ירשיע" (שמואל א' יד, מז). וכיון שדובר בשאול, באים לסיים בשבחו.

ואמר ר' יוחנן: מנין שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון שחטא בנוב עיר הכהנים — שנאמר בדברי שמואל אליו: "ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלישתים ומחר אתה ובניך עמי" (שמואל א' כח, יט) ונדייק בלשון: עמי — משמעו במחיצתי. כלומר באותה דרגה עם צדיק גמור כשמואל.

א וחוזרים לשאלה הקודמת בדבר הקריאה הנכונה של המלה עבור (אם בא' או בע'). אמר ר' אבא: אי איכא דמשאיל להו [היש מי שישאל את] בני יהודה דדייקי לשני [שמדקדקים בלשונם] האם מאברין תנן [שנינו במשנה] או מעברין תנן [שנינו במשנה]? וכעין ספק זה במשנה אחרת לענין מומי בכור: אכוזו תנן [שנינו במשנה] או עכוזו תנן [שנינו במשנה]? ומשיבים: ידעי [ידעו הם],

שאילינהו [שאלו אותם] ואמרי ליה [ואמרו לו]: איכא דתני [יש ששונה] מאברין, ואיכא דתני [ויש ששונה] מעברין. איכא דתני [יש ששונה] אכוזו ואיכא דתני [ויש שונה] עכוזו. כלומר נוסחאות עתיקות הן, ושתיהן אינן שיבוש.

כיון שהוזכר כי בני יהודה דייקי לישנא [מדייקים בלשונם] מאי היא [מהו ענין זה]? מביאים דוגמא: דההוא (אדם אחד) בר [בן] יהודה שאמר להו [להם] לשומעיו: טלית יש לי למכור. אמרו ליה [לו]: מאי [מה] גוון טליתך? אמר להו [להם]: כתרדין עלי אדמה. שאמר בלשון מדוקדקת מהו בדיוק גוון הטלית, שהוא ירוק כצבע התרד בשעת צמיחתו.

בני גליל דלא דייקי לישנא מאי היא [בני הגליל שלא דייקו בלשונם מהו]? ואף כאן מביאים דוגמאות: דתניא [ששנינו בברייתא] דההוא בר גלילא [אדם אחד בן גליל], דהוה קאזיל ואמר להו [אותו שהיה הולך ואומר להם לאנשים]: "אמר למאן [למי], אמר למאן [למי] "? אמרו ליה [לו]: גלילאה [גלילי] שוטה, שאין אתה מדקדק בלשונך למה כוונתך? שהגליליים לא היו מבטאים כראוי את אותיות הגרון, ואין לדעת אם כוונתך: חמר למירכב [חמור לרכוב עליו] או חמר למישתי [יין לשתות]? עמר למילבש [צמר ללבוש] או אימר לאיתכסאה [כבש לשחוט]? והרי זו דוגמה לחוסר הדיוק בלשונם של בני גליל.

ועוד דוגמה ללשון משובשת זו: ההיא איתתא דבעיא למימר [אשה אחת שרצתה לומר] לחברתה "שלוכתי (שכנתי), תאי דאוכליך חלבא" [בואי ואאכילך חלב] אמרה לה: "שלוכתי [שכנתי], תוכליך לביא" [תאכלך הלביאה]. והכל משום חוסר הדיוק בלשון.

ועוד דוגמה לבערותם וגסותם של בני הגליל: ההיא אתתא דאתיא לקמיה דדיינא [אשה אחת שבאה לפני הדיין] ורצתה לומר לו: "מרי קירי, טבלא הוית לי וגנבוה מיני", כלומר: אדוני אדוני, טבלה היתה לי וגנבוה ממני. ובמקום זה אמרה ליה: מרי כירי, תפלא הוית לי וגנבוך מין [אדוני עבדי, קורה היתה לי וגנבוך ממני], וכדו הוות, דכד שדרו לך עילויה — לא מטי כרעיך אארעא [וכך היתה גדולה, שאם היו תולים אותך עליה, לא היו רגליך מגיעות לארץ].

ולעומת לשון גסה ונבערת זו מביאים דוגמאות ללשונם המחוכמת של בני יהודה ותלמידי חכמים: אמהתא דבי [אמתו של בית] רבי כי הוה משתעיא [כשהיתה מדברת] בלשון חכמה, כלומר בלשון מליצה וחידה, אמרה הכי [היתה אומרת כך]: עלת נקפת [הספל שממנו דולים יין מן הכד כבר מקיש] בכד, שהתמעט היין עד שהספל אינו צף עוד על גביו. ידאון נישריא לקיניהון [יעופו הנשרים לקניהם] כלומר, יחזרו התלמידים לביתם, שהרי אין במה להשקותם.

וכד הוה בעי דליתבון, הוה אמרה להו [וכאשר היה רוצה רבי שישבו, היתה אומרת להם]: יעדי [נסיר] מגופתה של חבית זו בתר [אחרי] חברתה האחרת מינה [ממנה], ותתקפי עלת [ותהא צפה העלת] בכד, כאילפא דאזלא בימא [כספינה ההולכת בים].

ועוד מסופר: ר' יוסי בר אסיין, כי הוה משתעי [כאשר היה מדבר] בלשון חכמה אמר: עשו לי שור במשפט בטור מסכן, שתרגם את ההברות הארמיות לעברית ולהיפך "שור" הוא "תור", "משפט" הוא "דין" וביחד — "תרדין", "טור" הוא "הר" או שהיה זה דומה במבטאם ל"חר", "מסכן" הוא "דל", וביחד חרדל. אם כן ביקש תרדין בחרדל.

וכד הוה שאיל באושפיזא, אמר הכי [וכשהיה שואל בפונדק, היה אומר כך]: גבר פום דין חי, מה זו טובה יש? ו"גבר פום דין חי" הוא תרגום דומה של הברות: "גבר" משמעו "איש", "פום" משמעו "פה", "דין" משמעו "זה", "חי" הוא תרגום "נא" — וביחד כל זה מצטרף למעין: אושפזיכנא (ר"ח), כלומר: פונדקאי.

ר' אבהו כי הוה משתעי [כאשר היה מדבר] בלשון חכמה, הוה אמר הכי [היה אומר כך] אתריגו לפחמין, ארקיעו לזהבין [עשו את הפחמים בצבע האתרוג, רקעו את הזהבים] כלומר שיטחו את הגחלים שכשהן בוערות הן אדומות כזהב ועשו לי שני מגידי בעלטה הם תרנגולים המודיעים בעלטה (בלילה) מהי השעה. איכא דאמרי [יש אומרים] בנוסח שונה במקצת: ויעשו לי בהן בגחלים כלומר, יצלו על גביהן שני מגידי בעלטה תרנגולים.

ובלשון חכמה דומה אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לר' אבהו: הצפיננו (הראה לנו) היכן ר' אלעאי צפון (מסתתר) שאיננו יודעים היכן הוא. אמר להן: עלץ בנערה אהרונית אחרונית עירנית והנעירתו ולשון זו משתמעת לשני פנים:

אמרי לה [יש אומרים] שהכוונה היא לאשה, שנשא לאשה נערה ממשפחת כהנים (אהרונית) והיא אשתו השניה (אחרונית) בת כפר (עירנית) והיא העירתו בלילה ולכן ישן הוא ביום.

ואמרי לה [ויש אומרים] הכוונה היתה למסכתא. "נערה" — הוא כינוי למסכת. "אהרונית" — מסכת העוסקת בסדר קדשים שהוא סדר עבודת הכהנים. "אחרונית" — שהיא אחרונה ללימודיו הקודמים. "עירנית" — שיש בה חריפות, ובלימודה היה נעור כל הלילה וכעת ישן.

מספרים, אמרי ליה לר' אלעאי: הצפיננו (הראה לנו) היכן ר' אבהו צפון (מסתתר). אמר להן: נתייעץ במכתיר הוא הנשיא הממנה את החכמים והנגיב למפיבשת, פנה דרומה לחכמי דרום המכונים על שם חכם גדול בדורו, הוא נכדו של שאול מפיבושת.

ב וכיון שדובר בלשון חכמה, מביאים מה שאמר ר' יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם בדברים חוץ מאשה תינוק ותינוקת. אשה מאי [מה] היא, כיצד נצחתני? פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת, עשתה (בישלה) לי האשה פולין — ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהן כלום, אף שמדרך הנימוס הוא לשייר. שניה, ולא שיירתי מהן כלום. ביום השלישי הקדיחתן במלח, שמה בהם יותר מדי מלח, עד שאי אפשר היה לאכול מהם. כיון שטעמתי — משכתי ידי מהן.

אמרה לי: רבי, מפני מה אינך סועד לבך בפולים היום כבכל יום? כיון שלא רציתי להעליבה, אמרתי לה: כבר סעדתי מבעוד יום. אמרה לי: אם אינך רעב הלא היה לך למשוך ידיך מן הפת ולא לאכול פת הרבה ואז היית יכול לא להימנע מאכילת הפולים!

אלא אמרה לי: רבי, שמא לא הנחת פאה (שיירי אוכל) בקערה בימים ראשונים, ומשום כך הנחת הפעם? וכי לא כך אמרו חכמים: אין משיירין פאה באלפס שאם שופכין מן האילפס שמטבילים בו לקערות הסועדים אין בשיור כל תוספת נימוס, אבל מטעמי נימוס משיירין פאה בקערה (תוס'). הרי שניצחה אותו אשה בדברים.

תינוקת מאי [מה] היא? פעם אחת הייתי מהלך בדרך, והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: רבי, לא שדה היא זו? והרי אין עוברין בשדה כדי שלא להזיק לזרעים! אמרתי לה: לא, דרך כבושה היא בשדה? והרי בשבילים שבשדה מותר ללכת. אמרה לי: ליסטים (שודדים) כמותך כבשוה כלומר אסור היה כלל ללכת בשדה זה, ורק אנשים שלא שמו לב לאיסור, כמותך, הלכו דרך השדה עד שכבשו בה שביל. והרי כאן נצחון התינוקת.

תינוק מאי [מה] היא? פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: דרך זו קצרה וארוכה, ודרך זו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין ולא ידעתי את השבילים העוברים דרכם העירה.

חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי שדרך זו קצרה? אמר לי: וכי לא אמרתי לך שהיא אף ארוכה? נשקתיו על ראשו, ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם.

ג ומשום שמדובר בלשון חכמה, ובחכמתן של נשי ישראל, מביאים את המעשה: ר' יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, [היה מהלך בדרך] אשכחה [מצא] את ברוריה אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה [לו]: גלילי שוטה, וכי לא כך אמרו חכמים: אל תרבה שיחה עם האשה?! היה לך לומר בקיצור, כדי לא להרבות שיחה: "באיזה ללוד".

ועוד מדברי חכמתה של ברוריה: ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס [מצאה תלמיד אחד שהיה לומד] בלחישה, ולא הרים קולו בלימודו.