ודוחים תירוץ זה: והא [והרי] ר' אליעזר הריהו קשיש מיניה [זקן ממנו] מר' חנינא בן גמליאל טובא [הרבה], ואין לומר איפוא שדברי ר' אליעזר שבמשנה הם משם ר' חנינא בן גמליאל! אלא יש לתרץ באופן שונה: מה שפסק ר' אלעזר בן פדת בדין זה כר' אליעזר, אינו אלא משום דקאי [שעומד] ר' חנינא בן גמליאל בשיטתיה [בשיטתו] זו של ר' אליעזר.

ושואלים על כך: ומי קאי [והאם אכן עומד] ר' חנינא בן גמליאל בשיטתו זו של ר' אליעזר? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בסדר התפילות והוידויים הנאמרים ביום הכיפורים: אור (ליל) יום הכפורים בתפילת ערבית — מתפלל שבע ברכות בתפילת עמידה, ומתודה (אומר סדר הוידוי) לאחריהן. בתפילת שחרית — מתפלל שבע ברכות, ומתודה שוב. בתפילת מוסף — מתפלל שבע, ומתודה. בתפילת מנחה — מתפלל שבע, ומתודה. ובתפילת נעילה — מתפלל שבע, ומתודה. בתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים — מתפלל שבע ברכות שיש בהן מעין שמנה עשרה הברכות שבתפילת עמידה של חול.

ר' חנינא בן גמליאל משום (בשם) אבותיו אומר: בתפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים מתפלל שמנה עשרה ברכות שלמות, מפני שצריך לומר הבדלה בברכת "חונן הדעת". משמע איפוא שר' חנינא בן גמליאל סבור שמקום אמירת ההבדלה הוא ב"חונן הדעת", ולא ב"מודים" כשיטת ר' אליעזר! אמר רב נחמן בר יצחק בתשובה לכך: איהו [הוא] ר' חנינא בן גמליאל אמר שצריך לומר הבדלה ב"חונן הדעת" משום (בשם) אבותיו, ואולם ליה [לו] עצמו לא סבירא ליה [מסתבר לו] לומר כן, ולדעתו יש לומר הבדלה ב"מודים".

א לעיל שנינו שאמר ר' זירא שדעת ר' פדת בן ר' אליעזר בן פדת שההלכה שקטף דינו בשביעית כפרי שיטת ר' אליעזר היא, ומשמע שדעת ר' זירא עצמו אינה כן. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: ואת לא תסברא [ואתה אינך סבור] דמאן תנא קטפא פירא [שמי ששנה שקטף הוא פרי] ר' אליעזר הוא? והתנן [והרי שנינו במשנה במסכת ערלה], ר' אליעזר אומר: המעמיד גבינה בשרף ערלה — אסור מפני שהשרף הריהו כפרי האילן, ובכלל איסור ערלה הוא. הרי שדעת ר' אליעזר שהשרף אף הוא כפרי!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדברי רבנן [חכמים] החולקים על ר' אליעזר, שכן יש לומר שעד כאן לא שמענו כי פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו] על ר' אליעזר ודעתם שהשרף אינו כפרי אלא דווקא בקטפא דגווזא [בשרף הענף, העץ] עצמו, אבל בקטפא דפירא [בשרף הפרי] — מודו ליה [מודים לו] שהוא נחשב כפרי. דתנן [שכן שנינו במשנה שם], אמר ר' יהושע: שמעתי מרבותי בפירוש שכך היא ההלכה בדין הערלה כי המעמיד גבינה בשרף העלין או בשרף העיקרין (השורשים) של עץ האסור בערלה — מותר, ואין בו איסור ערלה, אבל המעמיד בשרף הפגין (תאנים שלא בשלו עדיין כל צורכן) — אסור, מפני שהוא נחשב פרי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: כי פליגי רבנן עליה [כאשר נחלקו חכמים עליו] על ר' אליעזר ואמרו שאין שרף העץ נחשב כפריו — הרי זה דווקא באילן העושה פירות, אבל באילן שאינו עושה פירות — מודו [מודים] חכמים שקטפו (שרפו) זהו פריו. דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת שביעית], ר' שמעון אומר: אין לקטף דיני שביעית, משום שאינו נחשב פרי. וחכמים אומרים: יש לקטף דיני שביעית, מפני שקטפו של עץ בושם זהו פריו.

ויש לברר, מאן [מיהם] חכמים אלה? לאו רבנן דפליגי עליה [האם אין אלה חכמים החולקים עליו] על ר' אליעזר וסבורים כי שרף העץ אינו נחשב כפריו, הרי שבעץ שאינו עושה פרי נחשב השרף לפריו, וחלים עליו דיני שביעית! אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד]: אין זו ראייה, שכן הכי [כך] אמר ר' יוחנן: מאן [מיהם] חכמים אלה החולקים על ר' שמעון במשנה זו שבמסכת שביעית? — ר' אליעזר הוא, שאמר: קטפו זהו פריו.

ושואלים על ר' יוחנן: אי [אם] דברי חכמים שבמשנה זו הם דברי ר' אליעזר, מאי איריא [מה שייך, מדוע שנינו במשנה זו דווקא] באילן שאינו עושה פרי, והרי לשיטת ר' אליעזר אפילו באילן העושה פרי — קטפו זהו פריו! ומשיבים: לדבריהם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם], וכך צריך להבין את דבריו: לדידי [לשיטתי] — אפילו אילן העו‍שה פירות נמי [גם כן] קטפו זהו פריו, ואולם לדידכו [לשיטתכם] — אודו [הודו] לי מיהת [לפחות] באילן שאינו עושה פירות שקטפו זהו פריו. ורבנן אמרי ליה [וחכמים אומרים לו] שלא שנא [אינו שונה] בדינו עץ פרי מעץ שאינו עץ פרי, ובשניהם אין השרף נחשב כפרי.

ב ושבים לדון במה ששנינו במשנתנו: איזו היא בתולה שאם ראתה דם דיה שעתה — כל שלא ראתה דם מימיה. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שלא ראתה דם מימיה, אם נשאת וראתה לראשונה דם מחמת ביאת הנישואין שהוא דם בתולים. וכן מי שילדה ולד וראתה לראשונה דם מחמת לידה, עדיין אני קורא לה "בתולה" לענין שבמשנתנו, שאם תראה דם נידות דייה שעתה. והטעם שאף אלו בכלל בתולה: שהרי "בתולה" שאמרו במשנתנו — הכוונה היא לבתולת דמים (שלא ראתה עד כה דם נדות, אף שנבעלה כבר), ולא לבתולת בתולים (שלא נבעלה עדיין).

ומקשים: איני [כך הוא]? והאמר [והרי אמר] רב כהנא, תנא [שנה החכם], שלש בתולות הן: באדם — בתולת אדם, ובעולם — בתולת קרקע, ובצומח — בתולת שקמה. ומפרטים: מי היא הנקראת בתולת אדם — האשה כל זמן שלא נבעלה, ויש נפקא מינה [תוצאה להלכה ממנה, מהגדרה זו] לדינו של כהן גדול המצווה לשאת בתולה דווקא, אי נמי [או גם כן] לעניין סכום כתובתה שהוא מאתים זוז.

ומי היא הנקראת בתולת קרקע? — כל זמן שלא נעבדה בעבודה חקלאית. ויש נפקא מינה [תוצאה להלכה ממנה, מהגדרה זו] לענין נחל איתן בו עורפים את העגלה, ככפרה על הרוג שנמצא ואין יודעים מי הרגו. אי נמי [או גם כן] לענין מקח וממכר שזו ההגדרה התופסת לעניין מכירה וקניה של "קרקע בתולה".

ומי היא הנקראת בתולת שקמה? — כל זמן שלא נקצצה, ויש נפקא מינה [תוצאה להלכה ממנה, מהגדרה זו] לענין מקח וממכר, שזו ההגדרה התופסת לעניין מכירה וקניה של "בתולת השקמה". אי נמי [או גם כן] לענין מקצצה [קציצתה] בשנה השביעית (שמיטה). כדתנן [כמו ששנינו במשנה במסכת שביעית]: אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא נקראת עבודה האסורה בשביעית. ומעתה יש לשאול: אם איתא [יש] מקום להלכה זו ששנינו, שאשה הרואה דם מביאת נישואין או כתוצאה מלידה, נקראת "בתולת דמים", ליתני נמי הא [שישנה גם כן את זו בנוסף לשלש המנויות]!

אמר רב נחמן בר יצחק: כי קתני [כאשר שנה] התנא שלוש בתולות אלה, לא שנה אלא מידי דלית ליה [דבר שאין לו] שם לווי (לוואי), כלומר, "בתולה" באדם, "בתולה" בקרקע, ו"בתולה" בשקמה, אבל מידי דאית ליה [דבר שיש לו] שם לווי כמו "בתולת דמים" — לא קתני [אינו שונה]. רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר הסבר אחר: כי קתני [כאשר שנה], הרי שנה מידי דתלי [דבר שתלוי] במעשה שטרם נעשה, ולכשייעשה הריהו מפסיק את שם ה"בתולה", שבתולת אדם שמפסיקה להיקרא כן כשהיא נבעלת, וכן בתולת הקרקע משנעבדת ובתולת השקמה משנקצצת, אבל מידי [דבר] שלא תלי [תלוי] במעשה, כגון ראייה ראשונה של דם נדה, הבא מעצמה — לא קתני [אינו שונה].

ר' חנינא בריה [בנו] של רב איקא אמר הסבר אחר: כי קתני [כאשר שנה], הרי שנה דווקא מידי [דבר] שלא הדר [חוזר] שוב לברייתו, שמכאן והלאה נשאר לעולם באותה הגדרה, וכגון בתולה באדם, שמשעה שנבעלה שוב אינה נקראת "בתולה" לעולם. אבל מידי דהדר [דבר שחוזר] לברייתו לא קתני [אינו שונה], ובתולת דמים אף משרואה דם נדות, עתידה היא לשוב לאותו מצב לכשתזקין ולא תראה שוב דם נדות. ורבינא אמר תירוץ אחר: כי קתני [כאשר שנה], הרי שנה דווקא מידי דקפיד עליה זבינא [דבר שמקפיד עליו הקונה], שיהיה כך ולא אחר, וכגון המקדש אשה בידיעה שהיא בתולה ומקפיד על כך, אבל במידי דלא קפיד עליה זבינא [דבר שאין מקפיד עליו הקונה], וכגון דמים באשה, שאין בדבר הקפדה אצל הבריות, לא קתני [אינו שונה].

ושואלים על הסבר זה של רבינא: ולא קפדי [ואין בני אדם מקפידים] בענין הזה אם ראתה דם או לא? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' חייא אומר: כשם שהשאור (הבצק החמוץ הניתן בעיסה) יפה (מועיל) לעיסה להתפחה, כך הם הדמים יפין (מועילים) לאשה. ובוודאי שחשוב לבעל, שאשתו תראה דמי נדות! ותניא [ושנויה עוד ברייתא] משום (בשם) ר' מאיר בענין זה של התועלת שבאשה הרואה דמי נדות: כל אשה שדמיה מרובין — בניה מרובין! אלא כך צריך לומר בתירוצו של רבינא, כי קתני [כאשר שנה] לא שנה אלא מידי דקפיץ עליה זבינא [דבר שקופצים עליו הקונים], אבל מידי דלא קפיץ עליה זבינא, לא קתני [דבר שאין קופצים עליו הקונים, אינו שונה], ו"בתולת דמים", כלומר, מי שלא ראתה עדיין דם נדות, אינה בגדר דבר שקופצים עליו.

ג ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: איזוהי קרקע הנקראת "בתולת קרקע"? — כל קרקע שבשעה שהיא נחרשת הריהי מעלה רשושין (רגבים קשים), ואין עפרה תיחוח (מפורר), אלא גושי וקשה לעבודה. ואולם אם נמצא בה בקרקע זו שברי כלי חרס — בידוע שנעבדה פעם, שהרי אין כלי חרס נמצא אלא במקום שכבר נעבד. ועוד, נמצא בה צונמא [סלע] באותה הקרקע, שוודאי לא עיבדוהו — הרי זו בכלל "בתולת קרקע".

ד שנינו במשנה בהגדרת המעוברת שאם ראתה דם דייה שעתה — משיודע עוברה. ושואלים: וכמה הוא שיעור זמן זה של הכרת העובר? סומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר: שלשה חדשים מתחילת ההריון, ואף על פי שאין ראיה מפורשת לדבר זה מן הכתוב — יש זכר (רמז) לדבר, שכן נאמר בהריונה של תמר מיהודה: "ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה לאמר... וגם הנה הרה..." (בראשית לח, כד), שניכר בה אז שהינה מעוברת.

ושואלים: וכי רק זכר לדבר הוא מקרא זה? והלוא קרא כתיב [מקרא כתוב] במפורש הוא, וראיה גדולה היא שזמן הכרת עיבור הוא שלושה חודשים, ומה השמיענו ר' מאיר? ומשיבים: משום שזמני ההריון של הנשים שונים הם, דאיכא [שיש] אשה דילדה [שיולדת] לתשעה חודשי עיבור, ואיכא דילדה [ויש שיולדת] לשבעה חודשי עיבור, ואפשר לומר כי כשם שזמן הכרת העובר אצל היולדת לתשעה, הוא שליש הריונה (שלושה חודשים), שמא אף אצל זו שזמן הריונה הוא שבעה חודשים, הכרת העיבור הוא שליש הריונה (חודשיים ושליש). ולכן השמיענו ר' מאיר, שבכל הנשים, ואף בזו היולדת לשבעה חודשי הריון, זמן הכרת העובר הוא שלושה חודשים.

ה ובדומה לנאמר מקודם מביאים עוד את מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: הרי אשה שהיתה בחזקת מעוברת, וראתה דם, ואחר כך הפילה רוח או כל דבר אחר שאינו של קיימא — אף שהתברר עתה שלא היתה בהריון, וצריכה להיטמא מעת לעת או מפקידה לפקידה, מכל מקום הרי היא נחשבת בחזקתה כמעוברת, ודיה שעתה.

ואף על גב שאין ראיה מפורשת מן המקרא לדבר, יש זכר לדבר, שנאמר: "הרינו חלנו כמו ילדנו רוח" (ישעיהו כו, יח). הרי שאף שבסופו "ילדנו רוח" נחשב עדיין המצב שלפני כן כהריון ("הרינו"). ושואלים על כך: מאי [מה טעם] אמר שהוא "זכר לדבר" והלוא מקרא מפורש הוא זה, והרי ראיה גדולה היא! ומשיבים: אין זו ראיה שלימה, שכן כי כתיב האי קרא [כאשר נאמר פסוק זה], בזכרים כתיב [נאמר], שהוא דימוי בלבד, ואין ראיה שכך הוא אף להלכה.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] על מה ששנינו בברייתא זו ממה ששנינו: קשתה (היתה מקשה ללדת) שנים ימים בתוך אחד עשר ימי זיבה, וליום השלישי הוסיפה לראות דם, ואחר כך הפילה רוח או כל דבר אחר שאינו של קיימא — הרי זו נקראת יולדת בזוב, וראיית הדם מצריכתה לנהוג כזבה גמורה, לענין טומאה וטהרה. ומעתה יש לשאול: אי אמרת [אם אתה אומר] שלידת רוח וכיוצא בה דיה שעתה, אם כן לידה מעלייתא [מעולה, גמורה] היא,