אמר ליה [לו] רבא לרב פפא: סודני (עושה שיכר), לא תבדוק, משום דמגניא באפיה [שהיא מתגנה בפניו] כשהיא בודקת. אמר רב כהנא: כך שאלתינהו לאינשי ביתיה [שאלתי את אנשי ביתם, את נשותיהם] של רב פפא ושל רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כי אתו רבנן מבי רב, מצרכי לכו [כאשר באים החכמים, בעליכם, מבית הרב, האם מצריכים אתכן] לעשות בדיקה? ואמרו לי: לא. ושואלים: ולישיילינהו לדידהו [ושישאל את החכמים עצמם] מה ההלכה בענין זה, ולמה לו לשאול את נשותיהם?! ומשיבים: אילו היה שואל את החכמים עצמם לא יכול היה להסיק מתשובתם הלכה למעשה, שכן אם היו מורים שאין צורך בבדיקה, אפשר שאין זו אלא הוראה לרבים, ואולם דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו [שמא הם היו מחמירים על עצמם], ואולם משנשאלו נשותיהם כיצד החכמים נהגו, נלמד שאף על עצמם לא החמירו בכך.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אשה שאין לה וסת קבוע — אסורה לשמש כלל עם בעלה, שיש חשש תמיד שמא תראה דם בשעת ביאה, ולפיכך צריך בעלה לגרש אותה, ואין לה (אינה זכאית לקבל בגירושיה) מבעלה לא תשלום כתובה, ולא תשלום עבור הפירות של נכסי מלוג שלה שהשתמש בהם, ולא מזונות, ולא בלאות של הבגדים והחפצים שהביאה עימה בשעת הנישואין, ויוציא (יגרש בגט) אותה ולא מחזיר אותה לאשה עולמית (לעולם), אלו דברי ר' מאיר.

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: יכולה היא לשמש עם בעלה, ואולם משמשת היא בשני עדים לבדיקה, לפני ואחרי התשמיש, שכן הן, העדים, עותוה (פגעו בה) אם מוצאת היא עליהם דם ונטמאת, והן גם אלו שתקנוה (עזרו לה) שאם בדקה לפני התשמיש, ולא ראתה עליהם דם, יכולה היא להסתמך עליהם, ולשמש. משום (בשם) אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה.

ומסבירים את דברי הברייתא: מה ששנינו בשיטת ר' מאיר שאשה שאין לה וסת הריהי אסורה לשמש מיטתה עם בעלה, הטעם הוא דילמא [שמא] מקלקלת (תגרום לקלקול) ליה [לו] אם תראה דם בשעת התשמיש. ומה שאמר שאין לה כתובה — הסבר הדבר: כיון דלא חזיא [שאינה ראויה] לביאה לשיטתו, לית [אין] לה כתובה.

ומה שאמר לא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות אשה המתגרשת מבעלה — הוא משום שכל אלו הריהם תנאי כתובה, ותנאי הכתובה — ככתובה דמו [נחשבים], וכשם שאין לה כתובה, אין לה אף את כל אלו.

ועל מה שאמר ר' מאיר בדינה של אשה שאין לה וסת שיוציא אותה בעלה בגט, ולא יחזיר עולמית. שואלים: פשיטא [פשוט] הוא שלא יחזיר, שהרי עומד ומחוייב הוא לגרשה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא למקרה דהדרה ואתקנה [שחזרה ונתקנה] ויש לה עכשיו וסת. מהו דתימא [שתאמר] שעכשיו רשאי הוא ליהדרה [שיחזירנה], לכן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינו יכול להחזירה, משום דזימנין דאזלא ומנסבא, ומתקנא [שפעמים שהיא הולכת ונישאת לאדם אחר, ואז היא מיתקנת] ויש לה וסת,

ואמר [ועשוי בעלה הראשון לומר] לבית הדין: "אילו הייתי יודע שכך היה (יהיה), שתהיה לה וסת, אפילו הייתם נותנין לי מאה מנה על מנת לגרשה — לא הייתי מגרשה!". ולפי זה נמצא גט שנתן לה, הריהו גט שבטעות, ובטל למפרע, והרי היא איפוא עדיין אשתו, ובניה שנולדו לה מהאדם שנשאה הריהם ממזרין. ולפיכך קבע ר' מאיר שכשהוא מוציא אותה, אינו מחזיר אותה עולמית.

עוד שנינו בברייתא זו כי משום (בשם) אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה. ובכוונת דברים אלו נחלקו חכמים, איכא דאמרי [יש שאומרים] שלר' מאיר הסבור שאין הבעל משלם לה את כתובתה אמר ליה [לו] אבא חנן את דבריו אלו, שאבא סבור דבעי לאגבויה [שצריך להגבותה, לפרוע לה] את כתובתה, ולכן אמר "אוי לו לבעלה", שעליו להוציא מממונו ולשלם לה את כתובתה. ואיכא דאמרי [יש שאומרים] כי לר' חנינא בן אנטיגנוס הסבור שיכולה היא לשמש עם בעלה (בעדים) קאמר ליה [אמר הוא לו] את דבריו, שלדעתו אינה יכולה לשמש עם בעלה שמא תוך כדי תשמיש תראה דם ומקלקלת ליה [לו], ולכן אמר "אוי לו לבעלה", שאסור לו לשמש עימה.

ולענין הכרעה במחלוקת תנאים זו, אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס, שמותר לאשה שאין לה וסת לשמש עם בעלה (בעדים). ושואלים: ובמאי [ובמה, באיזה מקרה] מדובר? אי [אם] המדובר באשה העסוקה בטהרות, הא [הרי] כבר אמרה שמואל חדא זימנא [פעם אחת] שאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה כדי לשמש עם בעלה.

ואי [ואם] המדובר באשה שאינה עסוקה בטהרות, הא [הרי] אמר שמואל שכל אשה שאינה עסוקה בטהרות, לבעלה לא בעיא [אינה צריכה] בדיקה כלל. שכן אמר ר' זירא, אמר ר' אבא בר ירמיה, אמר שמואל: אשה שאין לה וסת — אסורה לשמש, עד שתבדוק, ואוקימנא לה [והעמדנו, הסברנו אותה] שמדובר דווקא באשה העסוקה בטהרות, אבל אשה שאינה עסוקה בטהרות — אינה צריכה בדיקה כדי לשמש עם בעלה. והרי איפוא סתירה בין שתי אמירות ששנו חכמים בשמו של שמואל! ומשיבים: מחלוקת היא בין החכמים בשמועתו של שמואל, ומאן דמתני הא, לא מתני הא