שאני אומר (מניח) כי אדם טהור נכנס לשם ונטלה, והניח אותה במקום זה. וכיון שיש במה לתלות, אין אנו מחזיקים טומאה.

ושואלים: הכא נמי [כאן בקופה גם כן] לגבי השרץ נימא [נאמר] שלא היה השרץ בקופה בתחילה, ועורב אתא [בא] ושדא [וזרק] את השרץ הזה לתוכה! ומשיבים: אדם שמעשיו נעשים בכונה, לשם תכלית מסויימת — אמרינן [אומרים אנו] שנטל את הככר, כדי למנוע ממנה טומאה. ואילו עורב שמעשיו שלא בכונה — לא אמרינן [אין אנו אומרים] בו שכך עשה. ומבררים דין זה של הככר שהיה על הדף.

ושואלים: מכדי [הרי] ספיקו של האי [זה] הככר, ספק טומאה ברשות היחיד הוא, וכלל הוא שכל ספק טומאה ברשות היחיד — ספקה טמא, ומדוע מקילים לומר שאדם טהור נטלה? ומשיבים: משום דהוי [שככר זו הריהי] בגדר דבר שאין בו דעת לישאל, שהרי הככר שיש בה ספק אינה בת שאלה, וכלל הוא שכל ספק טומאה של דבר שאין בו דעת לישאל, בין שספק טומאה זה הינו ברשות הרבים ובין שהוא ברשות היחיד — ספקו טהור.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: הכא [כאן] מדובר בטומאה דרבנן [מדברי חכמים], ובטומאה זו מקילים בספקה, אף ברשות היחיד. ומוסיפים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שבטומאה מדברי חכמים אנו עוסקים כאן, דקתני [שכן שנה] בדין זה של הככר שהיה "מדף טמא תחתיו", ולשון "מדף" מורה על טומאה קלה, שאין היא חמורה כטומאת התורה אלא מדברי חכמים בלבד. ומנין שלשון זו מורה על דבר קל — כדכתיב [כמו שנאמר]: "עלה נדף" (ויקרא כו, לו), ומובן לשון זו: דבר קל.

א ועוד שנינו במשנתנו בדין אשה שאין לה וסת וראתה דם, כי חכמים אומרים ביחס לשיטותיהם של שמאי והלל: הדין לא כדברי זה (שמאי), ולא כדברי זה (הלל). ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים], וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, לא כדברי שמאי — שלא עשה סייג (גבול) לדבריו אלא היקל הרבה, ולא כדברי הלל — שהפריז (פרץ גבול) על מדותיו והחמיר הרבה.

אלא תקופת הזמן של מעת לעת ממעטת על יד מתקופת הזמן של מפקידה לפקידה (מבדיקה לבדיקה), ותקופת הזמן של מפקידה לפקידה ממעטת על יד מזמן של מעת לעת.

ומסבירים: מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, כיצד? — בדקה עצמה ביום אחד בשבת (ראשון בשבוע), ומצאת (מצאה) עצמה שהיא טהורה, וישבה יום שני ויום שלישי בשבוע, ולא בדקה עצמה, וליום רביעי בשבוע בדקה עצמה ומצאה שהיא טמאה — אין אומרים במקרה זה שתטמא למפרע את כל הטהרות שעסקה בהן מהפקידה ביום רביעי לפקידה ביום ראשון, אלא הריהי מטמאת למפרע מעת לעת בלבד.

ומצד שני, מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת, כיצד? — בדקה עצמה בשעה ראשונה ביום, ומצאת שהיא טהורה, וישבה לה בשעה השניה והשלישית ולא בדקה, ולשעה הרביעית בדקה ומצאה שהיא טמאה — אין אומרים במקרה זה שתטמא למפרע כל המעת לעת, משעה ראשונה של יום אתמול, אלא הריהי מטמאת למפרע רק מהפקידה בשעה הראשונה לפקידה בשעה הרביעית.

על כך שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא, שהרי כיון שבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאת עצמה שהיא טהורה — לא מטמינן לה [אין אנו מטמאים אותה] מעת לעת, שהרי בדוקה היתה, ואין צורך להשמיענו דבר זה! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה] שתקופת הזמן של מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, תנא נמי [שנה גם כן] שתקופת הזמן של מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת.

ב ובהסבר שיטת חכמים, אמר רבה: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] שאם משך הזמן בין הבדיקות היה כמה ימים שאין האשה מטמאת למפרע אלא מעת לעת, אף שיתכן שראתה קודם?! אשה מרגשת בעצמה בצאת הדם, ומאחר ולא הרגישה ודאי לא ראתה, ואין לחשוש לכך. אמר ליה [לו] אביי: אם כן, תהא ההלכה לשיטת חכמים באשה הרואה, ולא הרגישה מקודם, שדיה שעתה בלבד, ולא תטמא למפרע כלל, וכשיטת שמאי! ומשיבים: הסבר זה שאמר רבה בשיטת חכמים, לא התכוון לומר אותו להלכה, אלא רק כדי לחדודי [לחדד] את אביי תלמידו הוא דבעי [שרצה], לראות אם יעמוד אביי על הקושי שבדבר, ואכן שאל אביי אותו על כך. ושואלים: אלא אם כן, מאי טעמייהו דרבנן [מה אכן טעמם של חכמים]? ומשיבים:

כי הא [כמו הלכה זו] שאמר רב יהודה, אמר שמואל: חכמים תקנו להן לבנות ישראל העוסקות בטהרות שיהו בודקות עצמן בכל יום ויום בשחרית ובערבית. בדיקת שחרית — כדי להכשיר על ידה (אם תימצא בבדיקה שהיא טהורה) את הטהרות של הלילה הקודם שנגעה בהן, ובדיקת ערבית — כדי להכשיר טהרות של היום הקודם,

וזו הואיל ועברה על תקנת חכמים, ולא בדקה עצמה — קנסוה חכמים שהפסידה (קלקלה) טהרות של עונה (אחת מיחידות הזמן שביממה, יום או לילה). ומסבירים את דברי שמואל: מאי [מה פירוש], מדוע אחז לשון "עונה", אף שדינה שהיא מטמאת מעת לעת, שהן שתי עונות — הכוונה היא שהפסידה עונה יתירה (נוספת), שאילו קיימה תקנת חכמים ובדקה עצמה שחרית וערבית קודם שעסקה בטהרות — לא היתה נטמאת אלא עונה אחת בלבד (שבין הבדיקה הקודמת, שנמצאה בה טהורה, לבדיקה שנמצאה בה טמאה). וזו שלא עשתה כן, הריהי מטמאת שתי עונות, שהן "מעת לעת".

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא בשאלה על הסבר זה של שמואל: והא זימנין משכחת לה [והרי פעמים אתה מוצא] אפשרות לשלש עונות במעת לעת אחד (עשרים וארבע שעות), וכגון שלא בדקה עצמה כמה יממות, ובדקה עצמה בצהרי יממה זו ומצאה טמאה, שהרי היא מטמאה את כל הטהרות שעסקה בהן למפרע מעת לעת עד לצהרי יממת אתמול, והרי בכלל עשרים וארבע שעות אלו, ישנן שלוש עונות (יום אתמול שביממה הקודמת, ולילה ויום שביממה זו), והרי זה איפוא יותר מאשר תוספת קנס של עונה אחת! השיב לו רבא לרב פפא: השוו חכמים מדותיהן (קביעותיהם) שתהיינה כולן בהגדרה אחת, שלא תחלוק (תבדיל) במעת לעת זה ואחר.

ואיבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר לשאלתך: הטעם שמטמאה עד לצהרי היממה של אתמול הוא משום שלא יהא חוטא נשכר. שכן אילו היתה בודקת שחרית ומצאה עצמה טמאה, היתה מטמאת למפרע מעת לעת. וזו שנהגה שלא כראוי ודחתה בדיקתה עד לצהריים, אין סברה לטמאה רק עונה אחת נוספת מעבר לאותו היום.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם בין שני התירוצים הללו]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל להלכה] במקרה דאתניסה [שנאנסה, במקרה של כורח] וכתוצאה מכך, לא בדקה בשחרית. שלפי הטעם שלא יהא חוטא נשכר — אינה מטמאה למפרע מעת לעת, משום שאין היא בגדר חוטא, ואולם לפי הטעם שחכמים השוו מידותיהם — אף במקרה זה הריהי מטמאה מעת לעת בלבד.

ג שנינו במשנתנו כי כל אשה שיש לה וסת קבוע שלוש פעמים, וראתה, דייה שעתה. ושואלים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] כשיטת ר' דוסא היא ולא כשיטת רבנן [חכמים], דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: ארבע נשים, אם ראו דם, דיין שעתן, שכן הריהן בחזקת שאינן רואות דם, ואלו הן: הבתולה, שעדיין לא ראתה דם מעולם, וזו לה הראיה הראשונה, והמעוברת שהוכר עוברה, והמניקה, והזקנה. ר' דוסא אומר: כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה, ובניגוד לדעת חכמים הסבורים שרק אותן ארבע דיין שעתן!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבנן [חכמים], החולקים על ר' דוסא, ואולם עד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [חלקו חכמים עליו] על ר' דוסא אלא כשראתה האשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה, שסבורים חכמים כי מכיון שבא הדם שלא בזמנו, יש לחשוש בו שכבר יצא קודם לכן, והיא לא חשה בו, אבל כשראתה בשעת וסתה מודו ליה [מודים חכמים לו לר' דוסא] שדייה שעתה, ומתניתין [ומשנתנו] מדברת באופן שראתה בשעת וסתה, וכדברי הכל היא משנתנו.

ושואלים: מכלל זה אתה למד שר' דוסא אפילו בראתה שלא בשעת וסתה אמר שדייה שעתה. אם כן מאן תנא להא דתנו רבנן [מי החכם ששנה את הברייתא הזו ששנו חכמים]: אשה שיש לה וסת ומצאה כתם דם בבגדה שלא בשעת וסתה — כתמה טמא ומטמאה למפרע, עד שעת בדיקת הבגד או כיבוסו. וסיבת הדבר: שכן אם תראה אשה שיש לה וסת, דם שלא בשעת וסתה — הריהי מטמאה למפרע מעת לעת.

האם נימא [נאמר] ששיטת רבנן [חכמים] היא, ולא שיטת ר' דוסא? ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהיא שיטת ר' דוסא, עד כאן לא שמענו כי פליג [חלק] ר' דוסא עלייהו דרבנן [עליהם, על חכמים] אלא כשראתה בשעת וסתה, אבל ראתה שלא בשעת וסתה מודי להו [מודה להם] שמטמאה למפרע. ומתניתין [ומשנתנו] מדברת בשעת וסתה, ושיטת ר' דוסא היא,