עֶשֶׂר קְלָלוֹת נִתְקַלְּלָה חַוָּה. נראה לי בס"ד טעם לעשר כנגד עשרה אותיות של עץ דעת טוב ורע, כמו שנאמר (בראשית ב, יז) וּמֵ'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע', דאותיות ו"מ של ומעץ הם שימוש, וכן אות ה"א של הדעת ואות וא"ו של ורע הם שימוש.
או יובן בס"ד על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל דקודם החטא היה שמה חיה ביו"ד, ואחר החטא נקראת חוה בוא"ו, ולכן כנגד מה שגרמה לסלק ממנה אות יו"ד נתקללה בעשר קללות.
"הַרְבָּה אַרְבֶּה" (בראשית ג, טז) אֵלּוּ שְׁתֵּי טִפֵּי דָּמִים, אֶחָד דַּם נִדָּה, וְאֶחָד דַּם בְּתוּלִים. יש להקשות כיון דשניהם דם הם למה פלגינהו דשניהם אוסרים אותה בתשמיש, וחד שמא אית להו?
ונראה לי בס"ד דיש בזה מה שאין בזה, דאיכא קושי בדם בתולים שאינו בדם נדה, כי דם בתולים אוסרה תיכף אחר ביאה ראשונה דעדיין לא שבעה הנאה מבעלה, ועוד דאותה ביאה אליה וקוץ בה דכאיבה לה, מה שאין כן דם נדה תראה אחר שתשכב עם בעלה כמה לילות שתראה בזמן וסתה דשבעה לה הנאה מכמה בעילות אחר טבילתה. ויש קושי בדם נדה טפי דהוא תדירי מה שאין כן דם בתולים אינו אלא פעם או שתים או שלש בכל ימיה ולהכי פלגינהו לתרתי.
והא דרמז הכתוב שני דמים הללו במילות אלו של 'הַרְבָּה אַרְבֶּה'? נראה לי בס"ד שרמז על קושי אחר שיש בהם מצד הזדמנותם בזה אחר זה בפרק אחד, דהיינו בליל חופה בא בעלה וראה דם בתולים ונאסרה, ואחר חמשה ימים עשתה הפסק בטהרה וספרה לה שבעה נקיים ובסוף יום השביעי סמוך לטבילתה ראתה דם נדה, דהשתא צריכה להמתין עוד ששה ימים ותעשה הפסק בטהרה, ותמנה עוד ז' נקיים כדי שתטהר לבעלה, ונמצא הרחקת טבילתה היתה ביותר מחמת מראות שני מיני דמים אלו של דם בתולים ודם נדה הבאים בזה אחר זה תכף, וזה הקושי בא רבוי אחר רבוי ולזה אמר הַרְבָּה אַרְבֶּה.
"עִצְבוֹנֵךְ" (בראשית ג, טז) זֶה צַעַר גִּדּוּל בָּנִים. נראה לי בס"ד מפיק לה מתיבת עִצְבוֹנֵךְ, שהיא תיבה נחלקת לשתי תיבות על ידי אות בי"ת שהיא באמצע, ונקראת לכן ולכאן דקרינן בה עצב בונך כלומר עצב של בניך בגידוליך אותם.
והא דהקדים צער גידול בנים לצער העיבור? משום דגידול בנים זמנו ארוך יותר עשר ידות על זמן צער העיבור, שהוא על הרוב יהיה שלשה חדשים מכל מקום. אי נמי צער הריון דנקיט כאן הוא בהיותו פתיך עם צער גידול בנים, כי יזדמן שתכף אחר שתטבול טבילה ראשונה אחר הלידה תתעבר, ואז מעורב עם גידול בנים צער הריון ובזה יגדל הכאב מאד.
"בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז) כְּמַשְׁמָעוֹ. נראה לי בס"ד נרמז בזה כמה מיני קושי שיש לה בזה. הא' שתהיה מצטערת ונעצבת בעת חבלי יולדה פן תלד נקבה, וצער זה פתיך בהדי חבלי יולדה, וזהו בְּעֶצֶב רצונו לומר ב' עֶצֶב דהיינו בשני עצב תֵּלְדִי, ועוד תֵּלְדִי בָנִים תרי שתלד תאומים, ודבר זה קשה לה מאד מכמה טעמים. הא' על הרוב יהיו חלשים הרבה, והב' שלא תוכל להניק את שניהם, ותהיה מוכרחת להביא מנקת, וקשה לו למצוא מנקת מכמה סיבות, ועוד צער לידה של שנים הוא כפליים על אחד, ולכך אמר תֵּלְדִי בָנִים תרי ביחד ולא אמר תלדי בסתם.
"וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ" (בראשית ג, טז) מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָׁה מִשְׁתּוֹקֶקֶת עַל בַּעִלָהּ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ. נראה לי הכונה בשעה שהוא יוצא ממש, דרבים בני אדם נמצאים עמו ללוותו אז יבא לה תאוה הרבה להזקק אליו, ודא עקא כי אותה שעה אי אפשר לשמש, והרי זה דומה למי שיש לו חטטין בלשונו והאוכל לפניו ואינו יכול להכניס לפיו.
"וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה תּוֹבַעַת בַּלֵּב וְהָאִישׁ תּוֹבֵעַ בַּפֶּה. נראה לי בס"ד הכונה דהאשה תביעתה סגורה בלבה ואינה יכולה לפרש אותה בפה, על כן תהיה מוכרחת לעשות המצאות ועניינים שיבין בעלה שרוצה בתשמיש וישמש עמה, ודא עקא כי לפעמים תעשה המצאות הרבה והוא לא ישים לבו להבין כונתה, או אפילו שמבין יעשה עצמו כאין מבין, ונמצא טרחתה בהמצאות ההם היה לריק ולא עלה בידם כלום, מה שאין כן התובע בפה מוכרח שימצא בקשתו באין מנוס.
ומה שאמר זוֹ הִיא מִדָּה יָפָה שֶׁבַּנָּשִׁים, רצונו לומר אף על גב דבאמת הוא צער גדול לה זוֹ מִדָּה יָפָה שסובלת הצער ואינה תובעת, אף על פי שדבר זה מסור בידה לתבוע אם תהיה חצופה, מה שאין כן הנך אינם בידה.
כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: עֲטוּפָה כְּאָבֵל, וַחֲבוּשָׁה בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וּמְנֻדָּה מִכָּל אָדָם. נראה לי רב יצחק נמי נקיט להאי תלתא דרב דימי דהא בתחלת דבריו קאמר עשר, אך בעל השמועה ששמע להא דרב יצחק לא סיימוה קמיה, אי נמי שכחם אחר כך ואתא רב דימי ופירש אותם, ברם הא קשיא אמאי הני תלתא לא נמצא להם רמז במקרא?
ונראה לי בס"ד כי הני אינם קללות גמורות, דכסוי הראש יש כמה נשים ניחא להו ביה כדי לעשות תכשיטין וקישוטין נאים בכיסוי הראש שלהם, וכן הב' אין זה נחשב צער לרוב הנשים שדרכם לצאת ולטייל גם עתה נשים אצל נשים, והג' אין זה צער כל כך, דרוב הנשים עדיפה להו להיות כל אחת מיוחדת לאיש אחד, והיא שמחה בבעל נעוריה בלבד שעשאה כלי כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין כב:) 'אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כל' דגם באנשים יש טבע שלא לישא אלא רק אשה אחת בלבד אף על גב שיכול לישא שתים ושלש.
מְגַדֶּלֶת שֵׂעָר כְּלִילִית. עיין מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד דהא ודאי אם השער סתור אינו שבח לה דהוי כְּלִילִית, אך אחר שקולעתו הוא שבח כי תתנאה בזה, וכנראה בחוש הריאות דהאשה מביאה פאה נכרית ועושה אותם קליעות להתנאות בם, ולכן מנה הכתוב השער בכלל הקישוטין דכתיב (שיר השירים ד, א) שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, והיינו בהיותו קלוע. ולכן אמרו רבותינו ז"ל (בראשית ב, כב) 'וַיִּבֶן הֳ' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע' שקלע את חוה והביאה אל האדם, כלומר בעת שבראה גזר שתהיה נבראת בעלת שער, אך גזר שיהיה שערה קלוע מעת הבראו כדי שתתנאה בעיני בעלה, ולא נבראת בשער סתור דהוי כְּלִילִית.
וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם כַּבְּהֵמָה. יש להקשות מאי סלקא דעתך למחשב לה בהדי קללות דמאי קללה יש בזה? ונראה לי כיון דדרך הפרדה הוא בכך, נחשב זה לה קללה דמדמין אותה לפרדה.
אִלְמָלֵי לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, לָמַדְנוּ צְנִיעוּת מֵחָתוּל וְכוּ'. הנה מלשון זה יש לדייק דעכשיו דנתנה תורה אין לנו ללמוד מאלו, וקשה מה בכך אדרבא צריך ללמוד מאלו ליקח קל וחומר לעצמינו?
ונראה לי בס"ד כי עתה שנתנה תורה ואסרה לנו השקר אין ללמוד מדת הפיוס מן תַּרְנְגוֹל, שהוא מפייס בשקר וכזב דמבטיח ואינו עושה, ואומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה דהא ודאי אסור באדם כיוצא בזה, וכן אין ללמוד ממנו דבר טוב זה פן יתלמד מכל דרכיו, שהוא אוהב נשים הרבה ומרבה התשמיש.
וכן אף על פי שיש ללמוד דבר טוב מִנְּמָלָה להתרחק מן גזל, חוששין ללמוד ממנה דבר טוב זה פן ילמדו גם מדברים רעים שלה, והיינו שיהיה האדם להוט כל ימיו לאסוף הון וְאֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף, כאשר נמצא מדה רעה זו בנמלה דאם יהיה כך, מתי יעסוק בתורה? וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על הפסוק (משלי ו, ו) לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, ופירשו הכונה שתראה דרכים שבהם תתחכם כמו לימוד גזל ולא דרכים אשר תרשע בהם.
וכן הַחֲתוּל אף על פי שיש בו מדת הניעות יש בו מדות רעות, שהוא רודף העכברים ולא ישקוט ולא ינוח מלרדוף אותם ימים ולילות, גם הוא גזלן הרבה שחוטף תמיד מן הבית בשר ודגים ושאר מאכלים והוא גוזל תמיד, ולכן עתה שניתנה התורה לנו אין נכון ללמוד מבריות אלו כלום, פן ילמדו גם מן הרעות הנמצאים בהם.
"מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ", זוֹ פִּרְדָה. נראה לי בס"ד הטעם שעשה השם יתברך צניעות זו בטבע הפרדה, דאמרו רבותינו ז"ל בזכות הצניעות יזכה האדם לבנים, וכמו שנאמר (בראשית יח, ט) אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל, מה כתיב בתריה (שם יח, י) וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ. ואמרתי טעם לזה דעל ידי הצניעות שבאשה תתמעט תאות המשגל אצל בעלה בעת תשמישו עמו, ואז הוא יתאחר בהזרעתו והיא מזרעת תחלה ותלד זכר.
ולכן לימדנו הצניעות בהפרדה שאינה מולדת שנקח קל וחומר, ומה זו שאינה מולדת לא בנים ולא בנות נזהרת בצניעות שהיא מסוגלת לבנים אף על פי שאינה צריכה, כל שכן האדם שהוא צריך להולדת הבנים שיהא זהיר בצניעות כדי שיזכה על ידי כך להוליד בנים! ועוד נלמד קל וחומר זו בריה פסולה נזהרת בצניעות, כל שכן האדם שהוא בריה כשירה וטובה שצריך להזהר.
ברם קשה למה קרי לפרדה בַּהֲמוֹת הָאָרֶץ אטו שאר בהמות אינם מן הארץ? ועוד הוה ליה למימר בהמה ולא בהמות לשון רבים, ובלאו האי דרשא היינו מפרשים דקאי על כל מין בהמה?
ונראה לי בס"ד דהפרדה באה משני מיני בהמה וכמו שנאמר (בראשית לו, כד) הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר, דאמרו רבותינו ז"ל הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד והוא היה ממזר, והביא פסולין לעולם עיין שם. ולכן נקיט בהמות לשון רבים כי הפרדה באה משני מיני בהמות שהם סוסיא וחמור ולכן קרי לה בַּהֲמוֹת הָאָרֶץ, רצונו לומר זה המין נתהוה מן יושבי הארץ הוּא עֲנָה, ולא היה בריה בידי שמים כשאר בהמות.
ושוב ראיתי שהרב תאוה לעינים תירץ דקדוק של בַּהֲמוֹת כאשר פרשתי, אך דקדוק של הָאָרֶץ פירשו באופן אחר דחוק ובדברי נתיישב יפה בעזה"י.
"וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ", זֶה תַּרְנְגוֹל. אף על גב דהוא אינו מעופף באויר השמים והוה ליה למימר מֵעוֹף בסתם, עם כל זה קרי ליה עוֹף הַשָּׁמַיִם לרמוז שהוא כנגד מלאך גבריאל שהוא מלאך בשמים, וכנזכר בכונות ברכת הַנוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה.
לָמַדְנוּ צְנִיעוּת מֵחָתוּל. יש להבין אמאי רבי יוחנן לא אמר לָמַדְנוּ צְנִיעוּת גַּם מִן הַפִּרְדָה כמו שאמר רב חייא?
ונראה לי נקיט חתול משום דאית ביה תרתי, שאינו מטיל רעי בפני בני אדם וגם מכסה צואתו ונמצא דלמדין צניעות משני מדות טבעיות שבו, מה שאין כן בפרדה ליכא אלא חדא דהשתנה, אך רב חייא נקיט פרדה משום דבא לפרש הכתוב מלפינו מבהמות הארץ, ולכך נקיטי פרדה בלבד.
או נראה לי בס"ד דחתול אית ביה רבותא טפי, דאמרו בסוף הוריות (הוריות יג.) שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מפני מה כלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו? אמר להם: ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח האוכל עכבר עצמו לא כל שכן?! עיין שם. נמצא יש בחתול שכחה הרבה מפני שאוכל עכברים, והשתא איכא רבותא טפי, דאף על פי שיש לו שכחה עם כל זה אינו שוכח מדת הצניעות שיש בו, דאינו מזדמן שיטול רעי בפני בני אדם, וכן האדם ילמוד ממנו מדת הצניעות שלא ישכחנה בשום זמן.
והא דנקיט רבי יוחנן סדר זה, נראה נתכוון למנקט להו בסדר יפה שעשה ב' לימודים משני בריות הזוחלין על הארץ, ונקיט תחלה מבריה גדולה שהיא החתול ואחריה בריה קטנה שהיא הנמלה, ואחר כך נקיט שני לימודים משני בריות המעופפים, ותחלה נקיט מן יונה שהיא מעופפת בגובה, ואחריה התרנגול שהוא מין עוף אך אינו מעופף באויר בגובה.
זִיגָא זַבִּינְנָא לִיךְ דְּמַטִי לִיךְ עַד אַרְעָא. הא דמרבה לה במידת הזיגא שיהיה חרוך דמטי עד ארעא, היינו כי התרנגולת יש לה נוצה חשובה שאינה צריכה לזיגא, ורק יש לה חסרון דאין הנוצה מכסה את רגליה ולכך רגליה אינם יפים שאין עליהם נוצה, ועל כן מבטיחה למזבן לה זיגא המגיע לארץ כדי שיתכסו רגליה.
והנה הרב תורת חיים ז"ל כתב דודאי אין התרנגול מפייס ממש ולא אמר לה ולא מידי, אלא שהקב"ה נתן טבע לתרנגול שיפשוט בגפו עד לארץ קודם תשמיש וינענע בראשו אחר תשמיש כאלו הוא מפייסה בכך כדי שילמדו בני אדם לפייס, וכן הוא הענין בשאר בריות דנקיט פרדה ונמלה ויונה לאו בדעת הם עושים כן, אלא כך בראם הקב"ה בטבעים הללו כדי ללמד אותנו בהם מוסר, וכן הענין באותם פרים במעשה אליהו זכור לטוב, שנתן הקב"ה טבע בלב הפר שלא ילך שנראה מזה שאינו רוצה שיקרבוהו לבעל, ואחר כך כשאמר להם אליהו זכור לטוב אותם הדברים בטל הקב"ה אותו הטבע ממנו ועשה לי טבע שילך עמהם עד כאן דבריו יעויין שם, ודברים אלו הם ברורים ופשוטים.
ונראה לי כי עשה השם יתברך הוראה של פיוס התרנגול במלבוש, ללמדך שגם האדם יעשה הפיוס לאשתו במלבוש כי בזה ניחא לה טפי מאכילה ושתיה. ומה שעשה עוד בטבעו שינענע בראשו לפייסה על הבטחה שהבטיח לה, ועתה אין לאל ידו לקיים ללמדך שאם פייסתה קודם תשמיש בדברים לעשות לה איזה דבר ואחר כך לא היה ביכלתך לקיים, אל תאמר כיון שגמרתי עסקי ושמשתי אניחנה בתוחלת ממושכה, ולמה אטריח עצמי לעשות התנצלות ולפייסה על ההבטחה שהבטחתי לה שאיני יכול לקיים, אלא צריך שתדבר על לבה ותפייסה ותפיס דעתה בדברים המתיישבים על הלב.
וראיתי להרב תורת חיים ז"ל מה שכתב בזה בענין רות שאמרה לבועז (רות ג, ט) וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, יעויין שם. ואני ההדיוט נראה לי לפרש רמז הכתוב הנזכר בדרך מליצה נאה יותר, והיינו כי רות באה אותה הלילה אצל בועז בעל כרחה כדי לעשות רצון חמותה, אבל היא בלבה היה לה חששה גדולה קרובה לודאי שלא ישאנה בועז אותה הלילה כאשר חשבה נעמי, ומחמת כן היה לה פחד ומורך גדול פן יהיה לה בושה גדולה כאשר יחזיר פניה ריקם ויאמר לה קומי לכי.
לכן רמזה לו (שם) וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ, פירוש אם אין לך רצון לעשות מעשה, תתנהג עמי לפחות כתרנגול שמפייס בפישוט כנפיו להבטיח התרנגולת הבטחה בשקר בדברים בעלמא אף על פי שאין בה ממש, כן אתה וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כמעשה התרנגול להבטיחני בדברים בעלמא לפי שעה כדי שלא אחזור בבושה אצל חמותי, ואל תאמר אין אני מחוייב לפייסיך מאחר שאת באת שלא כהוגן, לא כן אלא גואל אתה ולכן ברשות באתי, ולכך אני אומרת אם לא תרצה לגאל תפייסני לפחות כמו פיוס התרנגול.
לִישַׁמְטֵיהּ לְכַרְבַּלְתֵּיהּ דְּהַהוּא תַּרְנְגוֹלָא. הא דקלל כרבלתו ולא קלל אבר אחר, שלא אמר לשתמיט כנפיה אשר פרש לה? נראה לי בס"ד כי הוא חשיבותו עליה מפני שהוא זכר והיא נקבה, והסימן של הזכר הוא בכרבלתא ולכך זו חביבה עליו יותר, וכדי להפיס קלל כברלתיה שהיא חביבה יותר שבה ניכרת חשיבות שלו:
