עני המהלך בדרכים ואין לו פת הוא דאקילו רבנן עילויה [שהקילו חכמים עליו] לשבות במקום על ידי שיאמר שביתתי בו, אבל עשיר היושב בביתו ויש לו פת — לא.

ור' יהודה סבר: עיקר עירוב ברגל שילך למקום ויאמר שקונה בו שביתה, אחד עני ואחד עשיר. אבל לגבי האומר "שביתתי במקום פלוני" והוא אינו מצוי שם — דברי הכל: שעירוב זה רק אם היה עני ומהלך בדרך — אין [כן] אבל עשיר — לא.

"וזו היא שאמרו" במשנה "העני מערב ברגליו" מאן קתני לה [מי הוא זה ששנה אותה] — ר' מאיר. ואהייא קאי [ועל איזה דבר עומד, מתייחס] — על מה שאמרו "אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה" ואילו בהמשך הדברים במשנה "ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל" מאן קתני לה [מי שנה אותה] הלא הוא ר' יהודה ששיטתו שהעירוב נועד גם לעשיר.

ואילו רב חסדא אמר: לא כך יש להבין את המחלוקת במשנה, אלא המחלוקת ביניהם היא באומר "שביתתי במקום פלוני" שקניית השביתה אינה נעשית לא ברגל ולא בפת, שר' מאיר סבר: עני — אין [כן] קונה שביתה, עשיר — לא. ור' יהודה סבר: אחד עני ואחד עשיר. אבל האומר: "שביתתי במקומי" דברי הכל: אחד עני ואחד עשיר מועיל להם, שהכל מודים כי עיקר עירוב ברגל.

"וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו "מאן קתני לה [מי הוא ששנה אותה] — ר' מאיר, ואהייא קאי [ועל איזה דבר עומד, מתייחס], על דבר זה: "מי שבא בדרך וחשכה" אבל לדעת ר' יהודה גם אם היה עשיר יכול לומר כך. "ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל" מאן קתני לה [מי הוא ששנה אותה] — אלו דברי הכל.

א ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב נחמן שאמר שמחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בשאמר "שביתתי במקומי": אחד עני ואחד עשיר מערבין בפת, ולא יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר: "שביתתי במקומי" — לפי שלא אמרו מערבין ברגל אלא למי שבא בדרך וחשכה, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר: אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל, וכן יצא (יכול לצאת) עשיר חוץ לתחום ויאמר: "תהא שביתתי במקומי", וזה הוא עיקרו של עירוב. ואולם התירו חכמים לבעל הבית לשלח עירובו ביד עבדו, ביד בנו, ביד שלוחו בשביל להקל עליו. ואם כן מבואר פה שהמחלוקת היא כפי שהגדיר רב נחמן.

אמר ר' יהודה: מעשה באנשי בית משפחת ממל ובאנשי בית גוריון בכפר ארומא שהיה בתוך ארבעת אלפים אמה לתחומם שהיו מחלקין גרוגרות וצימוקין לעניים בשני בצורת, ובאין עניי כפר שיחין ועניי כפר חנניה ומחשיכין על התחום, למחרת משכימין ובאין לקבל את הגרוגרות.

ורואים אם כן שמערבים ברגל אם אומר "שביתתי במקומי" אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתינו גם כן מדוייקת] כהסברו של רב נחמן, דקתני [ששנינו במשנה]: מי שיצא לילך לעיר שמערבין לה, והחזירו חבירו שעיכבו מלכת — הוא מותר לילך, וכל בני העיר אסורין, דברי ר' יהודה.

והוינן [והיינו עסוקים] בה, ומתקשים במשנה זו: מאי שנא איהו ומאי שנא אינהו [במה שונה הוא ובמה שונים הם] שלו מותר ולהם אסור? ואמר רב הונא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שיש לו לאותו אדם שני בתים, ושני תחומי שבת ביניהן.

איהו [הוא], כיון דנפקא ליה לאורחא [שיצא לו לדרך] — הוה ליה [הריהו נעשה] כעני, שהרי לא נתכוין לחזור לביתו אלא להמשיך עד לביתו האחר, ולכן יכול הוא לקנות שביתה בסוף התחום באמירה בלבד.

והנך עשירין נינהו [ואלה בני עירו עשירים הם] שהרי יש להם מזונות בבתיהם וצריכים לקנות עירוב מבעוד יום. אלמא [מכאן] שכל השנוי באומר "שביתתי במקום פלוני" מדובר שעני אין [כן] אבל עשיר — לא. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

מתני ליה [היה משנה, מלמד אותו] רב חייא בר אשי לחייא בר רב קמיה [לפני] רב שהיה נוכח שם באותה שעה, את משנתינו "אחד עני ואחד עשיר". אמר ליה [לו] רב: סיים בה נמי [גם כן] לאחר לימוד ענין זה: הלכה כר' יהודה.

מסופר: רבה בר רב חנן הוה [היה] רגיל דאתי [לבוא] מהעיר ארטיבנא לפומבדיתא.