ותבן שבבית גובהו שבעה ומשהו טפחים, וכיון שכל פחות משלשה טפחים כלבוד דמי [נחשב], הרי זו כמחיצה גמורה.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת אביי — היינו דקתני [זהו ששנינו]: נתמעט התבן מעשרה, אלא לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מאי [מה משמע] מעשרה? הלוא מתחילה לא היו כאן עשרה!

ומתרצים: הכוונה היא מתורת עשרה, שכל עוד התבן גבוה שבעה ומשהו, הריהו כגבוה עשרה מדין לבוד. ואם נתמעט, נתמעט מתורת מחיצה גבוהה עשרה.

א באותה ברייתא נאמר שאם נתמעט התבן מעשרה שניהן אסורין. ומעירים: שמע מינה [האם נלמד מכאן] כי דיורין הבאין בשבת אסורין, שהרי מתחילת השבת מותר היה לשני הדיירים להשתמש בתבן ובבית. וביום השבת, כיון שנתמעט התבן, נוספו כאילו דיירים חדשים לכל אחד מהבתים, ונאסרו הכל. ולכאורה מדוע לא נאמר שכיון שהותרה בתחילת השבת, הותרה לכולה?

ודוחים: דלמא [שמא] מדובר כאן דאימעט [שהתמעט] התבן מאתמול עוד מלפני השבת, ובכגון זה לא הותרה כלל.

אמרו: כיצד הוא עושה נועל את ביתו ומבטל את רשותו. ותוהים: תרתי [שתים]?! כלומר למה לו לעשות שני דברים אלה יחד? די באחד מהם! ומתרצים: הכי קאמר [כך אמר, כך היתה הכוונה]: או נועל את ביתו או מבטל את רשותו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור הסבר אחר]: לעולם תפרש שתרתי [שני דברים] צריך שיעשה כאן, אף שכרגיל די באחד, כי כיון דדש ביה [שרגיל בו בשימושו] — אתי לטלטולי [יבוא לטלטל], והחמירו בו שיעשה תיקון יתר על הרגיל שלא ישכח ויבוא לטלטל.

נאמר שאם ביטל — הוא אסור וחבירו מותר. ומקשים: פשיטא [הלוא פשוט הדבר ומובן מאליו] ולשם מה יש לומר זאת? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דהדר אידך ובטיל ליה לחבריה [שחזר האחר וביטל לו לחבירו] בחזרה אחרי שהשתמש בה כרצונו, והא קא משמע לן [זה משמיע לנו] שאין מבטלין, וחוזרין ומבטלין אותה רשות פעם שניה.

נאמר: שכן אתה אומר בגוב של תבן שבין שני תחומי שבת. ומקשים: פשיטא [הלוא פשוט הוא] ואותו עקרון קיים גם שם כבמתבן בין חצירות! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לשיטת ר' עקיבא שאמר: דין תחומין דאורייתא [מן התורה], מהו דתימא [שתאמר]: ליגזור דלמא אתי לאיחלופי [שנגזור ונאסור שמא יבואו להחליף] לקחת דברים מתחום אל תחום, שכיון שעיקר האיסור מן התורה ראוי שיוסיפו בו חכמים גזירות לשמרו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת אין לחלק, ואין גוזרים.

ב משנה כיצד משתתפין במבוי אם רוצה אדם אחד לזכות את כל בני המבוי? מניח את החבית המלאה אוכל משלו, ואומר: הרי זו לכל בני מבוי, וכדי שתהא זו נתינה המזכה את האחרים צריך שיהא מי שיזכה בחבית זו עבורם, ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים (הבוגרים), וכן על ידי עבדו ושפחתו העברים (שאין גופם קנוי לו), וכן על ידי אשתו, והם זוכים לכל בני המבוי.

אבל אינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, מפני שאין להם זכות קנין, והרי ידם כידו (רשותם כרשותו), ואינם יכולים לזכות אחרים. שהרי גם כשנותן להם נותר החפץ ברשותו, שרשותם כרשותו ממש.

ג גמרא אמר רב יהודה: חבית של שיתופי מבואות — צריך הזוכה להגביה אותה מן הקרקע טפח, שעל ידי כך כאילו מוציאה הזוכה מרשות המזכה, שלולי כן אינו יכול לזכותה לאחרים.

אמר רבא: הני תרתי מילי [שני דברים אלה], סבי [זקני] פומבדיתא, רב יהודה ובני ישיבתו, אמרינהו [אמרוהו]: חדא [אחד] — הא [זו] שאמרנו בענין הגבהת חבית. אידך [השניה] — ששנינו המקדש על היין בשבת או בחג, אם טעם מן היין מלא לוגמיו — יצא ידי חובת קידוש, ואם לאו — לא יצא.

אמר רב חביבא: הא נמי סבי דפומבדיתא אמרינהו [דבר זה נוסף לשניים שאמרנו גם כן זקני פומבדיתא אמרוהו], שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: עושין מדורה לחיה [ליולדת] בשבת.

ומעירים: סבור מינה [סברו מכאן] מלשון הלכה זו כי לחיה — אין [כן] מותר לעשות משום שהיא מסוכנת ביותר, אולם לחולה סתם — לא. בימות הגשמים שברורה סכנת ההצטננות אין [כן], בימות החמה — לא.

ולכן יש להוסיף מה שאיתמר [נאמר] אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל: מי שהקיז דם ונצטנן — עושין לו מדורה בשבת, ואפלו בתקופת תמוז. משמע שלאו דוקא יולדת, ולאו דוקא בימות הגשמים.

אמר אמימר: הא נמי סבי דפומבדיתא אמרינהו [ודבר נוסף זה גם כן זקני פומבדיתא אמרוהו] דאיתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בדבר איזו היא אשירה סתם, כלומר איזהו האילן הנחשב כעץ המשמש לעבודה זרה, אף שאין אנו רואים שעובדים לו ממש?

אמר רב: כל אילן שכומרין שומרין אותה