חקק להשלים בכותל, בכמה? שאם היה סולם פחות מארבעה טפחים, וחקק בתוך הכותל כעין המשך של השלבים עד לרוחב ארבעה, כמה צריך להיות גובה חקיקה זו אלה כדי שתחשב כפתח? אמר ליה [לו]: בעשרה טפחים, שאם יהיה גובהה עשרה טפחים ברוחב ארבעה הרי זה כפתח.

אמר ליה [לו]: חקקו כולו בכותל, בכמה, אם חקק את כל הסולם בכותל שיצר שלבים בכותל בלבד מה דינו? אמר ליה [לו]: צריך שיהיו שלבים אלה מלא קומתו של הכותל. ושאלו: ומאי שנא [ובמה שונה זה] שיש לעשותו גבוה יותר מתוספת חקוקה? אמר ליה [לו]: התם [שם] מסתלק ליה [נוח לעלות עליו], אבל הכא [כאן] לא מסתלק ליה [נוח לעלות עליו], ואם אינו מגיע לקצה הכותל, אינו חשוב כפתח.

א בעא מיניה [שאל ממנו] רב יוסף מרבה: עשאו לאילן סולם מהו הדין? שהרי אילן הצומח אסור לטפס עליו בשבת, ואם היה האילן סמוך לכותל ונוח לטפס עליו, האם נחשב הוא כפתח בכותל לענין דיני שבת?

ושאלה זו תיבעי [תישאל] לשיטת רבי האומר שכל הקונה עירוב תחומים באילן קנה שביתה, תיבעי לרבנן [תישאל השאלה לשיטת חכמים] ומפרטים: כיצד

תיבעי [תישאל] לשיטת רבי עד כאן לא שמענו קאמר [שאמר] רבי התם [שם] (לעיל עירובין לב,ב): כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו חכמים, ולכן אפשר לקנות עירוב גם אם היה מונח על אילן, שיש בשימוש בו משום שבות. ואולם יש לטעון כי הני מילי [דברים אלה אמורים] שהיה הדבר בין השמשות, שהרי עירוב נקנה בין השמשות והוא עדיין ספק יום ספק לילה ויש להקל בו, אבל כולי יומא [בכל היום כולו] — לא, שלא יתיר רבי בעצם יום השבת אף דבר האסור משום שבות. וכיון שאילן זה אסור בשימוש כסולם — אין להחשיבו כפתח.

או דילמא [שמא] אפילו לרבנן [לשיטת חכמים] האוסרים להשתמש באילן לצורך עירוב, אפשר לומר שלענייננו שאין צריך בשימוש בפועל באילן זה יסכימו כי פיתחא [פתח] הוא בפועל, ואריא [ואולם אריה] הוא דרביע עליה [שרובץ עליו]. וכשם שאריה הרובץ בפתח אינו מבטלו מתורת פתח בשל כך, ואף שלמעשה לא יעבור איש בפתח זה, אם כן נוכל לומר גם באילן כי האיסור המוטל על הטיפוס בו איננו מבטל אותו מתורת פתח.

ועוד שאל רב יוסף: עשאו לאשירה (עץ שנעשה לעבודה זרה, ואסור בהנאה) סולם מהו הדין? האם יכול הוא להיחשב כפתח לכותל זה? ואף שאלה זו תיבעי [תישאל] לשיטת ר' יהודה, תיבעי לרבנן [תישאל השאלה לשיטת חכמים].

ומפרטים: כיצד תיבעי [תישאל] לשיטת ר' יהודה, שעד כאן לא שמענו שאמר ר' יהודה התם [שם] (לעיל עירובין לא,א) שמותר לקנות (כלומר, להשתמש) בית לצורך עירוב באיסורי הנאה כגון בקבר, אלא התם [שם] לענין קניית עירוב שם, דבתר [שאחר] שקנה ליה [לו] עירוב לא ניחא ליה דלינטר [נוח, חשוב, לו שישמר], שהרי אינו צריך להשתמש בקבר אלא רק לזכות בו לרגע של קניית העירוב. אבל כאן, שרוצה הוא בקיום הסולם, אפשר לומר שאף ר' יהודה מודה שאין סומכים על דבר שהוא איסור הנאה, שאסור לטפס עליו ולהשתמש בו.

או דילמא [שמא] אפילו לדעת רבנן [חכמים] האוסרים בקבר כאן פיתחא [פתח] הוא, ואריא דרביע עליה [ואריה הוא שרובץ עליו] ולא בטלו מלהיות פתח.

אמר ליה [לו]: אילן מותר, ואשירה אסורה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב חסדא: אדרבא (להיפך), אילן שאיסור שבת גורם לו להיאסר — ניתסר [ייאסר], כדי שלא נאמר שהאיסור משום שבת לא נתחשב באיסורו לענין דיני שבת.

ולהיפך, אשירה שאיסור דבר אחר גורם לו, ואינו אסור משום דיני שבת — לא ניתסר [ייאסר], ופתח הוא לענין שבת.

ואכן איתמר נמי [נאמר גם כן], כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל, אמר ר' אלעזר, ואמרי לה [ויש אומרים] אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל שאיסור שבת גרם לו — אסור, כל שאיסור דבר אחר גרם לו — מותר.

ואילו רב נחמן בר יצחק מתני הכי [היה שונה כך] לא כרב יוסף ששאלות אלה נכללות במחלוקות ידועות: אילן אם פתח הוא או לא — פלוגתא [מחלוקת] בין רבי ורבנן [וחכמים], שרבי מתיר וחכמים אוסרים. אשירה אם פתח היא — פלוגתא [מחלוקת] בין ר' יהודה המתיר להשתמש באיסורי הנאה, ורבנן [וחכמים] האוסרים לעשות עירוב באיסורי הנאה.

ב משנה חריץ שבין שתי חצירות, עמוק עשרה טפחים ורוחב ארבעה — הרי הוא מחיצה גמורה מערבין שנים כל חצר עירוב לעצמה, ואין מערבין אחד. אפילו היה החריץ מלא קש או תבן, אין אלו נחשבים כסותמים אותו, ואין החריץ מתבטל. ואולם אם היה החריץ מלא עפר או צרורות אבנים — מערבין אחד ואין מערבין שנים, שבטל החריץ והריהו כלא היה.

נתן עליו על החריץ נסר שרחב ארבעה טפחים ואפשר לעבור בו, וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו שנתן נסר רחב ארבעה ביניהן — מערבין שנים עירובין, ואם רצו מערבין אחד, שנסר זה משמש כפתח ומקום מעבר. פחות מכאן אם רוחב הנסר פחות מארבעה טפחים — מערבין שנים ואין מערבין אחד.

ג גמרא על המשנה תוהים: וכי תבן לא חייץ [חוצץ] ואינו נחשב כסתימה? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: מתבן שבין שתי חצרות והיה התבן גבוה עשרה טפחים — מערבין שנים ואין מערבין אחד משמע שמחיצת תבן מחיצה היא!

אמר אביי, כך יש להבין: לענין מחיצה כולי עלמא לא פליגי דהויא [הכל אינם חולקים שהריהי] מחיצה והיא חוצצת בין חצר לחצר כל זמן שמונחת שם, אבל לענין חציצה שתיחשב כסותמת את החריץ יש לחלק, אי בטליה [אם בטלו] בפיו במפורש והחליט להשאירו שם — חייץ [חוצץ] וסותם את החריץ, ואי לא בטליה [ואם לא ביטלו] ומתכוון להוציא את תבנו מן החריץ — לא חייץ [חוצץ] ואין החריץ נחשב כסתום.

ד נאמר במשנה שאם היה החריץ מלא עפר או צרורות הרי הוא כסתום. ושואלים: ואפילו בסתמא [בסתם]? כלומר, האם גם אם לא פירש אם כוונתו להשאירם שם, תהא זו חציצה? והתנן [והרי שנינו במשנה] בהלכות טומאת מת: בית שמלאהו תבן או צרורות ובטלו שבטל את התבן או הצרורות והחליט להשאירם בבית — בטל הבית (רמב"ם), ושוב אין הבית נחשב כבית בעל מחיצות. ואם היה בו מת, שוב אינו יכול להיות כאהל הטומאה (שתוכו טמא אבל אינו מטמא סביביו), אלא נעשה כקבר סתום, המטמא מכל סביבותיו.

ונדייק מלשון המשנה: אם ביטלו את התבן והצרורות — אין [כן] הרי הוא מבוטל וסותם,