ואף לא היו שומעין באותה שעה את קולו, וכך לא היו מודעים למעשיו עד שהיו שומעין את קול גלגל העץ אליו היה הכיור קשור. שעשה בן קטין מוכני (מתקן מיכני) בעל גלגל שנועד לשקע את הכיור בלילה לתוך בור מים, על מנת שלא יפסלו מימי הכיור בלינה. וכשהם שומעים את קולו של הגלגל בשעה שמעלים את הכיור מן הבור, הן אומרים זה לזה: הגיע עת (זמן קידוש ידים ורגלים)! ולאחר שהועלה הכיור, קידש (רחץ) הכהן את ידיו ואת רגליו מן הכיור, ולאחר מכן נטל בידו את מחתת הכסף המונחת בפינה שבין הכבש למזבח ועלה לראש המזבח.

ובתחילה הוא פינה את הגחלים הילך והילך (לכאן ולכאן), ולאחר מכן הריהו חותה (לוקח במחתה) את הגחלים המאוכלות (השרופות ביותר) מאלה הפנימיות (שהיו בעומק הלהבה). לאחר מכן ירד בכבש מן המזבח והגיע לרצפה של העזרה בדרום מזרח. ומשם הפך (הפנה) את פניו במזרח לעבר צפון העזרה. והיה הולך בעזרה בצד מזרחו של הכבש לכיוון הכותל הדרומי של המזבח, מהלך שאורכו כעשר אמות מתחתית הכבש, שהוא רחוק עדיין כעשרים אמה מהמזבח עצמו. וכשהגיע לשם, צבר (בערימה) את הגחלים שבמחתה שבידו על גבי הרצפה במקום שהוא רחוק מן הכבש שלשה טפחים, והוא המקום שבו היו נותנים את מוראת (זפק) קרבן עולת העוף, ואת דישון (האפר) המזבח הפנימי (מזבח הזהב), ואת דישון המנורה.

א גמרא שנינו במשנתנו ששתי כתות הכהנים הבודקות אם כל כלי השרת נמצאים במקומם בעזרה היו הולכות לשם כך באכסדרה. ותמהים: ומי הוו [והאם היו] אכסדראות עץ בעזרה (שמניחים שאכסדראות אלה היו כרוב אכסדראות עשויות עץ)? והא תניא [והרי שנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: מנין שאין עושין אכסדראות עץ בעזרה? — תלמוד לומר: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך" (דברים טז, כא), ו

הכי קאמר [כך הוא, הכתוב, אומר] כך צריך להבינו: לא תטע לך אשרה (עץ המשמש לעבודה זרה) — והרי זה איסור אחד הנזכר בכתוב. ועוד נאמר בו לא תטע לך ולא תעשה כל עץ שהוא, אצל מזבח ה' אלהיך — והרי זה איסור שני הנזכר בכתוב! אמר רב חסדא בתשובה: אין המדובר במשנתנו באכסדראות העשויות מעץ, אלא באכסדראות של בנין הבנויות אבן, שעמודיהן ותקרתן היו מאבן.

ב עוד שנינו במשנתנו שהיו שתי כתות הכהנים הללו בודקין והולכין עד שהגיעו אל מקום בית עושה החביתים, ולאחר שוידאו כי כל כלי השרת נמצאים במקומם, העמידו את עושה החביתים לעשות חביתים. ושואלים: למימרא [האם יש לומר מכאן] שעשיית החביתין הוו קדימי [היו קודמים] לכל עבודות היום שבמקדש?

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מנין שאין דבר עבודה במקדש קודם לעבודת התמיד של שחר? — תלמוד לומר: "...ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים" (ויקרא ו, ה), ואמר רבה בפירוש דברי הכתוב: הרי הקרבן נקרא בכתוב זה "העולה", ובתוספת ה"א מיידעת — להורות על חשיבותה, לפי שהיא העולה הזו ראשונה לעבודת המקדש בכל יום! אמר רב יהודה בתשובה: אין כוונת דברי משנתנו לומר שהיו בתחילה עושים חביתים באותה שעה, אלא שהעמידו אנשים על מנת להחם מים חמין לצורך עשיית הרביכה הנחוצה לעשיית החביתים מאוחר יותר.

א משנה בשעה שראוהו אחיו (שאר בני בית האב של משמרת הכהנים) של הכהן התורם את המזבח שירד מהמזבח עם מחתת הגחלים בידו, ואזי הם היו רצים ובאים אל הכיור, כדי לקדש (לרחוץ) ידיהם ורגליהם בו. ולאחר שמהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור, נטלו לידיהם את המגרפות (כלי גריפה) ואת הצינורות (מזלגות) ועלו עם הכלים הללו לראש המזבח, כדי לגרוף את הדשן במגרפה למרכז המזבח (ל"תפוח"), ולסלק מן המזבח את האיברים שלא נתאכלו באמצעות המזלגות.

ובתחילה סילקו את האברים של קרבנות העולה והפדרים (החלבים) שלא נתעכלו (נשרפו ונעשו אפר) מבערב ועד לשעה זו. ולהיכן היו מפנים אותם? — סולקין אותן על ידי הצינורות הללו על (אל) צדי המזבח, ואם אין הצדדים הללו מחזיקין (יכולים להכיל) אותם — סודרים אותם כנגד חלק המזבח המכונה "סובב" על הכבש של המזבח.

ולאחר מכן החלו מעלין במגרפות שבידיהם את האפר שבמזבח על גב תפוח (מדרגה העשויה כעין חצי כדור) של אפר. שכן תפוח היה באמצע המזבח, ולשם היו מכנסים את האפר שעל המזבח. ופעמים שהיו עליו אפר ששיעורו כשלש מאות כור. וכאשר היתה ערימת אפר זו שבתפוח גדולה ביותר, היו מפנים אותה אל מחוץ לעיר, ואולם ברגלים לא היו מדשנין אותו (מורידים את הדשן מהמזבח), מפני שהוא מוסיף נוי למזבח שנראה לכל כמי שהקריבו עליו קרבנות רבים. ומוסיפים כי אף כשהיה על המזבח דשן רב, וכגון בשלשת הרגלים מכל מקום מימיו