ואי [אם] כשיטת רבן גמליאל סבירא להו [סבורים הם] ש"ובשכבך" פירושו כל אותו זמן בו אנשים ישנים, ובכלל זה כל הלילה — לימרו [שיאמרו] אם כן כרבן גמליאל, ויפסקו כמוהו שעד עלות השחר מותר לקרות קריאת שמע של ערב.

ומשיבים: מבחינת הבנת המקראות לעולם כרבן גמליאל סבירא להו [סבורים הם] ואולם הא דקא אמרי [זה שאומרים הם] "עד חצות", הריהו רק סייג לדבר כדי להרחיק את האדם מן העבירה. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] בביאור ענין זה, שבענין קריאת שמע חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יווצר מצב שיהא אדם בא מן השדה בערב והוא עייף מעבודת היום, ומשום שהוא יודע שזמן קריאת שמע הוא עד עלות השחר, ואומר בלבו: "אלך לביתי ואוכל קימעא (מעט) ואשתה קימעא, ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל תפילת ערבית ", ובינתיים חוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל מאחר שאדם חושש שאם ירדם אולי לא יתעורר לפני חצות ולא יקרא קריאת שמע בזמנה, לכן מעתה כאשר אדם בא מן השדה בערב הריהו נכנס לבית הכנסת ובבית הכנסת עד שמגיעים לתפילה עוסק הוא בדברי תורה, שאם הוא רגיל לקרות במקרא בלבד — קורא. ואם רגיל לשנות משניות, שהיא דרגה גבוהה יותר בלימוד — שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל כיאות, וכשהוא הולך לביתו הריהו אוכל את פתו במנוחת הדעת ומברך עליה.

ומסיימת הברייתא באזהרה: וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.

סיום זה מעורר פליאה, מאי שנא [מה שונה] בכל דוכתא [מקום] אחר שלא קתני [שנה בו] "חייב מיתה", ומאי שנא הכא דקתני [ומה שונה כאן ששנה בו] "חייב מיתה"? שלכאורה אין חומרה מיוחדת בסייג קריאת שמע. על כך משיבים שתי תשובות, ועיקרן, שלא משום חומרת העבירה נאמר כאן "חייב מיתה", אלא משום החשש שלא יוכלו לעמוד בדבר או שיזלזלו במיוחד בסייג זה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] משום אונס שינה, שאדם הבא מעבודתו רוצה מאד לישון, וצריך להזהירו במיוחד על כך. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: לאפוקי ממאן דאמר [להוציא מדעת מי שאומר] "תפלת ערבית רשות" ואינה חובה כשאר התפילות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שתפילת ערבית היא חובה, והעובר על דברי חכמים אף בפרט זה — חייב מיתה.

א בברייתא זו אמר מר [החכם] שהחוזר מעיסוקיו בערב, נכנס לבית הכנסת, קורא קריאת שמע ומתפלל. הרי שבערב, כביום, קוראים תחילה קריאת שמע ואחר כך מתפללים. והרי זה מסייע ליה [לו] לר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן: איזהו בן העולם הבא — זה הסומך גאולה (הברכה על הגאולה, שהיא הברכה שלאחר קריאת שמע) לתפלה של ערבית. ר' יהושע בן לוי אומר: תפלות באמצע תקנום, בין שתי קריאות שמע, של בוקר ושל ערב. ולכן, יש להתפלל קודם תפילת ערבית, ואחר כך לקרוא קריאת שמע של שעת שכיבה.

ההבדל למעשה בין שתי הדעות ברור הוא, אלא שמבררים עוד: במאי קא מפלגי [במה הם חלוקים], כלומר, מה הוא הבסיס למחלוקתם?

ומשיבים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שחלוקים הם בפירוש משמעות קרא [המקרא הכתוב], ואי בעית אימא [אם תרצה אמור] שחלוקים הם בסברא.

ומפרטים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שחלוקים הם בסברא, שהם חלוקים בענין ברכת הגאולה הנאמרת לאחר קריאת שמע ואשר היא מבוססת על הזכרת גאולת מצרים, שהיא הגאולה הראשונה. והשאלה היא אם אמנם גאולה זו החלה כבר בלילה, ולכן ראו לסמוך אף את גאולת מצרים הנזכרת בלילה לתפילת ישראל, בבקשה שתהא הגאולה קרובה, או שמא לא החלה אלא ביום.

שר' יוחנן סבר [סבור] שהגאולה מאורתא נמי הוי [גם כן מן הערב היתה], אלא שהגאולה מעלייתא [המעולה, השלמה] לא הויא [היתה] אמנם אלא עד צפרא [הבוקר], אך מאחר שהחלה גאולת ישראל מבערב, ראוי לצרף את ברכת הגאולה אף לתפילת ערבית בכל יום. ואילו ר' יהושע בן לוי סבר [סבור] כי כיון שלא הויא [היתה] הגאולה אלא מצפרא [מהבוקר] — לא הויא [היתה] גאולת הערב גאולה מעלייתא [מעולה], ולכך אין חובה לסמוך את התפילה להזכרת הגאולה של ערבית, שאינה גאולה שלימה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שאפשר להבין את מחלוקת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, לא על בסיס הבדלי סברות כי אם על סמך קרא [מקרא], הבדלי פירוש המקרא, ושניהם מקרא אחד דרשו, והוא "ובשכבך ובקומך", ששניהם מבינים שיש בו השוואה של קריאת שמע של ערב לקריאת שמע של בוקר.

ואולם, ר' יוחנן סבר [סבור]: מקיש [משווה המקרא] שכיבה לקימה, מה בשעת קימה — קריאת שמע ואחר כך תפלה, שבשעות הבוקר הכל מודים שיש לסמוך גאולה לתפילה, אף שכיבה נמי [גם כן] — קריאת שמע ואחר כך תפלה. ואילו ר' יהושע בן לוי סבר [סבור]: מקיש שכיבה לקימה, והוא מוצא צד אחר של השוואה: מה קימה — קריאת שמע סמוך למטתו, ו"בקומך" משמעו — סמוך ככל האפשר לשעת הקימה, אף שכיבה נמי [גם כן] — קריאת שמע סמוך למטתו, שתהא חובת קריאת שמע של "בשכבך" אף היא סמוכה ככל האפשר לזמן השכיבה ממש.

לדעת ר' יוחנן מצוה לסמוך אף ברכת הגאולה שאחרי קריאת שמע של ערבית לתפילה, ואולם מתיב [מקשה] על כך מר בריה [בנו] של רבינא, כיצד יתכן לעשות זאת? שהרי שנינו במשנה להלן: בערב מברך שתים, שתי ברכות, לפניה, לפני קריאת שמע, ושתים לאחריה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי בעי [צריך] לסמוך גאולה לתפילה, הא [הרי] לא קא סמך [סמך] גאולה לתפלה, דהא בעי למימר [שהרי צריך לומר] "השכיבנו" שהיא הברכה השניה הבאה לאחר ברכת הגאולה, ומפסיקה בין ברכת הגאולה לבין התפילה!

על כך אמרי [אומרים] כתשובה לשאלה: כיון דתקינו רבנן [שתיקנו חכמים] לומר "השכיבנו" — כגאולה אריכתא דמיא [ארוכה היא נחשבת], וכהמשכה של ברכת הגאולה, ולא כהפסק. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שחלקים שהוסיפו חכמים נחשבים כגוף התפילה ממש ולא כהוספות, גם בתפילת שחרית היכי מצי סמיך [איך יוכל לסמוך] גאולה לתפילה? והא [והרי] אמר ר' יוחנן עצמו : בתחלה, בתחילתה של כל תפילה, אומר המתפלל: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" (תהלים נא, יז) כהכנה לתפלה, ולבסוף הוא אומר: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" (תהלים יט, טו). והרי הפסוק "ה' שפתי תפתח" מפסיק בין גאולה לתפילה!

אלא התם [שם] כיון דתקינו רבנן למימר [שתיקנו חכמים לומר] "ה' שפתי תפתח" — כתפלה אריכתא דמיא [הריהי נחשבת לתפלה ארוכה], ולא כהפסק חיצוני. הכא נמי [כאן בתפלת ערבית גם כן], כיון דתקינו רבנן למימר [שתיקנו חכמים לומר] "השכיבנו" — כגאולה אריכתא דמיא [ארוכה התפילה נחשבת].

ב אגב דברי ר' יוחנן שהסומך גאולה לתפלה מובטח לו שהוא בן עולם הבא, צירפו אימרה דומה שאמר ר' אלעזר, אמר ר' אבינא: כל האומר "תהלה לדוד" (פרק קמה בספר תהלים) בכל יום שלש פעמים — מובטח לו שהוא בן עולם הבא.

מאמר זה בשבחו של פרק זה בתהלים המכונה כרגיל "אשרי" משום שמקדימים לאמירתו את הפסוק "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" (תהלים פד, ה) עורר את השאלה: מאי טעמא [מה הטעם] אשר בגללו מחשיבים כל כך מזמור זה?

אילימא [אם תאמר] משום דאתיא [שהוא בא, נסדר] באל"ף בי"ת, שבמזמור זה מסודרים ראשי הפסוקים לפי סדר האל"ף בי"ת, נימא [יאמר] אם כן "אשרי תמימי דרך" (פרק קיט בתהלים) דאתיא בתמניא אפין [הבא בשמונה פנים], שבו סדורים ראשי הפסוקים בסדר של כל האל"ף בי"ת כולו שמונה פעמים, ולפרק זה איפוא היתרון בכך על כל פרק אחר.

אלא תאמר שהסיבה לאמירת פרק זה דווקא היא משום דאית ביה [שיש בו, בפרק זה] את מלות השבח בענין הספקת מזון לכל יצור "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, טז), אם כן נימא [יאמר] "הלל הגדול" (כך מכונה מזמור קלו שבתהלים) דכתיב ביה [שנאמר בו] "נתן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו" (תהלים קלו כה) נוסף לשאר שבחים שיש בו!

אלא מעלתו של מזמור "תהלה לדוד" היא משום דאית ביה תרתי [שיש בו שתים], גם סדר אל"ף בי"ת, וגם שבח הספקת המזון לכל יצור.

ועוד על מזמור תהלים זה אמר ר' יוחנן: מפני מה לא נאמר פסוק המתחיל באות נו"ן ב"אשרי" — מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, שבאות זו נאמר פסוק שיש בו הדגשה יתירה של מפלת ישראל ("שונאי ישראל" הוא ביטוי בלשון סגי נהור) דכתיב [שנאמר]: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל נטשה על אדמתה אין מקימה " (עמוס ה, ב), ולכן, הושמט הפסוק המתחיל בנו"ן גם מ"אשרי".

כדי לרכך את משמעות פסוק זה עצמו היו במערבא מתרצי לה הכי [בארץ ישראל מיישבים אותו כך], על ידי שינוי בפיסוק: "נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום (קומי) בתולת ישראל", אמר רב נחמן בר יצחק: אפילו הכי [כך ], חזר דוד וסמכן ברוח הקדש, שאף שלא הכניס דוד המלך במזמור זה פסוק הפותח באות נו"ן המרמזת על נפילה, צפה דוד ברוח הקודש פסוק זה במקום שהוא עצמו השמיט את הנו"ן במזמורו, והפסוק הבא המתחיל בסמ"ך הריהו "סומך ה' לכל הנפלים וזוקף לכל הכפופים" (תהלים קמה, יד), ואם כן סמכן דוד ברוח הקודש לנופלים ועודדם, שאף כי נפלה בתולת ישראל — סומך ה' לנופלים.

ג אגב דברי ר' אלעזר בר אבינא, קשרו למאמר זה עוד מאמר אחר בשמו. אמר ר' אלעזר בר אבינא: גדול מה שנאמר במלאך מיכאל יותר ממה שנאמר במלאך גבריאל. שאילו במיכאל כתיב [נאמר]: "ויעף אלי אחד מן השרפים" (ישעיהו ו, ו), כלומר, שבפריחה אחת של מעופו הריהו מגיע ועושה את שליחותו. ואילו גבי [אצל] גבריאל כתיב [נאמר]: "והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מעף ביעף נוגע אלי כעת מנחת ערב" (דניאל ט, כא), שמן הביטוי "מועף ביעף" נלמד שאין הוא מגיע למטרתו במישרין במעוף אחד, כי אם בשתי פריחות "מועף" ו"ביעף".

לר' אלעזר בר אבינא, ברור היה ש"אחד מן השרפים" הוא מיכאל, ושואלים: מאי משמע דהאי [מה היא המשמעות, כיצד מוכיחים, שאותו] "אחד" האמור בכתוב מיכאל הוא?

אמר ר' יוחנן: דבר זה אתיא [בא, נלמד] בדרך השוואת המילים "אחד" "אחד" כעין גזירה שווה; כתיב הכא [נאמר כאן] "ויעף אלי אחד מן השרפים" (ישעיהו ו, ו), וכתיב התם [ונאמר שם]: "והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני" (דניאל י, יג), וכשם שבפסוק בדניאל מיכאל הוא "אחד" (ומשמעו במדרשי חז"ל: אחד—מיוחד), כן גם "אחד מן השרפים" האמור בישעיהו, הוא בוודאי המיוחד שבהם — מיכאל. ולהשלמת הדברים מובאת תוספתא על דרגותיהם של המלאכים, על פי מספר הפריחות שצריך המלאך לעשות כדי להגיע למחוז חפצו.

תנא [שנינו בתוספתא]: מיכאל — בפריחה אחת, וכפי שנאמר, גבריאל — בשתים, אליהו הנביא — בארבע, ומלאך המות — בשמנה. ואולם בשעת המגפה כשמלאך המוות נראה כמצוי בכל, הרי גם הוא מגיע לכל מקום באחת.

ד אמר ר' יהושע בן לוי: אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת — מצוה לקרותו על מטתו כדי שיקיים בפועל "בשכבך". אמר ר' יוסי: מאי קרא [מהו הכתוב] הרומז שיש לקרוא את שמע על מטתו כתוספת לחובת הקריאה בערב — "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה" (תהלים ד, ה), המתפרש כאן: אמרו את קריאת שמע שכתוב בה "על לבבך", על משכבכם, ואחר "דומו" — שתקו ונוחו בשינה.

על דברי ר' יהושע בן לוי אמר רב נחמן: