אִם עֲרוּכָה בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שֶׁל אָדָם, שְׁמוּרָה בַּלֵּב. פירש מהרש"א ז"ל שהדיבור בקול רם מביא הרגשה ותנועה לכל האברים יעויין שם וצריך עיון בזה.
אך נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב קהילת יעקב ז"ל בשם הגאון מהר"ז ז"ל שהקנה ממשיך את הקול מן הלב, וכן המשכת המוח אל הלב תהיה על ידי הקנה שיש בו גידים דקים מובלעים בקנה ודרך אותם גידים תהיה המשכת המוח אל הלב יעויין שם. וידוע כי חיות וקיום כל האברים תהיה על ידי המשכת המוח אל הלב, ואם תתבטל המשכה זו רגע לא יתקיים האדם. נמצא הקנה כל האברים תלויים בו, כי על ידו תהיה המשכת המוח אל הלב שבזה תלוי קיום כל האיברים. ולזה אמר עֲרוּכָה בכל זה, הקנה שכל האברים תלוים בו מפני שבו תהיה המשכת המוח אל הלב, ולכן אִם עֲרוּכָה בקנה ששם הקול תהיה שמורה בלב.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע רמ"ח איברים הם כנגד רמ"ח מצות כידוע. גם אמרו רבותינו ז"ל (זהר חדש קכג:) 'שְׁמִי עִם י"ה שְסָ"ה, זִכְרִי עִם ו"ה רמ"ח' נמצא הרמ"ח הם מצד ו"ה. וידוע ו"ה הם סוד 'קול דיבור' ולכן צריך האדם ללמוד תורה בקול ודבור יחד, ואם ילמוד בלחש הרי כאן דבור דוקא וחסר קול, ולכן אינו מתקיים תלמודו, כי הקול הוא סוד וא"ו שהוא המשפיע דבור שהוא סוד ה"א. ולכן אִם עֲרוּכָה בְּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים שהם כוללים קול ודבור שְׁמוּרָה בַּלֵּב.
ונראה לי 'הזכירה' [247] עם הכולל גימטריא רמ"ח. גם נראה לי קול דיבור [358] גימטריא שנ"ח רמז שאם יש קול ודבור אז יתגבר על השכחה הבאה מסטרא ד'נחש' ותהיה שְׁמוּרָה אצלו.
תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ, לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ. נראה לי בס"ד טעם לזה כי הגורס בלחש תנועת הדברים נרגשת ונעשית בשלשה איברים שהם הלשון והשינים והשפתים, דשלשתם מתנועעים ועוסקים, ולכן שכר עסק שלשה איברים אלו הגין עליו שישאר תלמודו בידו שלש שנים, אך מאחר דלא היה עוסק בחיך וגרון, כי עסקם של אלו נרגש הוא בקול, וכמו שנאמר (תהלים סט, ד) 'יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי' וכן (ישעיהו נח, א) 'קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ' וכיון דחסר עסק זה לא נתקיימה בידו ושכח אותו לסוף שלש שנים.
תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה לַמָּקוֹם, אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ. נראה לי בס"ד הזכיר ענין זה כאן לומר לך אפילו שזה נִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה הגין עליו זכות רבו להצילו, ואותו תַּלְמִיד שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ לא הועיל לו זכות רבו להצילו מן השכחה, ומזה תבין כמה חמור ענין זה.
פְּתַח פּוּמָךְ קָרִי, פְּתַח פּוּמָךְ תָּנִי כִּי הֵיכִי דְּתוֹרִיךְ חַיִּין וְתִתְקַיֵּם בְּיָדָךְ. קָרִי המקרא וְתָּנִי המשנה, ואף על גב דהמקרא כתוב, אין הנקודות והטעמים כתובים, וצריך לעשות לו בהם מציאות זו שיהיו משתמרים אצלו על ידי קריאתו בקול שיהיה זוכר אותם ללמוד אותם בלי טעות.
חֲטוֹף אֱכוֹל, חֲטוֹף אִישְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאַזְלִינָן מִינֵיהּ, לְבֵי הִלוּלָא דָּמִי. נראה לי בס"ד כונתו על ברור נצוצי הקדושה, ולכן שייך על זה לשון חטיפה, שיחטוף הניצוצות מהקליפה הן באכילה הן בשתיה, כי החכם שיודע בסוד ה' עושה בירור ותיקון באכילה ושתיה יותר מן התענית, ואל תאמר עתה שיש לי כח להתענות אעשה הבירור על ידי תענית ולעת זקנה שאין כח להתענות אעשה הבירור על ידי אכילה ושתיה, לזה אמר עָלְמָא דָּמִי לְבֵי הִלוּלָא ומי יודע כמה תחיה.
אִם יֵשׁ לְךָ, הֵיטֵב לָךְ. נראה לי בס"ד הכונה אִם יֵשׁ לְךָ עושר הֵיטֵב לָךְ רצונו לומר תעשה בו מצות ומעשים טובים שטובתו תהיה לך, וכמו שאמר (בבא בתרא יא.) מונבז המלך אבותיו גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, כִּי אֵין בִּשְׁאוֹל תַּעֲנוּג, פירוש בשאול יש ימים ארוכים הרבה אך אין שם תענוג, ולכך לא יקברו עמו כסף וזהב ואם קברו לא יתענג בהם כלום ואם תאמר אקמץ בו עתה כדי לשומרו לעת זקנה שאין כח לעסוק במשא ומתן? לזה אמר וְאֵין לַמָּוֶת הִתְמַהְמֵהַּ דאינך יודע אם תגיע לעת הזקנה, וְאִם תֹּאמַר אַנִּיחַ לְבָנַי וְלִבְנֹתַי חֹק, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדִיעַ [יַגִּיד] לָךְ כי בעודך בחיים הממון ברשותך והבנים ברשותך תוכל להתנהג בהם כרצונך, אך אחר שנפטר מי יודיע לך מה שבניך עושים בממון? דבני אדם דומין לעשבי השדה, זה מקבץ בשנים רבות, וזה מאבד בימים מועטים!
חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. נראה לי בס"ד מדבר בחולי הנפש, וחש בראשו הוא עון הגאוה שהיא בראש, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שהיא מביאתו לידי ענוה וכמו שאמר התנא (משנה אבות ו, א) וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה.
חָשׁ בִּגְרוֹנוֹ רמז לעון הדיבור כמו לשון הרע וכיוצא והדיבור מתחיל בגרון, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה דכתיב (משלי טו, ד) מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים.
חָשׁ בִּבְנֵי מֵעַיִם, רצונו לומר באיסור אכילה שיורדת לבני מעים, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שמכונית בשם אכילה דכתיב (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי.
חָשׁ בְּעַצְמוֹתָיו, רצונו לומר איסור השייך באשתו בענין תשמיש כאיסור נדה או שלא כדרכה, וכיוצא בזה שיש שם השחתת זרע, והאשה נקראת עצם של הזכר, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל ואסמכוה אקרא (בראשית ב, כג) זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שנקראת אשה ועושה בה פריה ורביה.
חָשׁ בְּכָל גּוּפוֹ, רמז לאוצר הנשמות הנקרא גוף, שבזה מכוונים בכל יום בראשי תיבות ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב שהוא ראשי תיבות גו"ף וראשי תיבות בני"ו, והוא חש בחלק שיש לו באוצר הנקרא גוף, שלא תיקן שם את הראוי לו יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה שבה נתקן כל זה, ונקיט חמשה דברים כנגד חמשה חלקים של נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] שהוא יגע ועוסק בהם.
אֵימָתַי דִּבְרֵי תּוֹרָה נְעִימִים? "כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" (משלי כב, יח). נראה לי בס"ד כל נועם הוא מצד הבינה בסוד נועם דשבת, והתורה ניתנה לנו מצד הבינה שיש בה חמשים שערים, והתורה נקראת 'טוב' ולפי זה חמשים פעמים טוב הוא מספר תת"ן [17×50=850] ונרמזים במלוי 'בטן' כזה בי"ת טי"ת נו"ן, שסוף המלוי אותיות תת"ן, ולכך בתורה ניצולים מן גהינם שיש בה תת"ן חדרים, וזהו תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ דייקא.
אי נמי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, בבטן אותיות אדם יש אות ד' הרומז לארבע חלקי פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] וְאֵימָתַי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ בזמן שֶׁ'יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ'.
נראה לי בס"ד קודם אותיות שפ"ה יש אותיות רעד, שצריך האדם ללמוד בִּרְעָדָה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ל:) על הפסוק (תהלים ב, יא) וְגִילוּ בִּרְעָדָה, במקום גילה שם תהיה רעדה. ופרשתי במקום אחר במקום גִּילָהּ זו תורה המשמחת הלב שם תהיה רְעָדָה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (שבת ל:) כל תלמיד היושב בפני רבו ואין שפתיו נוטפות מור תכוינה. ולזה אמר עַל שְׂפָתֶיךָ עַל דייקא ולא אמר יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו 'בִּשְׂפָתֶיךָ'.
גם נראה לי בס"ד לפי דרשה זו להכי אמר 'יַחְדָּו' ללמדינו תנאי אחר לצורך השמירה וקיום התורה בלב, והוא שיהיה נזהר שלא יהיה פוסק בתוך לימודו בשיחה בטלה ודברי חול, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ג:) על הפסוק (איוב ל, ד) 'הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ' ולזה אמר יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו בהתקשרות אחת מתחילה ועד סוף שלא יערב ויפסיק ביניהם בשיחה אחרת.
רַבִּי זֵירָא אָמַר מֵהָכָא: "שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו, וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב" (משלי טו, כג). פירוש הלומד ושוכח אין לו שמחה אלא תוגה ועצבון, כי יתבזה בכך יותר מעם הארץ גמור שלא למד כלל. אך קשה והלא פסוק זה קדים לפסוק (משלי כב, יח) כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ ואמאי רב אסי הביא פסוק כִּי נָעִים ולא הביא פסוק זה?
ונראה לי מפני דפסוק כִּי נָעִים מפורש בו לשון שמירה דכתיב (משלי כב, יח) כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ, מה שאין כן פסוק (משלי טו, כג) שִׂמְחָה לָאִישׁ השמירה באה בדרך דרש ורמז. ומה שלא הביא פסוק (דברים ל, יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד שהוא מן התורה משום דפשטיה דקרא לאו בהכי מיירי.
בִּזְמַן שֶׁ"דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב". פירוש בא ליישב סיום הכתוב, שבא להוסיף סגולה אחרת לשמירת התורה בלב שילמוד הלכות שלה בעתם, דהיינו הלכות פסח בפסח, והלכות חג בחג, שעל ידי כך נמצא לימוד שלו בהלכות כמו לימוד הלכה למעשה, ובזה תתקיים ותתייסד בלבו יותר, כי הלכה האמורה בענין מעשה לא תשתכח מלב האדם. ובדרשה דרבי יצחק בפסוק (דברים ל, יד) 'כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד' הוסיף עוד סגולה אחרת לשמירת התורה שלא תשתכח מלב האדם, והוא אם לומד תורה לשמה דהיינו על מנת לעשות, והכי קאמר אֵימָתַי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד שלא ישתכח ממך? בזמן שֶׁפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ, כלומר בעת שאתה מזכירו בְּפִיךָ ומציירו בִלְבָבְךָ תהיה כונתך לַעֲשׂוֹתוֹ במעשה.
אֵימָתַי "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָ לוֹ"? בְּשָׁעָה שֶׁ"אַרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה". פירוש מנהגו של עולם כשאדם לומד לפני רבו יתאוה בלבבו שגם הוא יהיה רב ומלמד לתלמידים, אך ודאי תאוה זו תבא לפועל אם זה לימודו משתמר אצלו מה שאין כן אם ישכחנו. ולזה אמר אֵימָתַי תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָ לוֹ שישתמר תלמודו אצלו כדי שילמד לאחרים, כאשר התאוה בלבו בעת שלמד לפני רבו? על זה אמר הנה זה יהיה בְּשָׁעָה שֶׁאַרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ דהיינו שזוכה להוציא לימודו בפיו, והואיל דהוצאת הלימוד בפה בלשון צח וברור צריך לזה סייעתא דשמייא לכך אמר בַּל מָנַעְתָּ.
זָכָה, "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ" לֹא זָכָה, "וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה". נראה לי בס"ד הכונה על פי המעשה דאיתא במדרש רבותינו ז"ל באחד שהיה הולך במדבר ברגליו ויגע הרבה, ועמד והתפלל לפני השם יתברך 'תן לי חמור וארכבהו' והוא לא דקדק לבקש כלשון ברור שהיה צריך לבקש 'ארכבהו' בקמ"ץ תחת הכ"ף, אך הוא אמר 'וארכיבהו' שהוציא את הכ"ף בנקוד חיר"ק, דמשמע שהוא ירכיב את החמור. והנה תכף אחר שהתפלל כך נזדמן לפניו שר אחד רוכב על אתון שהיה כרוך אחריה בנה קטן, ואמר השר לאותו האיש שישא את החמור זה על כתפו כי קטן הוא ולאה בלכתו, אמר אותו האיש אני בקשתי חמור שישא אותי וארכב עליו ולא בקשתי שאני אשא אותו וארכיב אותו עלי עד כאן.
אך באמת תרעומת האיש הזה על עצמו הוא, כי הוא טעה בדבריו ונקש באמרי פיו, דמשמעותם הוא שהוא ירכיב את החמור, ואף על פי כי בלבו לא היתה כונתו כך עם כל זה עונותיו סבבו לו שאמר הקב"ה תנו לו כאשר בקש בפיו. אך בִּרְצוֹת הֳ' דַּרְכֵי אִישׁ אף על פי שטעה והוציא בפיו דבר רע, לו יאמר הקב"ה תנו לו כפי כונתו בלבו.
ולזה אמר זכה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָ לוֹ, פירוש אף על פי שבפיו הוציא דבר רע לו, ולא זכה וְאַרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה שתעשה לו כאותו האיש בעל המעשה הנזכר.
אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּעָנָק זֶה, שֶׁרָף לַצַּוָּאר, וְנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. נראה לי בס"ד הכונה דכל עסקי עולם הזה ועולם הבא תלוים בפה, וכמו שנאמר (קהלת ו, ז) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, ואם ינטה האדם את ראשו שבו הפה למעלה לשמים יהיה הענק שלו נראה, וזה יורה על עת שהאדם עוסק לצורך עולם הבא, ואם ישפיל ראשו למטה לארץ אין הענק שלו נראה, והשפלת הראש לארץ מורה על עסקי עולם הזה, וכונת המאמר לומר שהאדם צריך לעסוק בעסק עולם הבא וגם בעסק השייך לעולם הזה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לה:) הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, ועשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם שיאחוז בזה ובזה.
ועוד נראה לי בס"ד הדמיון שלנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה על פי מה שכתוב בגמרא (דברכות דף סג.) הלל הזקן אומר בשעת המכנסים פזר, בשעה שמפזרים כנס, אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר, שנאמר (משלי יא, כד) יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד, ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס וכו' עיין שם. וזהו כונת ר"א כאן בנראה ואינו נראה, כלומר פעמים מפזר פעמים מכנס.
ונראה לי בס"ד הא דנקיט במשל ענק שהוא תכשיט הצואר ששם הקנה שבו האדם מוציא דברי תורה לחוץ. גם עוד דימה החכם לענק, שהחכם הוא קן לשבעים פנים שהתורה נדרשת בהם שכולם גנוזים ושמורים בלבו, וזהו אותיות ענק שהוא קן ע'.
אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּעֲרוּגָה זוֹ, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בָּהּ, וְכַבֹּשֶׂם הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל מִתְבַּשְּׂמִין מִמֶּנּוּ. נראה לי בס"ד נקיט תרתי מילי לרבותא, כי כפי מנהגו של עולם אדם שיש לו שם בחכמת התורה ולכך יש לו תלמידים הרבה שהכל באים ללמוד ממנו, מוכרח שיעלה בלבו הרהור גאוה, ועל כן אם עם כל זה הוא עניו מאד הנה בודאי יש לו זכות גדול ושבח עצום בענוה זו, וזה שאמר כַּעֲרוּגָה זוֹ וכו' כלומר שהוא עניו מאד אף על פי שהוא כַבֹּשֶׂם שֶׁהַכֹּל מִתְבַּשְּׂמִין מִמֶּנּוּ כן הוא הכל תלמידיו.
והא שדמה אותו לבשם שנהנין ממנו מרחוק, וכן הוא גם הרחוקים נהנים מתורתו. ועוד דמהו לבושם שהוא הנאת הנשמה ואין בהנאתו פסולת כמו הנאת מאכל ומשקה, כן זה לומד ומלמד בעבור נשמתו ולא בעבור הנאת גופו שיש בזה פסולת, ולכן משה רבינו ע"ה זכה יותר מכל הנבראים מפני שהיה עניו גדול אף על פי שכל ישראל תלמידיו, ולכן אמר לו השם יתברך (שמות יט, ט) הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, עַב ראשי תיבות עֲרוּגָה בֹּשֶׂם שיש לך דמיון לערוגה ולבושם.
אַל תִּקְרִי "חָרוּת", אֶלָּא "חֵירוּת" ביו"ד. נראה לי בס"ד כי מִכְתַּב אֱלֹהִים הוא עשרת הדברות שהם מספר יו"ד, ולכן אם תניח אות יו"ד שהוא רמז לעשרת הדברות בתיבת חָרוּת יהיה חֵירוּת, ולזה אמר מִכְתַּב אֱלֹהִים הוא שהוא מספר יו"ד חָרוּת על הלוחות שבזה נעשה חֵירוּת.
אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. י"ל מאי מוסיף בדרשה זו דמדבר על דרשה דערוגה שהכל דשים בה?
ונראה לי בס"ד כאן יש רבותא טפי, כי בעל הערוגה לפעמים מונע בני אדם לדוש בה הרבה כדי שלא תתקלקל קרקע הערוגה, אבל במדבר אין שם מניעה מכל צד ואופן.
והנה לפי דברי רש"י ז"ל בנדרים (נדרים דף נה.) דמפרש כמדבר שהוא מופקר לכל כן הוא מלמד תורה בחנם לכל יע"ש נראה לי, לכך נמצא יתרון בדמיון המדבר על דמיון הערוגה, כי בעל הערוגה אינו מניח לכל אדם לדוש בערוגתו אלא רק אותם הבאים לקנות ממנו שהוא נהנה מהם מהם שאין כן המדבר הוא הפקר לכל אדם. והנה לפי פירוש רש"י ז"ל דהכא שפירש הדמיון על הענוה, י"ל למה הכתוב רמז על הענוה במדבר ולא רמזה בעפר שהכל דשים עליו וכמו שאומרים וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה?
ונראה לי בס"ד כי יש עפר שאין הכל יכולים לדוש עליו, והוא עפר קרקע חצר המלך ששם לא ידישו אלא שרים וסגנים ונכבדים, וכן בענוה יש שאינו נכנע אלא לבני אדם שרים וגדולים ונכבדים דוקא, לכך דימה הענוה כמדבר שהוא מקום לדוש עליו הכל אפילו עניים ואפילו הבהמות, כן העניו האמיתי נכנע לכל אדם, וחושב בעיניו שאפילו הבהמות הם טובים ממנו מפני שאין להם חטא!
הַוְיָא לֵיהּ מִלְּתָא לְרַב יוֹסֵף בַּהֲדֵיהּ. לא שחטא לו ח"ו, אלא ענין זה מפורש בנדרים (נדרים נה.) שלח רבא לקמיה רב יוסף עללתא היכי מיקרייא, אמר רב יוסף מתניתין היא וכו' אהדרוה לקמיה דרבא אמר הא לא קא מבעיא לי וכו' אמרוה רבנן קמיה דרב יוסף אמר וכי מאחר דלא צריך לן אמאי שלח לן, אקפד רב יוסף שמע רבא ואתא לקמיה וכו' יע"ש.
אָמַר לֵיהּ: הַב לִי דְּאִימְזִיג לֵיהּ אֲנָא. נראה לי בס"ד רצה לפייסו במזיגת היין במים, להורות כי הוא לא חטא לו ורק בא לפייסו בשביל כבוד תורה שלמד ממנו, והתורה נמשלה למים ונמשלה ליין לכך פייסו במזיגת היין במים.
גם נראה לי רמז במזיגת היין במים, כמו שהיין שהוא בחינת גבורה ודין יתמתק במים שהוא חסד, כך הוא ראוי שיתמתק כעסו הבא מצד גבורה וימחול לו. ולכן אחר כך כשהכירו רב יוסף אמר לו 'לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעָיךְ עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לִי לְהַנֵי קְרָאֵי' כדי שיתמתק כעסו במים של התורה שאתה מפרש להני קראי לי לצרכי.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שרצה רבא למזוג לו היין תחלה קודם שיכירו, כדי לידע אם רב יוסף עודנו בכעס עמו, או אם כבר מחל לו ושב לבו עמו באהבה כבראשונה, לכן אמר אם ירגיש רב יוסף במזיגה זו שהיא שלי, ודאי הוא זוכר אותי בלבבו, ולכן הרגיש במעשה ידי בהרגשה זו שהיא דקה מן הדקה, ואם לא שב לבו עמי כבראשונה אינו זוכר אותי בלבבו, ולכן ודאי לא ירגיש במעשה ידי שזו הרגשה דקה מן הדקה, וכן היה שבאמת רב יוסף לא שכח את רבא ועודנו חקוק בלבבו ולכן הרגיש במזיגתו.
לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעָיךְ עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לִי לְהַנֵי קְרָאֵי. הא דאמר לו 'לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעָיךְ' נראה לי בס"ד כי לימוד החכמים בבית המדרש הוא שני חלוקות, הא' הוא לימוד הגרסא, והב' לימוד העיון. וכתבתי במקום אחר דלימוד העיון והסברא נקרא ידים מפני שבזה הלימוד נושאין ונותנין ונלחמין במלחמתה של תורה, אך לימוד הגרסא נקרא רגלים, כי הרגלים הם העמודים שמעמידין את הגוף, כן הגרסא בה יהיה עמידתה של תורה וקיומה אצל האדם דהכל צריכין למרי חטייא (=לבעל החיטים) ואם לא ילמוד תחלה הגרסא לא יוכל ללמוד העיון והסברא. ודוגמא לזה נקרא הממון גם כן בשם רגלים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קי.) על הפסוק (דברים יא, ו) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו.
ובזה פרשתי בס"ד הטעם שדרכן של חכמים לומר על הטועה בדברי תורה לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, פירוש שאין לו השגה וידיעה לא בלימוד העיון והסברה המכונה בשם ידים, ולא בלימוד הגרסא המכונה בשם רגלים.
והנה ידוע דרב יוסף היה חכם גדול ובקי הרבה בלימוד הגרסא, כמו שכתוב בגמרא (ברכות סד.) רב יוסף סיני, ולכן כל הצריך ללמוד הגרסא יבא ללמוד ממנו. ובזה הלימוד היה עסקו עם התלמידים שלו, ולכן אמר לו לָא תֵּיתִיב אַכַּרְעָיךְ עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ, רצונו לומר לא תשב לפני ללמוד בלימוד הגרסא המכונה בשם רגלים, מפני דכל הבא לישב לפני רב יוסף ללמוד הוא בא ללמוד בלימוד זה של הגרסא המכונה בשם רגלים.
אי נמי רמז לו שהוא תלמידו שנחשב כמו בנו שהוא כרעא דאבוהי, כי כל בן נקרא כרעא דאבוהי.
עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לִי לְהַנֵי קְרָאֵי. יש לדקדק תיבת לִי נראה יתר? ונראה לי בס"ד כי רב יוסף היה עניו מאד וכנזכר בגמרא [לא תיתני ענוה דאיכא אנא (סוטה מט:)] ולכן נתחרט על אשר הקפיד על רבא ונחשבה בעיניו הקפדתו לגסות הרוח ח"ו. ולכן אמר לו 'עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לִי לְהַנֵי קְרָאֵי' דהיינו שתפרש בהם דרוש הנדרש על ענוה הצריך לי ללמוד ממנו ענוה, והיינו לִי לצרכי ולתועלתי, וכן עשה רבא בדרשתו הכתוב הזה על ענוה ושפלות שצריכה להיות לרב המלמד תורה לתלמידים.
ושוב ראיתי לרש"י ור"ן בנדרים שכתבו להפך, לפי שראה את רבא הגיס לבו, שאל לו על מקרא שהוא נדרש על ענוה כדי להשפיל דעתו עיין שם. והנה לדברי רש"י ור"ן ז"ל יש ליישב תיבת לִי דלעולם רוצה רב יוסף שידרוש הכתוב על ענוה לתועלת רבא שילמוד להיות שפל רוח ביותר, אך להיות כי רב יוסף עניו לא אמר לו עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לָךְ שהוא רצונו לומר לצרכך ולתועלתך, אלא אמר להפך עַד דִּמְפָרַשְׁתְּ לִי כאלו הוא הצריך ללמוד זה של ענוה, כי כן דרך הענוים לדבר כן בדברי ענוה. וכהאי גוונא מצינו לרבינו הקדוש (שבת קנב.) שאמר לרבי שמעון בן חלפתא מפני מה לא הקבלנו 'פניך' ברגל, והוא היתה כונתו לומר מדוע לא הקבלת 'פני' ורק דיבר בלשון ענוה להפוך הדברים על עצמו.
אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ תּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בנדרים (נדרים דף לב:) על הפסוק (קהלת ז, יט) הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, הַחָכְמָה זו תשובה ומעשים טובים, מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים שתי עינים ושתי אזנים ושתי ידים ושתי רגלים וראש הגויה ופה יעויין שם. ואלו העשרה קראם שַׁלִּיטִים, מפני שעיקר פעולות הגוף נעשים בהם.
וידוע כי הענוה נקראת בשם 'מַה' והאדם צריך לראות עצמו מַה בכל עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אלו ואז זו היא ענוה שלימה. ועשרה פעמים 'מַה' הוא מספר 'תן' [45×10=450] ולכן אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר שהוא עניו אמיתי בכל עֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים, אז זוכה שֶׁתִּנָּתֶן לוֹ תּוֹרָה בְּ'מַתָּנָה' שהוא אותיות 'תֵּן מַה' מפני שהוא רואה עצמו 'מַה' בְּעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים הנזכרים.
וְכֵיוָן שֶׁנִּתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה, נַחֲלוֹ אֵל שהוא שם החסד, דכתיב (תהלים נב, ג) חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם, והתורה נתנה בחסד (דברים לג, ג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וכן הוא אומר (משלי לא, כו) וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, וְכֵיוָן דְנַחֲלוֹ אֵל שהוא חסד עוֹלֶה לִגְדֻלָּה כי החסד נקרא גְדֻלָּה דכתיב (דברי הימים א' כט, יא) לְךָ הֳ' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה.
ועוד נראה לי הכונה כֵיוָן דְנַחֲלוֹ אֵל שהוא שם החסד אז יתחבר עם מספר אֵל [31] מספר טוֹב [17] שהוא כינוי לתורה שממנה זכה לשם אל ובזה יהיה אצלו מספר גְּדוּלָּה [48], ולכן עולה לגדולה:
אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּחַיָּה זוֹ שֶׁדּוֹרֶסֶת וְאוֹכֶלֶת. נראה לי בס"ד דהחיה אין לה משרתים להכין לה ולהביא לפניה, אלא עושה כל עסקיה בידיה שֶׁדּוֹרֶסֶת בעצמה וְאוֹכֶלֶת, כן האדם אם מקפיד באכילתו ובכל צרכו לעשותם על ידי משרתים שיהיה בביתו כמו מלך ובני אדם משרתים אותו, הרי זה קשה עליו להיות עניו ושפל, כי הנהגתו ומהלכו נגדיית לענוה ושפלות. מה שאין כן אם הוא כמו חיה שאינו מקפיד וכל צרכיו עושה בעצמו, הרי זה אפשר שיהיה שפל תמיד בעיני עצמו, ואז ממילא תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, כי הענוה והשפלות הוא קיום התורה בלב האדם.
ובזה שפרשתי יבא נכון הסיום שסיים אִם עוֹשֶׂה כֵּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְּעַצְמוֹ, רצונו לומר מדה כנגד מדה, כיון שהוא אינו מקפיד לשמשו אחרים, אלא הכל עושה בעצמו, לכך יזכה שהשפע שלו בא לו על ידו יתברך ולא על ידי מלאך ושליח.
ועוד נראה לי בס"ד כְּחַיָּה זוֹ שאינה סומכת על שלחן אחרים, ואין עיניה צופיה לשלחן חברתה לאכול ממה שתכין חברתה, אלא היא עצמה שֶׁדּוֹרֶסֶת לצרכה וְאוֹכֶלֶת. וכן זה התלמיד חכם לא יצפה לשלחן אחרים, דנמצא בזה הוא לומד תורה לשמה, ולא בעבור להנות מאחרים שהוא קרדום לחפור בו, וכיון דלומד לשמה תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. ובזה ניחא הסיום שסיים וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְּעַצְמוֹ, מדה כנגד מדה, כיון דאינו מצפה לאחרים הרי הוא בוטח בהשם יתברך לבדו, ולכך יזכה שלא יגיע לו השפע על ידי מלאך ושליח אלא על ידו יתברך.
וְאַמְרִי לָהּ: שֶׁמַּסְרַחַת וְאוֹכֶלֶת. נראה לי בס"ד דהחיה אינה מקפדת לאכול תכף ומיד אחר שדרסה, ואדרבה טבע הארי שיאכל טרפו אחר שיסריח, וכן התלמיד חכם אינו מקפיד לאכול סעודתו אחר גמר בישולה תיכף, כי מחמת שהוא טרוד באיזה סוגיא עמוקה אינו מפסיק מלמודו לאכול סעודתו עם בני ביתו בזמן שהם אוכלים, אלא מניחים לו סעודתו על הכירה והם אוכלים, ולכך באריכות זו של שהיית התבשיל על הכירה לפעמים מתקרר, לפעמים מתעשן, לפעמים מצטמק, באופן דהתלמיד חכם אינו אוכל אכילתו מתוקנת כראוי בזיוה והדרה, והרי הוא דומה לְחַיָּה שֶׁמַּסְרַחַת וְאוֹכֶלֶת. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן בשביל חבוב תורה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְּעַצְמוֹ מדה כנגד מדה, הוא לא היה להוט אחר אכילתו לפסוק מלימודו בעבור אכילתו, יזכה שהשפע שלו יבא לו על ידו יתברך שיגיע לו במהרה, וכמ"ש על פסוק (תהלים קמז, טו) הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ.
