א כיון שהוזכר ענין זמן תפילת מוסף ועד מתי מותר לאחרו, מסופר: רב אויא חלש [חלה] ולא אתא לפרקא [בא לדרשת השבת] של רב יוסף. למחר כי אתא, בעא [כאשר בא רב אוויא, רצה] אביי לאנוחי דעתיה [להניח דעתו] של רב יוסף, ולברר בדרך שאלות ותשובות שרב אוויא נמנע מלבוא לדרשה לא מתוך זלזול בכבוד רב יוסף. על כן שאלו: אמר ליה [לו] מאי טעמא [מה טעם] לא אתא מר לפרקא [בא אדוני לדרשה]? אמר ליה [לו] רב אוויא: דהוה חליש לבאי [שהיה לבי חלוש] ולא מצינא [יכולתי]. אמר ליה [לו] רב אביי: אמאי [מדוע] לא טעמת מידי ואתית [דבר ובאת]? אמר ליה [לו] רב אוויא: וכי לא סבר לה מר להא [אין אדוני סובר, מקבל, את ההלכה הזו] שאמר רב הונא? שאמר רב הונא: אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין! אמר ליה [לו] אביי: איבעי ליה למר לצלויי צלותא [היה לו לאדוני להתפלל תפילת] המוספין ביחיד, ולטעום מידי ולמיתי [דבר ולבוא לדרשה]. אמר ליה [לו] רב אוויא: ולא סבר לה מר להא [וכי אין אדוני סובר, מקבל, את ההלכה הזו] שאמר ר' יוחנן: אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור? אמר ליה [לו] אביי: וכי לאו אתמר עלה [לא נאמר עליה, על הלכה זו] הגבלה זו שאמר ר' אבא שבצבור שנו, כלומר, שרק אדם הנמצא עם הציבור אסור לו להקדים להתפלל לפניהם. ואף על פי שלא צדק רב אוויא, מכל מקום הוסבר מתוך דבריו משום מה לא בא.

ומסכמים: ולית הלכתא [ואין הלכה] לא כרב הונא ולא כר' יהושע בן לוי בענין איסור אכילה לפני תפילת מוסף ומנחה. ומפרטים: כר' הונא — הא דאמרן [זו שאמרנו, בתפילת המוסף]. כר' יהושע בן לוי — שאמר ר' יהושע בן לוי: כיון שהגיע זמן תפלת מנחה, אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה, ואין הלכה כמותו בענין זה.

ב משנה בנוסף להלכותיהן של התפילות הקבועות מסופר כי ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו ממנו תפלה קצרה. אמרו לו: מה מקום לתפלה זו? שהרי אין בית המדרש מקום סכנה שיש להקדים תפילה לפני הכניסה אליו ואחר היציאה ממנו, אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי בהיותי בבית המדרש. וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי (גורלי).

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא את הנוסח המלא של תפילת ר' נחוניא בן הקנה: בכניסתו מהו אומר? — "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה בפסק הלכה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי העוסקים יחד אתי בבירור ההלכה. ופירוט הדברים (מהרש"א): ולא אומר על דבר טמא שהוא טהור, ולא על דבר טהור שהוא טמא. ולא יכשלו חברי בדבר הלכה, ואשמח בהם".

ביציאתו מהו אומר? — "מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות (אנשים בטלים היושבים בפינת הרחוב). שאני משכים, והם משכימים. אני משכים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אני עמל והם עמלים. אני עמל ומקבל שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר. אני רץ והם רצים. אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת".

ד אגב דברי ר' נחוניא בהערכת חלקו בין יושבי בית המדרש מובאים עוד סיפורים הנוגעים לנושא זה מצדדים שונים. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: למדנו אורחות חיים (אמור לנו כללים בהנהגת חיינו) כדי שנזכה בהן לחיי העולם הבא.

אמר להם: סיכם להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו את בניכם מן ההגיון במקראות שיש בהם נטיה למינות (גאונים), והושיבום לבניכם בין ברכי תלמידי חכמים עוד בקטנותם, וכשאתם מתפללים — דעו לפני מי אתם עומדים. ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא. בדומה לזה מסופר על רבו של ר' אליעזר, ר' יוחנן בן זכאי. ש

כשחלה ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: אתה שהנך "נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק" האיש שכל המשך הקיום של העם היהודי נתמך על ידו, מפני מה אתה בוכה? מה הוא המצער אותך בחיים שלמים כשלך?

אמר להם: בוכה אני מפני מורא דין מעלה, שאין דיני בית דין זה דומה לדיני אדם. שכן אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שחייו הם אך חיי שעה שהיום הוא כאן ומחר הוא מת וניתן בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ולפיכך אין ביכולתו לענוש עונשי עולם, ואם אוסרני בבית האסורים — אין איסורו איסור עולם, שיש תקוה לאחריתי שאשתחרר מן המאסר, ואם ממיתני — אין מיתתו מיתת עולם, שיש חיים לאחר המיתה שהוא גוזר, ויותר מכך — אני יכול לפייסו בדברים ואף לשחדו בממון, ואף על פי כן הייתי בוכה מהתרגשות אחר שעלי לעמוד לפני דין מלכותי, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי — כעסו כעס עולם, ואם אוסרני — איסורו איסור עולם, ואם ממיתני — מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון. ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו דרך מוליכים אותי, ואיך אם כן לא אבכה?!

אמרו לו תלמידיו: רבינו, ברכנו. אמר להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". תמהו ואמרו לו תלמידיו: עד כאן ולא יותר? אמר להם: ולואי, כלומר, אכן אם יגיע אדם לידי יראת שמים כזו — דיו, וראייה לדבר: תדעו כשאדם עובר עבירה אומר הוא בלבו: "שלא יראני אדם", ואם יתבייש מהקדוש ברוך הוא כדרך שהוא מתבייש מבני אדם, לא יגיע לידי חטא.

ומסופר: בשעת פטירתו, ממש לפני מיתתו הורה ואמר להם ר' אליעזר לתלמידיו שני דברים: פנו כלים שבבית והוציאום חוצה לו מפני הטומאה, כדי שלא יטמאו (טומאת אוהל) מגופו המת, וכן הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא מעולם העליון ללוות אותו.

ה משנה במשנה זו מובאת מחלוקת בדבר צד החיוב בתפילת שמונה עשרה. רבן גמליאל אומר: בכל יום ויום מתפלל אדם שמנה עשרה. ר' יהושע אומר: די לו בתפילה קצרה, ואינו מתפלל אלא מעין שמונה עשרה. ר' עקיבא אומר שיטת ביניים: אם שגורה תפלתו ורגילה בפיו — מתפלל שמונה עשרה, ואם לאו [לא], שאין שגורה תפילתו בפיו — אינו מתפלל אלא מעין שמונה עשרה.

ר' אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע — אין תפלתו תחנונים, והיא פגומה משום כך. ובגמרא יבואר מהי המסקנה ההלכתית הנובעת מדברים אלה.

ר' יהושע אומר: ההולך במקום סכנה ואינו יכול להתפלל בשל כך תפילה שלמה, הריהו מתפלל תפלה קצרה, ואומר: "הושע ה' את עמך את שארית ישראל, בכל פרשת העבור (ובגמרא מוצעים פירושים למילים אלה), יהיו צרכיהם לפניך. ברוך אתה ה' שומע תפלה". בשעת התפילה על המתפלל לפנות לכיוון בית המקדש.

ולפיכך אם היה רוכב על החמור, אם יכול — ירד מעליו ויתפלל במנוחה, ואם אינו יכול לרדת מעליו — יחזיר (יפנה) את פניו לעבר מקום המקדש. ואם אינו יכול להחזיר את פניו — דיו בכך שיכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. וכן הדין אם היה מהלך בספינה או באסדא (רפסודה) שאינו יכול לפנות לעבר ירושלים — יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים.

ו גמרא מאחר שמשנה זו עוסקת בעצם חיובה של תפילת שמונה עשרה, מבררים בגמרא בעיות יסוד השייכות לתפילה זו. הני [אותן] שמונה עשרה ברכות כנגד מי תקנון? כלומר, על מה בססו בשעה שתיקנו תפילה זו, מספר זה של ברכות?

אמר ר' הלל בריה [בנו] של ר' שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות (שמות ה') שאמר דוד המלך במזמור "הבו לה' בני אלים" (תהלים כט). רב יוסף אמר: כנגד שמונה עשרה אזכרות שבקריאת שמע. אמר ר' תנחום אמר ר' יהושע בן לוי: הוא כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה למטה מן הצלעות. מאחר שר' יהושע בן לוי סמך בדרך זו את התפילה לשמונה עשרה החוליות בשדרה, מובא מאמר אחר שלו המקשר את שני אלה.

אמר ר' תנחום אמר ר' יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע באותן ברכות שחובה לכרוע בהן עד שיתפקקו (יתבלטו) כל החוליות שבשדרה.

עולא קבע סימן אחר למידת הכריעה ואמר: עד כדי שיראה איסר (מטבע קטנה) כנגד לבו, כלומר, שיתכופף עד שיוכל לראות מטבע קטנה של איסר המונחת לפניו (רה"ג). ר' חנינא אמר: יש להקל ולומר כי כיון שנענע ראשו — שוב אינו צריך להתכופף עוד. ואולם אמר רבא: והוא שדי בכך זהו רק כשמצער נפשיה [עצמו], מתאמץ, ומחזי כמאן דכרע [ונראה כמי שכורע] אבל לכתחילה יש להתכופף יותר.

ז ועד כאן דובר על שמונה עשרה ברכות, ככינוייה המקובל של התפילה. ואולם תמוה הדבר: וכי הני תמני סרי [אלה שמונה עשרה] ברכות הן?! והלא תשסרי הוין [תשע עשרה הן]!

אמר ר' לוי: ברכת המינים (הברכה שכוללת הקללה למלשינים) ביבנה תקנוה ואינה ממנין הברכות המקורי. ואולם מאחר וסמכו את מנין הברכות על רמזים מתחומים שונים, על כן יש לברר ברכה זו, התשע עשרה במספר, כנגד מי תקנוה.

אמר ר' לוי לדעת ר' הלל בריה [בנו] של ר' שמואל בר נחמני הסובר שהברכות הם כנגד שמונה עשרה אזכרות שבמזמור "הבו לה' בני אלים", ברכה זו מבוססת כנגד (על) אזכרת ה' שאיננה שם הויה אלא כינוי אחר: "אל הכבוד הרעים" (תהלים כט, ג). ולדעת רב יוסף שסובר שהם כנגד האזכרות שבקריאת שמע, הברכה הנוספת היא כנגד המלה "אחד" שבקריאת שמע, שאף שאיננה שם הויה, מכל מקום היא מבטאת את תמצית האמונה. ולדעת ר' תנחום שאמר בשם ר' יהושע בן לוי שהברכות הם כנגד החוליות שבשדרה, הברכה הנוספת היא כנגד חוליא קטנה שבבסוף השדרה. ואגב הזכרת ברכת המינים מסופר כיצד הותקנה ברכה זו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שמעון הפקולי הסדיר את שמונה עשרה הברכות שהיו עוד בזמן הכנסת הגדולה וקבען לפני רבן גמליאל נשיא הסנהדרין של יבנה על הסדר ביבנה. ואולם היה צורך גם לפי מצב הזמנים בהתקנת ברכה חדשה כנגד המינים ועל כן אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקין? עמד שמואל הקטן שהיה מגדולי חסידי הדור ותקנה.

וספרו שבשנה אחרת כשעבר שמואל הקטן לפני התיבה שכחה, את הברכה הזו,