כיון שמגופה (מתוכה ומעצמה), שכן טבעה קחזיא [שהיא רואה] דם, ועומדת היא להיטמא — לא אמרינן [אין אנו אומרים] כי אוקמה [העמד אותה] על חזקתה, ולכן אין לה חזקת טהרה.

ושואלים: הן לשיטת שמאי והן לשיטת הלל, ומאי שנא [ובמה שונה] דין האשה הרואה דם נדה מדינו של מקוה? דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקוה שנמדד והיו בו ארבעים סאה מים, כשיעור הראוי לטהר, וטבלו בו טמאים, ולאחר מכן נמדד שוב ונמצא שהוא חסר מהשיעור — כל טהרות שנעשו על ידי אדם או כלים שנטבלו במקוה זה על גביו (על סמך) שהוא כשר, למפרע (לשעבר, לאחור) עד לשעה שנמדד ונמצא שיש בו שיעור ראוי, בין שהיה המקוה עומד ברשות הרבים, בין שהיה עומד ברשות היחיד — הרי הן טמאות. אף שבכלל ספק טומאה ברשות הרבים טהור.

ומסבירים את השאלה: לדעת שמאי קשיא [קשה] מה שאמרו שבמקוה מטמאים את הטהרות למפרע, ואין מעמידים אותו על חזקתו שלא כדברי שמאי בנדה, שמעמידים אותה על חזקת טהרתה ואינה טמאה למפרע.

ואילו לדעת הלל קשיא [קשה] מה שאמרו במקוה שכל הטהרות שנעשו באדם או בכלים שטבלו בו טמאות למפרע טומאת ודאי (שאם היה זה רק מחמת הספק, היו הטהרות שנעשו ברשות הרבים טהורות, כדין ספק טומאה ברשות הרבים), ואילו אשה שמצאה דם, לשיטת הלל הריהי טמאה למפרע (משעת בדיקה אחרונה) רק מחמת הספק. שכן גם לשיטת חכמים שהיא טמאה כדי מעת לעת למפרע שבנדה ולא מפקידה לפקידה, (והוא הדין לדעת בית הלל) הרי זה רק מחמת הספק, ולכן לדעתם תולין את הטהרות הללו בספק, שאם היו תרומה לא אוכלין אותן, שמא נטמאו, וגם לא שורפין אותן כדין הטהרות שנטמאו ודאי, שמא עדיין טהורות הן. ואילו הכא [כאן] במקוה הרי זו טומאה ודאי, ואף שורפים את הטהרות שנעשו בכלים שהוטבלו בו!

ומשיבים: התם [שם במקוה] הטעם הוא משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] לגבי הדבר שהוטבל בו העמד טמא על חזקתו שהוא טמא, וכיון שספק הוא אם היתה זו טבילה ראויה, אימא [אמור] שהריהו בחזקתו וכאילו לא טבל, ולכן טומאתו ודאית. ומקשים: אדרבה [אמור להיפך], העמד את המקוה על חזקתו שהיה שיעור ראוי והיה כשר, ואימא [ואמור] שלא חסר המקוה משיעורו בזמן הטבילה! ומתרצים: הרי הורעה חזקתו זו, שכן הריהו חסר לפניך!

ומקשים: אם כן, הכא נמי [כאן גם כן, באשה המוצאת דם] הורעה חזקת טהרתה, שהרי דם לפניך, ותטמא למפרע טומאה ודאית, כדין המקוה! ומשיבים: שונה הוא דין האשה הרואה דם, שכן אנו אומרים בה: השתא [עכשיו] בשעה שבדקה לאחרונה, הוא דחזאי [שראתה] דם נדה. ומקשים: הכא נמי [כאן, במקוה שנמדד ונמצא חסר, גם כן] נאמר: השתא [עכשיו] כשנמדד ונמצא חסר הוא שחסר!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה] ביניהם? שכן התם [שם, במקוה] איכא למימר [יש מקום לומר] כי שיעור המים שבו חסר (התמעט) ואתא [ובא], חסר ואתא [ובא], שלא נחסר שיעור המים בבת אחת אלא לאורך זמן, אלא שלא הבחינו בכך עד שנמדד המקוה. והורעה אם כן חזקתו כבר קודם לכן. ואולם הכא [כאן, באשה] שבדקה ומצאה דם, מי איכא למימר [האם יש מקום לומר] כי חזאי ואתא, חזאי ואתא [ראתה ובאה, ראתה ובאה]? והלא ודאי שראייה זו באה בפעם אחת, ורק בשעת ראייתה הורעה חזקתה! ושואלים: ומאי קושיא [ומה קושיה] היא זו? דלמא הגס הגס חזיתיה [שמא אמור גם באשה כי מעט מעט ראתהו לדם] ולא בבת אחת, ומה שונה דינה אם כן ממקוה?

ומשיבים: יש לחלק באופן אחר בין המקוה לנדה, שכן התם איכא תרתי לריעותא [שם במקוה שנמצא חסר יש שני דברים להרע], שהרי יש להעמיד את הטמאים שטבלו במקוה זה על חזקת טומאתם, וגם שהמקוה חסר לפנינו. ואילו הכא איכא חדא לריעותא [כאן באשה שראתה דם יש רק דבר אחד להרע], שנפגמה חזקתה שהרי דם לפניך, ואין בכך לטמא טהרות שנגעה בהן קודם, שהרי חזקת טהרתן לא נפגמה.

ושואלים: לשיטת שמאי שאין האשה הרואה דם טמאה למפרע, ומאי שנא [ובמה שונה] דינה מדין החבית? דתנן [שכן שנינו במשנה]: היתה לו חבית יין טבל, והיה בעל החבית בודק את היין הנמצא בתוך החבית לדעת אם לא החמיץ, כדי שיוכל להיות מפריש עליה, על חשבון חבית זו, תרומה והולך, על חביות אחרות של יין טבל. ואחר כך נמצא אותו משקה שבחבית חומץ, ואין מפרישים תרומה מן החומץ על היין. ואולם מאחר שאיננו יודעים מתי החמיצה, אומרים כי כל שלשה ימים שלאחר הבדיקה האחרונה שבה נמצא יין — ודאי הוא שעדיין לא החמיץ, ולכן התרומה שהופרשה מחבית זו באותם ימים הריהי תרומה בודאי, והיין שעליו הופרשה תרומה זו מותר בודאי.

ואולם כל שהופרש מחבית זו מכאן ואילך, לאחר שלושה ימים מזמן הבדיקה האחרונה של החבית — הריהו ספק תרומה. הרי מוכח איפוא מן המשנה שהפגם שנמצא עתה בחבית מערער את חזקת הדבר ואוסרו למפרע, ואם כן קשיא [קשה] לדעת שמאי מדוע אין אומרים כן גם באשה שראתה דם, שתטמא למפרע!

ומשיבים: התם [שם] בחבית אנו פוסקים כך, משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר]: העמד טבל על חזקתו, וכיון שרק ספק אם נתקן, אימר [אמור] שלא נתקן עדיין. ואולם אשה שראתה דם, כיון שעד כה היתה בחזקת טהרה, לכן דיה שעתה. ושואלים על כך: אדרבה [אמור להיפך], בחבית יין שנבדקה ונמצאה חומץ יש לומר: העמד יין על חזקתו, ואימר [ואמור] שלא החמיץ עד שלא נמצא חומץ!

ודוחים: אינך יכול לומר כן, שהרי החמיץ לפניך, ואינך יכול להעמיד אותו על חזקתו! ושואלים: הכא נמי [כאן, באשה שראתה דם, גם כן] אינך יכול להעמידה על חזקת טהרתה, שהרי דם לפניך! ומשיבים: באשה יש מקום לומר כי רק השתא [עכשיו] הוא דחזאי [שראתה] את הדם, ולא קודם לכן. ושואלים: אם כן התם נמי [שם גם כן] אמור כי רק השתא [עכשיו] הוא שהחמיץ!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם איכא למימר [שם יש מקום לומר] כי החמיץ ואתא [ובא], החמיץ ואתא [ובא]. כלומר, מעט מעט החמיץ, שלא החמיץ היין בבת אחת אלא לאורך זמן, ואולם הכא [כאן] באשה הרואה דם מי איכא למימר [האם יש מקום לומר]: חזאי ואתא, חזאי ואתא [ראתה ובאה, ראתה ובאה]? ודוחים: ומאי קושיא [ומה קושיה] היא זו? דלמא הגס הגס חזיתיה [שמא אכן מעט מעט ראתה אותו]!

ומתרצים: התם איכא תרתי לריעותא [שם, בחבית, יש שני דברים להרע], שהרי היין שבחביות האחרות בחזקת טבל, ומה שבחבית זו נמצא חומץ, ואילו הכא איכא חדא לריעותא [כאן, באשה, יש דבר אחד להרע], שנפגמה חזקתה בכך, שהרי דם לפניך, ואין בכך לטמא טהרות שנגעה בהן קודם שהרי חזקת טהרתן לא נפגמה.

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדין חבית על דין מקוה: מאי שנא הכא [מה שונה כאן, במקוה], שאנו מניחים שהכל בודאי טמא, ומאי שנא הכא [ומה שונה כאן, בחבית] שהוא טמא רק מספק?

אמר ר' חנינא מסורא: מאן [מיהו] התנא ששנה הלכה זו בחבית? — ר' שמעון היא, דלגבי [שאצל] מקוה נמי ספקא משוי ליה [גם כן ספק הוא מחשיב אותו] ולא כוודאי.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: מקוה שהיו בו ארבעים סאה מים כדין ולאחר זמן נמדד ונמצא חסר משיעורו — כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות בודאי.

ר' שמעון אומר: טומאתן רק מספק היא, ולכן ברשות הרבים — טהורות הן, כדין כל ספק טומאה ברשות הרבים, ואילו ברשות היחיד, אף שבכלל כל ספק טומאה בו טמא, במקרה זה רק תולין את התרומה, שאין שורפים ואין אוכלים אותה.