שאני התם דליכא [שונה שם שאין] מחיצות, כלומר אותו מבוי פרוץ הוא, וראוי לכפות את דייריו לעשות בו מחיצות כל שהן, אפילו לצורך שמירה. אבל כשיש מחיצות, אין מחייבים אותו ביותר מכך.

לישנא אחרינא [לשון אחר], מצד שאני [שונה], שתיקון בעירוב אינו תיקון בגוף המבוי אלא בדבר צדדי, ולכן אין כופין בו את היחיד (מאיר נתיב).

א אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה; שר' חייא בר אשי אמר: עושין לחי מעצי אשירה, אף שהעץ אסור בהנאה ועומד לשריפה בלבד, כי בעצם עשיית הלחי יש צד של מצוה ואין איסור הנאה שייך בענין מצוה. ור' שמעון בן לקיש אמר: עושין אפילו קורה מעצי אשירה.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] שעושים קורה — כל שכן לחי, ומאן דאמר [ומי שאומר] לחי — אבל קורה לא התיר. משום שבאיסור עצי אשירה כתותי מכתת שיעוריה [כתות הוא שיעורו], שכיון שהעץ עומד לשריפה הריהו כשרוף כבר, ואין לעשות ממנו קורה הצריכה לשיעור רוחב מסוים. אבל לחי שדי לו ברוחב כל שהוא — אפילו עצי אשירה, שהם כשרופים — ראויים.

ב משנה נתמעט האוכל שהיה בחבית השיתוף משיעורו — מוסיף מקצת משלו ומזכה לרבים. ואין צריך להודיע להם שהוסיף. ואולם אם נתוספו עליהן דיורים חדשים — מוסיף לצורך אותם דיורים ומזכה להם, וצריך להודיע לדיירים החדשים שזיכה אף להם שיתוף זה.

כמה הוא שיעורן של המזונות לשיתוף? בזמן שהן (בני המבוי) מרובין — די במזון שתי סעודות עבור כולם, בזמן שהן מועטין ממספר מסויים — די במזון כגרוגרת לכל אחד ואחד.

אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים שצריכים שיעורים אלה, בתחילת עירוב, כשעושין אותו לכתחילה, אבל בשירי עירוב כגון שנתמעט העירוב בשבת הריהו כשר בכל שהוא. ובכלל,

לא אמרו לערב בחצירות אף ששיתפו במבואות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות, כדי שיידעו שעושים עירובי חצירות, שאם לא כן לא ידעו כלל הלכה זו.

ג גמרא במשנה נאמר שאם נתמעט מזון השיתוף, אין המוסיף צריך להודיע. ושואלים: במאי עסקינן [במה באיזה מקרה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] במין אחד, שהוא מוסיף מאותו מין שעירבו בו תחילה, מאי איריא [מה שייך, מדוע שנה דוקא] נתמעט אפילו כלה מזון זה לגמרי נמי [גם כן] אינו צריך להודיע!

אלא תאמר שמדובר בשני מינין, שמוסיף ממין אחר שלא שיתפו בו בתחילה, אם כן אפילו נתמעט נמי [גם כן] לא יועיל בלא שיודיעום! דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כלה האוכל של שיתוף, אם הוסיף עליו ממין אחד — אין צריך להודיע, משני מינים — צריך להודיע!

ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר במשנתנו שמוסיף ממין אחד, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: משני מינין. וכך יש להסביר: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כשהוסיף ממין אחד, ואולם מאי [מה משמע] נתמעט — נתמטמט לגמרי ולא נשאר מאומה, שכוונת נתמטמט פירושה שהלך ונתמעט עד שכלה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: שהוסיף משני מינים, אלא אם כלה העירוב שאני [שונה הדבר] שהלכה זו שיש להודיע היא רק אם כלה האוכל לגמרי, אבל אם נשאר משהו אין צורך להודיע, ויכול לזכות אפילו ממין שני, ואם כן אין ללמוד מן הברייתא לענייננו.

ד נאמר במשנה שאם נתוספו דיירים עליהן בחצר מוסיף ומזכה וצריך להודיע. אמר רב שיזבי אמר רב חסדא: זאת אומרת מכלל דברי המשנה כי חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה.

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים שצריך דעתו של הזוכה בעירוב בעירובי תחומין, אבל בעירובי חצירות — מערבין בין לדעת ובין שלא לדעת, ולדברי המשנה מוסיף אף שלא מדעת. ותוהים: הלוא פשיטא [פשוט ברור] שחלוקין, ומה ראה רב חסדא להודיענו דבר הברור לכול?

ומשיבים: בכל זאת נצרכה, כי מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלו] שצריך להודיע נאמרו בחצר שבין שני מבואות שיכולים בני חצר זו לערב עם איזה מבוי שירצה. וצריך להודיעם באיזה מבוי שיתפו עבורם, שמא רצונם דוקא לערב עם המבוי האחר. אבל חצר של מבוי אחד שרק זכות הוא להם השיתוף, ואין בכך צד חובה, אימא [אמור] שלא, שאף החכמים במשנתנו מסכימים שאין צריך להודיע. על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב חסדא שדעת משנתנו שיש להודיע בכל מקרה.

ה במשנה נקבע כמה הוא שעורו של עירוב למרובים וכמה למועטים. ושאלו: כמה הוא מניינם של מרובין וכמה של מועטים? אמר רב יהודה אמר שמואל: שמונה עשרה בני אדם אלה הם מרובים. ותוהים: שמונה עשרה, ותו לא [ולא יותר] ומשיבים: אימא [אמור, תקן] משמונה עשר ואילך (והלאה).

ושואלים: ומאי [ומה] שמונה עשר שנקט (תפס), מדוע דוקא מספר זה? ומשיבים: אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: לדידי מיפרשא לי מיניה דאבא [לי התפרש הדבר ממנו, מאבי רב יהודה]: כל שאילו מחלקו למזון שתי סעודות ביניהן ואין מגעת גרוגרת לכל אחד ואחד הן הן מרובין, ואז סגי [די] במזון שתי סעודות. ואי [ואם] לא — הן הן מועטין נינהו [הם], וצריך שיהיה כגרוגרת לכל אחד.

ואגב אורחיה קא משמע לן [ודרך אגב הוא משמיע לנו] ששתי סעודות הויין [הריהן] שמונה עשרה גרוגרות, ולכן אם היו יותר דיורים, דיים בשמונה עשרה גרוגרות שהוא מזון שתי סעודות.

ו משנה בכל מזון שהוא מערבין ומשתתפין, חוץ מן המים ומן המלח שאינם קרויים מזון, אלו דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר: יש הגבלה אחרת בדבר: ככר שלם הוא עירוב, ואפלו מאפה שגודלו סאה, והוא פרוסה שניטל ממנו חלק — אין מערבין בה. ואילו ככר אפילו גודלו כאיסר, והוא שלם — מערבין בו.