שלא תשרה חיה אצל קברו נועץ קנה בארבע שעות ויראה להיכן צלו נוטה משפע ועולה משפע ויורד. ודברים אלו אעפ״י שלענין פסק אין לנו בהם מתוך שהם דברים סתומים ראיתי לכתוב לשון ראשונם של גאונים בהם והוא שכתב דבר זה ר״ל הרוצה לידע כמה עמקו של גיא וכו׳. על שפופרת שהיתה לו לרבן גמליאל היא אמורה ועל כיוצא בה שהיה מעמידה בשפוע לראות כל אמות שהוא רוצה ומעקרה לתחום שבת היתה עשויה ועיקר הדבר שאם מעמיד אדם את השפופרת כנגד עיניו כשהיא נכונה צופה ומביט בה כל מה שיש כח בעיניו לראות בלא קצב ומדה ואם משפע אותה כלפי מטה ושם עיניו בקצה העליון לצפות ולהביט בה כלפי מטה אם מרבה לה שפוע צופה מדה קטנה כגון עשר או עשרים ושלשים אמה וכל שממעט את השפוע ומקרבה לשווי מוספת מדה שמראה העין יוצא ממנה כשהוא משפע באלכסון וכאלו חוט מתוח לפי (שהגובה) [הגובה] שהציבה וכאלו ראש תור יוצא משפוע שמשפע אותה כי האלכסון בזמן ששני הצלעים שוים יוסיף שני חומשי סלע לחשבון אמתא ברבועא ואם הציב את השפופרת משפעת בשפוע אלכסון של מרובע אין צופה ממנו אלא כמדת אותו האלכסון אמתא ותרין חומשי ואם הסלע התחתון ארוך והעומד קצר ומציב את השפופרת כשיעור שפוע האלכסון שבין שני הצלעים שהאחד ארוך והאחד קצר צופה ממנו מדת אותו אלכסון ובזמן ששומר את כוון השפוע הזה ועושה כלי שמכוין בכונו מן הברזל או הנחשת או העץ כל זמן שמגביהו מוספת מדת מה שצופה והרי אנו מבררין דרך זו לתחום שבת בזמן שרוצה להגביה את השפופרת כמדת קומת איש ארבע אמות ולצפות ממנה אלפים אמה כיצד הוא עושה לפי שד׳ אמות אחד מחמש מאות באלפים עושה בארץ או על הנייר כיד אחד גבהו אצבע ועושה לו צלע כמו כן מתחתיו שרחבו ת״ק אצבעות ומוציא ראש תור מקצה הצלע שהוא ת״ק אצבעות ושומר אותו השפוע של אותו התור בכלי מוחזק כדי שלא ישתנה וכבר נודע לו שכל אצבע גובה ראש תור שלו ת״ק אצבעות לפיכך בזמן שמציב עם אותו ראש התור שפופרת על גובה אצבע צופה ממנה ת״ק אצבעות ובזמן שמגביהו אצבע שניה יש לו לאותו אצבע עוד ת״ק אמות אחרות נמצא ראש תור שעל גובה שתי אצבעות ארכו אלף אמה ושל גובה שלש אצבעות [ארכו] את״ק אמה ושל גובה ארבעה אצבעות ארכו אלפים אמה וכשמביט בשפופרת צופה כמדה הזאת ואם יגביה את הצלע אמה ויוציא ראש תור באותו השפוע הראשון שכבר שמרו הרי יש לאמת הגובה ת״ק אמה אורך באלכסון ואם יגביה ארבע אמות ומשם ימתח את החוט יש להם אלפים אמה לפיכך בזמן ששומר אותו השפוע שהזכרנו למעלה ומשים את השפופרת למעלה מארבע אמות נכונות ומביט בה צופה אלפים אמה מן הארץ שפניה שוים בלא עקום לא (חצר) [חסר] ולא יתר שאלו מתח משם חוט ראש תור בשפוע ההוא ולא הגיע בארץ אלא בסוף אלפים אמה לא חסר ולא יתר. ויש בזו דרך אחרת עושה טבלא עגולה כמן אסטרולא״ב החלוק לש״ס מעלות כגלגל וחולק אותה טבלא אלפים מעלות כנגד אלפים אמה שרוצה לצפותן נמצא כל רביע ממנו ת״ק אמה ומציב בו את השפופרת במסמר כדרך שמציבין את המטולטלת הנקראת בערבי עצאר״ה ובזמן שמשפעה מעלה אחת צופה אלפים אמה בצמצום ובדרכים אלו וכיוצא בהן היתה שפופרת של רבן גמליאל. וכן יכול לצפות יתר מאלפים או חסר מכן לפי הגובה והשפוע:

ולענין עמקו של גיא אינו כדרך זה ששנו בה ר״ל מביא שפופרת ומביט בה ביבשה ויודע עמקו של גיא אלא בזמן שהגיא משתפע ויורד שפוע נכון ובזמן שאדם עומד על שפתו ומסב פניו ומטה אותם ומצדדן ומעמידן כנגד שפועו כאלו הוא נכון על גבה ומביט בשפופרת כמו מדת ארכו למטה עד קרקעיתו מחשב בשפופרת כן אבל ידיעת רחבו דרך קרובה היא שמשפע את השפופרת משפה זו של גיא עד השפה האחרת ומחזיר את פניו ליבשה כשאותו השפוע של שפופרת שמור כמו שהיה ורואה את המקום שצופה אותו ומהלך אדם אחד ומשים בו סימן וחוזר ומודד אותו מקום שביבשה כמה הוא והוא שיעור רחבו של גיא או של נהר לא חסר ולא יתר וידע כי אלפים אמה כשמביט אותן בראש תור אינן מן הכן אלפים אמה שלמות אלא חסרות פחות משליש אמה וצריך להוסיף עליהן כשליש אמה כדי להשלימן:

ולענין גבהו של דקל וצל קומת המודד והיאך עושה מודד בעת אחת צל הדקל וצל קומת עצמו אחר כן מודד קומת עצמו ורואה כמה הוא הצל מקומתו וחושב בערכו וקומת הדקל לפי צלו ואפי׳ העמיד עץ שמדתו ידועה אצלו ומודד את צלו וידע כמה זה מזה כשימדוד באותו העת את צל הדקל ידע כמה זה מזה ויתברר לו כמה גבהו בלא תוספת וגרעון ובלבד שיהא הצל נופל על מקום משנה:

ולענין הרוצה שלא תשרה חיה בצל קברו נועץ קנה בארבע שעות ביום ורואה להיכן צלו נוטה ומשפע ועול׳ משפע ויורד לפי (שער) [שעד] ארבעה שעות אין חיה מבקשת צל אף בימות החמה. וכשהוא נועץ קנה בארבע שעות ביום שגבהו שיעור מה שהוא חפץ להיות גבהו של קבר ורואה עד היכן צלו של קנה מגיע משפע מאותו מקום הגובה ועד מקום שהגיע הצל אליו מצד זה וכן מצד אחר וכשהוא עושה כן אין לקברו צל מעת חום השמש שהוא ארבע שעות. זהו נוסח דברי ראשונם של גאונים ועדיין צריכים אנו למודעי וגדולי הרבנים כתבו בהם בפירושיהם דברים פשוטים יותר:

מי שהוציאוהו חוץ לתחום או יצא לו בשוגג או מצד רוח רעה מותר לעשות לו מחיצה של בני אדם עכו״ם או ישראלים שערבו שיקיפוהו לכל רוחותיו או משלש שהרביעית כמו פתח לצד התחום שכל שלש מחיצות בית הוא בכל מקום חוץ ממבוי שחלוק לחצרות או חצרות שחלוקות לדיורין ואותו גבול המוקף הוא אצלו כאלו נתן בדיר או בסהר לילך ולטלטל בכלו ואם צד אחד שבהיקף נכנס לתוך התחום נמצא כשהלך עד קצה ההיקף מצד זה שהוא בתוך התחום ויכול ליכנס אפי׳ לא מלו גברי ר״ל שאין שם אנשים כל כך שיהא היקף המחיצה נכנס מצד אחד לתוך התחום אם נכנסת תוך ארבע אמות לנקודת התחום מותר גם כן שארבע אמות יש לו לאדם חוץ מן האלפים ואותן ארבע אמות יש מי שאומר שרואין אותן כאלו הוא באמצען ולדעת זה צריך שיהא תוך שתי אמות לנקודת התחום ומכל מקום אנו פוסקי׳ שארבע אמות יש לו לכל רוח שירצה ולדעת זה כל שהוא תוך ארבע לנקודת התחום נכנס ובלבד שלא ברר לו ארבע אמות לצד אחר ואעפ״י שלא אמרו מחיצה הנעשית בשבת במזיד שתהא מחיצה אלא לזרוק ולחיוב אבל לא להלך ולטלטל ולקולא דוקא במחיצה גמורה או של כלים או אפי׳ של בהמה ואפי׳ עשה אותן עראי אבל של בני אדם אפי׳ מחיצת עראי אינה אלא עראי שבעראי ואפי׳ במזיד התירוה ואפי׳ לכתחלה ובלבד לצורך ואפי׳ צורך רשות ולא סוף דבר להלוך לבד אלא אף לענין הבאה ברשות הרבים כן וכמו שאמרו הנהו זיקי דהוי שדי ברסתקא דמחוזא ר״ל ברשות הרבים ובהדי דאתא רבה מפרקא אעייליניהו שנטלן אחד ונכנס בין גדודי הבאים מן הדרשה שהיו מקיפים אותו משלש רוחותיו אמרו לוי אעילא ליה תיבנה זעירי אספסתא. ומכל מקום צריך שתהא המחיצה נעשית שלא לדעת המקיפים שאם נעשית לדעתם אוושא מילתא היא ואסור אבל דעת אותו שנעשה בשבילו לא מעלה ולא מוריד שהרי תבנא דלוי ואספסתא דזעירי נראה לכאורה שלדעתם היה וכן זיקי דרבא אלא שגדולי המחברים כתבו שלא יעמיד אותם אותו שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו ומכל מקום לדעת אסור ואינה מחיצה והוא שאמרו בזיקי דרבא לשבתא אחריתי (כמו) [בעי] עיילינהו ואסר להו משום דהוה ליה כלדעת. והוא הענין לדעתי שצריך שתהא המחיצה מקפת בכל השיעור שאם יקיפו וילך אותו היקף ועדיין הם בחוץ לתחום ויחזרו ויקיפו וכן תמיד ירגישו בדבר והרי זה כלדעת:

תוס' בד"ה ואסור לשתות כו' מה שמקשים אמאי אסור והלא משיח בן יוסף כו' עכ"ל דבריהם צ"ע אם כוונתם דגבי משיח בן יוסף לית לן למימר דאתא לב"ד הגדול לפי שיתפרסם בואו קודם שיבא משיח בן דוד א"כ לפי המסקנא תיקשי ליה בכל יום שנדר בו נמי לשתרי דאינו ראוי לבא בו ביום כיון שלא בא משיח בן יוסף כבר ואם נימא בבן יוסף נמי אימא דאתא לב"ד הגדול וא"כ מה שמקשים ממשיח בן יוסף אינו אלא לדברי המקשה דלא אסיק אדעתיה דאתא לב"ד הגדול תקשי ליה נמי ממשיח בן יוסף אכתי אין זה מספיק דכיון דע"כ הכא לפי המסקנא פריך מיום שנדר תקשי ליה נמי ממשיח בן יוסף ונראה שיעור דבריהם כן הוא אבל קשה האי דפריך כו' וי"ל דלפי המסקנא כו' והשתא לא ניחא הך קושיא דמשיח בן יוסף טפי לפר"ת ודו"ק:

בד"ה דלא אתי אליהו כו' וא"ת ודלמא אתי בע"ש ויבשר כו' עכ"ל גבי שבת גופיה ל"ק הכי דלא לשתרי דשמא אתי בע"ש ויבשר בשבת ובו ביום יבא משיח דהא פשיטא להו ממשמעות המקרא דלא יבא משיח ביום שיבשר אליהו אלא שיבשר יום שלפניו וק"ל:

בד"ה האי תנא כו' וההוא שמשיב כבר כו' ולא בעי"ט נ"ל דה"פ כי כו' עכ"ל דהתם כיון דעי"ט בשבת הוא וודאי דליכא טרחא כל היום כמו בע"ש ובעי"ט אחריני אלא נ"ל דהכי פי' כו' ה"נ בשבת קודם אכילה כו' דהיינו עד ד' שעות ביום שאז צריך לבער התלויות וק"ל:

בד"ה ויתיב רבא כו' פריך רב נחמן ב"י לרבא מנפל דופנה דלא שמה מחיצה עכ"ל לכאורה הסוגיא אינה מוכחת כן דלאו משום דלא שמה מחיצה נגעי בה אלא משום איסורא הוא דכן הוא לכל התירוצים דמשנינן הברייתות אהדדי דהך דנפל דופנה לא יעמיד בה אדם כו' משום איסור לעשות מחיצה הוא ומי דחקם לבעלי התוספות לפרש דרב נחמן ב"י פריך משום דלאו שמה מחיצה הוא ויש ליישב דודאי למאי דקשיין ברייתות אהדדי ליכא לשנויי אלא משום איסור הוא אבל רב נחמן ב"י דלא ידע רק ברייתא דלא יעמיד אדם כו' ולא ידע לאוקמא דאיירי לדעת כדמוקי לה במסקנא על כרחך לאו משום איסורא נגעי בה אלא משום דלאו שמה מחיצה הוא קאמר נפל דופנה לא יעמיד בה אדם כו' משום דלא מהני ליה דלאו שמה מחיצה ודקתני בסיפא לפי שאין [א] עושין אהל עראי לא קאי אלא אכלים ואיזקוף המטה ולא אאדם ובהמה כן נראה לי ליישב דברי התוס' ודו"ק:

בתוס' ד"ה ואסור לשתות וכו' קשה וכו' עד מ"מ היה ראוי לבא. פי' בשעת הנדר היה ראוי לבא מאתמול אליהו והיום משיח והוא נדר שבכל יום שראוי לבא יהא אסור וא"כ מאי פריך תשתרי והא דלא הקשו התוס' על התרצן מאי תירץ שאני התם דאמר קרא וכו' והא לא אתי כו' והא היה ראוי דאיכא למימר דהתרצן סמיך אמאי דמשני לקמן כבר מובטח להן לישראל כו' לכך לא היה ראוי לבא ולכך לא הקשו התוס' אלא על המקשן:

בא"ד די"ל דלפי המסקנא פריך וכו'. פי' דלפי המסקנא פירושא דברייתא בשבתות וי"ט ר"ל אם נדר בשבתות וי"ט מותר באותו יום ואם נדר בחול אסור לשתות אפי' באותו יום והשתא פריך שפיר בחול נמי פירוש אם היה יום הנרר חול נמי תשתרי באותו יום דהא בשעת הנדר לא היה ראוי אותו יום שיבא בו הואיל ולא אתא אליהו מאתמול:

ד"ה האי תנא (נמי) ספוקי מספקא ליה וכו' עד ה"ג בשבת קודם אכילה כו'. פי' אבל לאחר אכילה אתי ולכך פריך שפיר הכא לעיל אלא א"א אין תחומין בשבתות וי"ט אמאי מותר דדלמא אתי היום בשבת אחר אכילה וק"ל:

גמ' אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וצל קומתו כו' ולפי מה שיראה שירבה כו'. נ"ב והוא הדין כשיתמעט וק"ל:

תוס' בד"ה ואסור לשתות כו' שתקנתו קלקלתו. נ"ב פי' התקנה שלו שיכול לשתות הוא הקלקול שלו שבעו"ה נחרב ב"ה ועדיין לא נבנה:

בד"ה האי תנא כו' דקאמר לדבריך אף תלויות כו'. נ"ב בערב פסח שחל להיות בשבת איירי שמבערין הכל מע"ש כו':

בד"ה יתיב רב נחמן ויתיב כו' נמחק יתיב רב נחמן:

תוס' ד"ה ויתיב רבא. מנפל דופנה דאסור לעשות. עיין מהרש"א שהיה לו גי' אחרת בתוס':

גמ' אלא אמרינן לב״ד הגדול אתא. נ״ב וא"כ לא נאסר אלא חוץ לירושלים:

רש"י ד"ה כמה עמקו של גיא מביא שפופרת כו'. נ"ב זה יתכן בשפופרת שמדת צפייתה יתרה על עומקו של גיא אך לא בגיא העמוק יותר:

אֵלִיָּהוּ לָא אַתִּי, מָשִׁיחַ אַתִּי? דְּכֵיוָן דְּאַתִּי מְשִׁיחָא, עֲבָדִים רַבִּים הֵן לְיִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד הטעם על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק (ישעיהו נב, ג) 'וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' דגאולת ישראל ממצרים היתה על פי מדת החסד שהוא סוד הכסף, אך גאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] תהיה על פי מדת הגבורה שהוא סוד יצחק עיין שם.
וידוע בסוד הברכה שבירך יצחק אבינו ע"ה את יעקב אבינו ע"ה (בראשית כז, כח) 'וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם' שהיא עשרה ברכות כנגד עשרה ספירות, וברכת 'יַעַבְדוּךָ עַמִּים' כנגד ספירת הגבורה וכנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל בכונות פסוק הנזכר יעויין שם. ולכן כֵיוָן דְּאַתִּי מְשִׁיחָא על פי מדת הגבורה אז תתקיים תיכף ומיד ברכת 'יַעַבְדוּךָ עַמִּים' שהיא כנגד הגבורה.
ונראה לי בס"ד מה שאמר עֲבָדִים הֵם לְיִשְׂרָאֵל תיבת 'הֵם' נראה לשון יתר? אך יובן הכונה עבדים מצד עצמם ברצונם ולא מחמת הכריח, ולכן תכף ביום ראשון באים לשמש וכל זה בקץ של בְּעִתָּהּ (ישעיה ס, כב).

הָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָה עָמְקוֹ שֶׁל גַּיְא, מֵבִיא שְׁפוֹפֶרֶת וּמַבִּיט בָּהּ בַּיַּבָּשָׁה וְיֵדַע כַּמָּה עָמְקוֹ שֶׁל גַּיְא. עיין מה שאמר רש"י ז"ל [כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה - ביבשה וימדוד כמה אמות הוא יכול לצפות בה ואח"כ ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו ויתרחק לאחוריו עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא שם כלה צפיית השפופרת שאם יתרחק עוד מעט לא יראה את קרקעית הגיא וידע שעומקו של גיא והרחקתו שנתרחק משפתו הוי כמדת צפיית השפופרת]. והגאון תורת חיים ז"ל תמה על פירוש רש"י היאך יוכל להבחין דבר זה, שהרי כשמתרחק לאחוריו ארבע וחמש אמות שוב לא יראה קרקעית הגיא, לא מפני המרחק אלא לפי ששפת הגיא מפסיק בינו לבין קרקעית הגיא עד כאן דבריו, והניח כל זה בקושיא עיין שם.
ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד כונת רש"י ז"ל ברורה ופירושו הוא מוכרח מאד, דאין כונת רש"י ז"ל לומר שיחזור לאחוריו דהיינו לצד היבשה המתרחקת משפת הגיא כמו שמבין הגאון תורת חיים ז"ל דזה לא יתכן כלל וכמו שטען, אך הכונה הוא אם רצה לידע עמקו של גיא בדקדוק, ואינו יכול למדוד מחיצתו מפני הגובה, יעשה כך:
יביא שפופרת שיש בה לצפות בה יותר משיעור עומק הגיא לפי אומד הדעת למרובה, באופן שברור לו שיעור צפיית השפופרת יותר משיעור עומק הגיא בודאי, ויעמוד על שפת הגיא בצד אחד מצדדי הגיא ויביט בשפופרת ההיא בקרקעית הגיא בנקודת קרקעית הגיא אשר לפני מעמד רגליו ממש, וזו הנקודה תהיה מטרתו.
ויתחיל לילך על אורך שפת הגיא לאחוריו והשפופרת בידו וצופה בה באותה נקודה אשר בקרקעית הגיא שהיתה כנגד מעמד רגליו אשר שם אותה למטרה, ובעת הלוכו על אורך שפת הגיא הנה הוא רואה את הנקודה של קרקעית הגיא באותה השפופרת, ואחר שיתרחק במהלכו לאחוריו על שפת הגיא עד שלא יוכל לראות עוד את הנקודה ההיא על קרקעית הגיא, מפני שנשלם כח צפיית השפופרת שבידו, אז נתברר לו בזה עומקו של גיא כמה, כי אז ימדוד הקרקע של שפת הגיא שלך בה בהיותו צופה בשפופרת שבידו.
ויתחיל למדוד מן מקום שכלה בו צפיית השפופרת עד מקום שעמדו רגליו בראשונה שהוא למעלה מאותה הנקודה שבקרקעית הגיא, ואם למשל עלה המדידה של שפת הגיא שלשים אמה, והוא יודע שצפיית השפופרת היא שיעור מאה אמה, הנה בזה נתברר לו דעומק הגיא הוא שבעים אמה, כי צריך לנכות מן שיעור מאה אמה של צפיית השפופרת שלשים אמה של מהלך שפת הגיא.
וזה שאמר רש"י ז"ל ילך על שפת הגיא ויצפה בה לעומקו, דהינו מקום העומק שהוא תחת רגליו שעומד שם, ויתרחק לאחוריו רצונו לומר יתרחק לאחוריו על שפת הגיא עצמו לאורכו ולא לצד היבשה שאחרי שפת הגיא, אלא הולך על שפת הגיא עצמו לאחוריו ועיניו תצפנה באותה הנקודה של קרקעית הגיא שהיא תחת מקום שהתחיל לעמוד בו, כי יעשה לו איזה סימן מתחלה והוא יהלך עד שיבחין שבמקום שכלה עומקו של גיא, כלומר במקום שכלה ראיית הנקודה ההיא הראשונה שם כלה צפיית השפופרת, אשר שיעור צפייתה ידועה אצלו כמה אמות היא צופה, שאם יתרחק עוד מעט לא יראה עוד את נקודת קרקעית הגיא ההיא, ובזה ידע שמידת גבהו של גיא ומדת אורך שפת הגיא שהלך בו מן מקום המכוון כנגד הנקודה ההיא עד מקום שכלה צפיית השפופרת.
הנה כל זה המידה היא מידת צפיית השפופרת הידועה לו ואז בזה יבין עומקו של גיא בבירור, על ידי שימדוד שפת הגיא שהלך בו ויראה אם עלה שלשים אמה והוא יודע ששיעור צפית השפופרת מאה אמה, ינכה שלשים מן המאה וידע שעומק הגיא הוא שבעים אמה וזה ברור.
והרחבתי הדברים בזה כדי להקל על המעיין שיהיה קשה ההבנה יען כי ראיתי אדם גדול וגאון קדמון הוא הגאון תורת חיים ז"ל אגב חורפיה לא דק במחילת כבודו להבין דברי רש"י ז"ל על אמתות וחשב בהם דרך אחרת ולכך נתקשה בהם. ועוד ראיתי להגאון תורת חיים ז"ל הנזכר שעשה אופן אחר בפירוש הגמרא דלא כפירוש רש"י ז"ל יעיין שם.
ונראה לי בס"ד דרש"י ז"ל לא בחר בפירוש הרב ז"ל מפני דלפי פירושו הוי לי למימר יתקן שפופרת כפי עומקו של גיא ומביט בה ביבשה, ואומרו יביא שפופרת משמע שהיא מתוקנת ומכוונת על שיעור ידוע, ורק יביט בה ביבשה כדי לברר על ידה שיעור הגיא.
ודע כי שפופרת שהיתה לרבן גמליאל היתה עשויה בחכמה, ששיעור צפייתה הוא רק אלפים אמה לא פחות ולא יותר, ובאו חכמינו ז"ל ללמדנו שקידות וחריצות רבותינו הראשונים וחרדתם על חוקי התורה ומשפטיה, שהיו מכינים כלים שיהיו מזומנים להם לעת הצורך כדי שלא יבואו לידי מכשול.
והנה על דרך המוסר נראה לי בס"ד דברי חכמים ז"ל, באומרו הָרוֹצֶה לֵידַע עָמְקוֹ שֶׁל גַּיְא רמז למדת הענוה, דכתיב (ישעיהו מ, ד) 'כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא' שצריך האדם לירד בה לעומק, ולא די לו שילך בה בדרך המצוע כשאר מידות, ואם ירצה לידע כמה נאה ומשובח העומק של מדת הענוה שהאדם מעמיק בה לירד עד קצה אחרון שלה, יָבִיא שְׁפוֹפֶרֶת וּמַבִּיט בָּהּ, והוא כי יראה שהשפופרת דרכה כשהיא ארוכה אין צופים בה למרחוק, וכשהיא קצרה צופים בה למרחוק וכמו שפירש רש"י ז"ל.
והנה בזה ילמוד מוסר על מדת הענוה אם יהיה האדם קטן וקצר בעיניו, אז הוא יביט במושכלות וישיג השגה רבה ביותר למרחוק ואם יראה עצמו גדול תתמעט השגתו ותתקצר חכמתו במושכלות. וכמ"ש (זוהר חלק ג קסח.) 'מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר' ועל כן ראוי שהאדם יתפוש קצה אחרון של מדת הענוה וירד לעומק שלה ולא יעמוד בדרך המיצוע.
ועוד נראה לי גיא רמז לעולם הזה וקניינים שלה שהאדם עמל בעולם הזה כדי לקנות דברים הגופניים הנמצאים בה, כי כל דברים הגופניים הם מטה מטה, מה שאין כן דברים הנפשיים לשמים שהם מעלה מעלה, ואז ילמוד האדם מוסר מן השפופרת שהיא עשויה כמו זה שקורין דארבין שראשו אחד קטן ודק וראשו אחד רחב, ואם האדם יתן עיניו לראות בראש הדק יראה אותו דבר שלפניו גדול מאד וקרוב אליו, ואם יתן עיניו לראות בראש הרחב יראה דבר שלפניו רחוק וקטן מאד, כן האדם בענייני עולם הזה אם יתן עיניו בחלק הגדול לחמוד אותו אז יתרחק אותו דבר ממנו וגם יקטן אצלו, ואם יתן עיניו בחלק הקטן והמועט אז יגיע לידו בקרוב ואז יגדל אצלו.
ומה שאמרו 'הָרוֹצֶה לֵידַע כַּמָּה גָּבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל' נראה לי בס"ד על דרך המוסר, כי דקל רמז לצדיק דכתיב (תהלים צב, יג) צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, והוא דקל המוציא פירות מתוקים והן הן מצות ומעשים טובים, וכל אדם חייב לכבד הצדיקים שבדורו כראשונים ז"ל, כמו שאמרו (ראש השנה כה:) 'יפתח בדורו כשמואל בדורו' רצונו לומר יפתח בערך דורו הוא כשמואל, והיינו דצריך כל אדם לכבד הצדיקים שבדורו על ידי שיעריך מעשיהם לגבי מעשיו, דאז נחשבים לפי ערכו כערך הראשונים הקדמונים, אבל לא יאמר וכי צדיק זה הוא כרבי שמעון בן יוחאי או כרבי פנחס בן יאיר כדי שאכבדהו כבוד גדול, דהאומר כן הוא טועה, יען כי זה הדור אינו כדור רבי שמעון בן יוחאי כדי שתרצה שיהיה זה שבדורך כמו רבי שמעון בן יוחאי, דזה הכלל גדולי הדור נערכים לפי ערך אנשי דורם.
ולזה אמר יִמְדֹד תחלה צִלּוֹ צלו דהיינו מעשיו וחכמתו, כי התורה והמעשים טובים הם צל האדם שהוא חי בהם, וימדוד אז צֵל קוֹמָתוֹ של הדקל שהוא הצדיק שבדורו שתהיה מדידתו בערך מדידת עצמו, ואז יֵדַע כַּמָּה הוא גָּבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל, רצונו לומר כמה גודל מעלתו שראוי לכבדו.
ועוד נראה לי בס"ד על דרך הסוד, כי ידוע מה שכתב מא"א ז"ל דמט"ט נקרא 'דֶּקֶל'. גם ידוע מה שכתב רבינו ז"ל (בשער הכונות) דמט"ט הוא בששה קצוות דיצירה ולכן יש בו ששה אותיות כנגד ו"ק דיצירה עיין שם. גם ידוע דמט"ט מספרו כמספר שד"י ולזה אמר רבותינו ז"ל שמו כשם רבו. גם ידוע מ"ש בעץ חיים שער השמות דשם שדי בששה צרופיו הוא סוד הציצית דמט"ט, ושם מפורש החשבון לנכון ע"ש. נמצא סוד הציצית דמט"ט הוא בשם שדי, ולכן מספר שם מט"ט עולה שדי [314]
וז"ש הָרוֹצֶה לֵידַע גָּבְהוֹ שֶׁל דֶּקֶל הוא מט"ט הנקרא דקל, אם תרצה לידע מעלתו, תִּמְדֹּד צִלּוֹ הוא שם שדי שהוא סוד הציצית דמט"ט, ולהכי קרי ליה צִלּוֹ כי הוא רמוז במספר שמו של מט"ט ובזה תבין מעלתו, גם עוד תִּמְדֹּד צֵל קוֹמָתוֹ שהם ששה קצוות דעולם היצירה כי עד סוף ו"ק דיצירה היא קומת מט"ט, ותמצא גם כן זה המספר של קומתו שהוא ו"ק דיצירה גם כן רמוז בשמו הטוב, וכמו שכתב רבינו זלה"ה דבשם מט"ט יש ששה אותיות לרמוז שהוא בששה קצוות דיצירה ודוק.

תַּנְיָא: שְׁפוֹפֶרֶת הָיְתָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה מַבִּיט וְצוֹפֶה בָּהּ אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיָּבָּשָׁה, וּכְנֶגְדָּה אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיָּם. נראה שְׁפוֹפֶרֶת זו עשויה כמו כלי שקורין דרבי"ן שהוא שני כלים חלולים מונחים זה תוך זה, אחד רחב ואחד דק, ויש חתיכה אחת קטנה מקפת וסובבת לשתי הכלים האלה, והאדם מסבב חתיכה זו בידיו, ואז נמתח ונמשך כלי הארוך מעל כלי הדק העומד בקרבו ומתראה כלי הדק יוכל מה שהאדם מגלגל חתיכה זו הסובבת על הדרבי"ן מבחוץ יותר יוצא ומתראה כלי הדק יותר, וזו השפופרת של רבן גמליאל היתה מתוקנת באופן זה, אך היה רשום על כלי הדק הפנימי נמראש השנה שאם על ידי הסיבוב נראית ונגלית נמרה אחת אז צופה בה משוי אלפים אמה, ואם נגלית עד נמרה שנית צופה בה ב' אלפים ות"ק אמה, ואם נראית נמרה שלישית צופה יותר, וכן על זה הדרך, והיתה אצלו כדי למדוד בה תחומי שבת ושאר עניינים.

תוס' ד"ה יתיב רב נחמן בר יצחק וכו' משמע דרב נחמן בר יצחק לאו היינו ר"נ. עי' לעיל דף יח ע"ב תוס' ד"ה מתקיף ולקמן עב ע"ב: