בנהרדעא שיש בה חבר עיר, לבר מההוא יומא דאתא פולמוסא דמלכא למתא [חוץ מאותו יום שבא גייס של המלך לעיר], ואטרידו רבנן [ונטרדו חכמים] ולא צלו [התפללו] בציבור, וצלי לי [והתפללתי] ביחיד, והואי [והייתי] יחיד שלא בחבר עיר. הרי שנהג כר' יהודה בענין זה.

ואולם לא הכל קבלו דעה זו, ומסופר: יתיב [ישב] ר' חנינא קרא [בעל המקרא] קמיה [לפני] ר' ינאי, ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: הלכה כר' יהודה שאמר משום (בשם) ר' אלעזר בן עזריה. אמר ליה [לו] ר' ינאי: פוק קרא קראיך לברא [צא קרא מקראותיך בחוץ], כלומר, הלכה זו אינה מקובלת על חכמי בית המדרש ואין מקומה אלא בחוץ, שאין הלכה כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה.

ולא רק בבית המדרש, אלא אף אמר ר' יוחנן: אני ראיתי את ר' ינאי דצלי והדר צלי [שהתפלל וחזר והתפלל], ומן הסתם תפילה ראשונה היתה תפילת שחרית והשניה תפילת מוסף, אם כן, הרי שהוא סובר שלא כדעת ר' אלעזר בן עזריה, ודעתו שאף שלא ב"חבר עיר" צריך להתפלל מוסף. כאשר סופר דבר זה לאחר זמן בבית המדרש אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא רבו: ומה מוכיח שאכן התפלל בפעם השניה תפילת מוספים, ודילמא מעיקרא [ושמא מתחילה] לא כוון דעתיה [דעתו, לבו] ולבסוף כוון דעתיה [כיון ליבו], וחזר והתפלל כדי להתפלל תפילה שניה בכוונה. אמר ליה [לו] ר' זירא: חזי מאן גברא רבא דקמסהיד עליה [ראה מיהו האיש הגדול המעיד עליו], שוודאי התבונן ר' יוחנן יפה כשהעיד דבר זה.

א אגב המסופר על תפילות חכמים, מספרים עוד כי ר' אמי ור' אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא [אף על פי שהיו להם שלושה עשר בתי כנסת בטבריה] לא הוו מצלו [היו מתפללים] אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי [בין העמודים במקום שהיו לומדים], שחביבה היא התפילה במקום תורה דווקא.

איתמר [נאמר], רב יצחק בר אבדימי משום (בשם) רבינו (הוא רב) אמר: הלכה כשיטת ר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה. מסופר שר' חייא בר אבא צלי והדר צלי [התפלל וחזר והתפלל]. אמר ליה [לו] ר' זירא: מאי טעמא עביד מר הכי [מה טעם עושה אדוני כך]? אילימא [אם תאמר] שאדוני עושה כך משום שלא כוון מר דעתיה [אדוני דעתו] בפעם הראשונה, והאמר [והרי אמר] ר' אליעזר: לעולם ימוד (ימדוד, יעריך) אדם את עצמו (לשער כפי יכולתו), אם יכול הוא לכוין את לבו לתפילה — יתפלל, ואם לאו [לא] שאינו יכול — אל יתפלל. אם כן לא משום כך התפלל פעמיים, אלא משום שלא אדכר מר דריש ירחא [הזכיר אדוני את של ראש החודש] ולכן חזר והתפלל.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאם טעה ולא הזכיר בתפילתו בראש חודש את התוספת המיוחדת של ראש חודש, אם היה זה בערבית — אין מחזירין אותו כלל. וטעמו של דבר — מפני שיכול לאומרה בשחרית. טעה ושכח בשחרית — אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה במוספין (מוסף). במוספין — אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה. והרי שזו אינה סיבה לחזור ולהתפלל, ובוודאי שלא משום כך חזר ר' חייא בר אבא על תפילתו.

אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא: לאו איתמר עלה [האם לא נאמר עליה, על ברייתא זו] שאמר ר' יוחנן שכל האמור בה דווקא בצבור שנו, אבל יחיד שלא הזכיר ראש חודש — חוזר ומתפלל, ואכן כן עשה.

ב מאחר שדובר עד כאן בתפילה שחוזר אדם ומתפלל, מכל טעם שהוא, שואלים כעת: כמה ישהה בין תפלה לתפלה, להראות שאינו עושה מצוות חבילות חבילות? ובכך הסכימו רב הונא ורב חסדא בעיקר דברים, אלא שנחלקו בלשון שבה אמרו אותם (רש"י). חד [אחד מהם] אמר שצריך לשהות כדי שתתחונן דעתו עליו, שיוכל לומר בלשון תחנונים, וחד [ואחד מהם] אמר: עד שתתחולל דעתו עליו ותתחזק שיוכל להתפלל בענין. ומעירים ששניהם סמכו את הדברים על לשונות תפילה שנאמרו אצל משה.

מאן דאמר [מי שאומר] בלשון "כדי שתתחונן דעתו עליו", הרי זה כעין דכתיב [שנאמר]: "ואתחנן אל ה'" (דברים ג, כג). ומאן דאמר [מי שאומר] בלשון "כדי שתתחולל דעתו עליו", הרי זה כעין דכתיב [שנאמר]: "ויחל משה את פני ה'"(שמות לב, יא), על מנת שהתפילה השניה גם היא תהיה בדרך תחנונים.

מאחר שדובר קודם בדבר מי שטעה ולא הזכיר את ראש החודש בתפילתו מביאים את מה שאמר רב ענן אמר רב: טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית — אין מחזירין אותו כלל. וטעמו של דבר — לפי שאין בית דין מקדשין את החדש אלא ביום, ותפילת ראש חודש שהיא מעין קידוש ראש החודש על ידי בית דין מעיקרה שייכת איפוא רק ליום בלבד.

אמר אמימר: יש להגביל את הדברים ולומר כי מסתברא מילתא [מסתברים דברי] רב בחדש מלא, שמאחר שיש אז שני ימים אפשריים של ראש חודש (יום ל' של החודש הקודם או א' של הבא) הרי קידוש החודש תלוי אך בבית דין בלבד. אבל בחדש חסר, שיש בו רק יום אחד ודאי של ראש חודש — מחזירין אותו אף בערב.

אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: מכדי [הרי] רב טעמא קאמר [טעם, נימוק אמר], ואם כן מה לי הבדל אם החודש חסר, ומה לי אם הוא מלא, אלא, לא שנא [אינו שונה, אין הבדל] כי הדבר מבוסס על ההשוואה בין קידוש החודש לתפילת ראש חודש — וקידוש החודש לעולם אינו שייך בלילה.

הדרן עלך תפלת השחר

א משנה אין ראוי שיהיו המתפללים עומדין לתפילה אלא מתוך כובד ראש (רצינות והכנעה). ומסורת בידינו כי החסידים הראשונים היו שוהין (ממתינים) לפני תפילתם שעה אחת, כדי להגיע לכלל כובד הראש הראוי לתפילה, ורק אחר כך היו מתפללין, וכל זה כדי שיכוונו לבם כראוי לפני אביהם שבשמים. העמידה בתפילה משמעה עמידה לפני ה', ועל כן בשעת התפילה אפילו המלך שואל בשלומו — לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו — לא יפסיק, אלא ימשיך בתפילתו.

ב גמרא שנינו במשנתנו שראויה התפילה שתהיה בכובד ראש, ובענין זה שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה, מהיכן אנו לומדים אותם]? אמר ר' אלעזר: למדים זאת מן המקראות המספרים על תפילת חנה אם שמואל, שכך אמר קרא [הכתוב]: "והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה"(שמואל א א, יא).

ראיה זו דוחים: ממאי [ממה, מדוע ראיה היא זו]? דילמא [שמא] חנה שאני [שונה] היא, משום דהות מרירא לבא טובא [שהיתה מרת לב ביותר] ולכן אף תפילתה הייתה במרירות, ואין זה מוכיח שהכל חייבים להתפלל כך.

אלא אמר ר' יוסי בר' חנינא: יש להביא ראיה לכך מהכא [מכאן], מכתוב זה שאמרו דוד: "ואני ברב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך" (תהלים ה, ח), הרי שהכניסה אל התפילה בדומה לכניסה לבית המקדש צריכה להיעשות ביראה.

ושוב דוחים: ממאי [ממה, מדוע ראיה היא זו]? דילמא [שמא] דוד שאני [שונה] הוא, משום דהוה [שהיה] מצער נפשיה ברחמי טובא [עצמו ברחמים, בתפילה, הרבה] כדי לכפר על חטא בת שבע, ואין להביא ממנו ראיה לכל אדם. אלא אמר ר' יהושע בן לוי: יש להביא ראיה לכך מהכא [מכאן], מכתוב זה שאמרו דוד כלפי הכל, ולא כלפי עצמו בלבד: "הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קדש" (שם כט, ב), ואמרו חכמים: אל תקרי [תקרא] "בהדרת קודש "אלא "בחרדת קודש

", ומשמעו, שכך יבוא האדם להתפלל מתוך כובד ראש מרובה של קדושה. ושוב דוחים: ממאי [ממה, מדוע ראיה היא זו]? דילמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך בכתוב זה, שיש לקרוא בו "הדרת קודש "ממש וכפי שאכן כתוב בו. ואין צורך לשנות את קריאתו, ומשמעות הדבר שיש להתפלל מתוך לבוש הדור, כי הא [כמו זה] המסופר ברב יהודה דהוה מציין נפשיה, והדר מצלי [שהיה מקשט עצמו, ואחר כן מתפלל]. שלדעתו הבא לפני המלך צריך ללבוש את היפים בבגדיו. ועדיין אין אנו יודעים מה המקור שראויה התפילה שתהיה בכובד ראש. אלא אמר רב נחמן בר יצחק ראיה לדבר מהכא [מכאן], מכתוב זה: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (שם ב, יא).

ג מאחר שהובא כתוב זה, שואלים: מאי [מה פירושן] של המילים "וגילו ברעדה"? אמר רב אדא בר מתנא שכך אמר רבה בפירוש הכתוב: אף במקום גילה שם תהא רעדה, ולא יגיע אדם לשמחה לא מרוסנת.

ומעין זה מסופר שאביי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רבה רבו. חזייה [ראהו] רבה דהוה קא בדח טובא [שהיה מבודח ביותר]. אמר ליה [לו]: והרי "וגילו ברעדה" כתיב [נאמר], וראוי איפוא שלא תהיה השמחה רבה מדי!

אמר ליה [לו] אביי: מותר אני בכך משום שאנא [אני] תפילין מנחנא [מניח אני] כעת, ומורא שמים עלי מכוחם.

ומעין זה מסופר כי ר' ירמיה הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] ר' זירא. חזייה [ראהו] ר' זירא דהוה קא בדח טובא [שהיה מבודח ביותר] אמר ליה [לו]: והרי "בכל עצב יהיה מותר" (משלי יד, כג) כתיב [נאמר]? וראוי הוא איפוא העצב ולא השמחה היתירה!

אמר ליה [לו] ר' ירמיה בתשובה: מותר אני בכך משום שאנא [אני] תפילין מנחנא [מניח אני] כעת.

מעין דברים אלה מסופר: מר בריה [בנו] של רבינא עבד הילולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא [עשה סעודת חתונה לבנו, ראה אותם את החכמים שהיו מבודחים ביותר].