משום בניו שאף הם רכבו אורחא [דרך] הוא, ומותרים הם ברכיבה אף שגם אשתו היתה בין הרוכבים.

ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] באביגיל "ו היה היא רכבת על החמור ויורדת בסתר ההר" (שמואל א כה, כ) משמע שאף באשה נוקט הכתוב בלשון "רכיבה"! ומתרצים: התם [שם], משום ביעתותא דליליא [פחד הלילה] — אורחא [דרך] היא לרכב. שהרי הדבר היה בלילה, ואז אין אשה יושבת על החמור אלא רוכבת עליו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אם משום ביעתותא דליליא [פחד הלילה] — ליכא [אין] לחשוש, ואולם משום ביעתותא דדוד [פחד דוד] — איכא [יש] לחשוש. ומפני אימתו רצתה לשבת היטב דרך רכיבה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אם משום ביעתותא דדוד [פחד דוד] — נמי ליכא [גם כן אין] לחשוש, ואולם משום ביעתותא דהר [פחד ההר] — איכא [יש] מקום לרכב דוקא.

ושואלים: ובאורייתא מי לא כתיב [ובתורה האם לא נאמר] "טמא"? והרי לא הכל בתורה בלשון נקיה נכתב, שהרי פעמים רבות כתוב לשון "טמא" בתורה! אלא כך יש לומר: כל היכא דכי הדדי נינהו [כל מקום ששני הדברים שוים זה לזה] באורכם — משתעי [מדבר] בלשון נקיה, כל היכא דנפישין מילי [כל מקום שמרובים הדברים] וצריך להאריך הרבה — משתעי [מדבר] בלשון קצרה. כפי שאמר רב הונא שאמר בשם רב, ואמרי לה [ויש אומרים] אמר רב הונא אמר רב משום [משמו] של ר' מאיר: לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה.

ושואלים: וכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי [וכל מקום ששוים זה לזה האם מדבר] הכתוב בלשון כבוד? והא [והרי] "רוכבת" ו"יושבת" דכי הדדי נינהו [שוים הם זה לזה בגודלם], ובכל זאת קאמר [אמר] בפסוק לשון "רוכבת"! ומשיבים: "רכבת" כתיב חסר וי"ו, נמצא שקיצר בלשונו, ולכן לא הקפיד להשתמש בלשון כבוד.

א לענין זה של שימוש בלשון נקיה והגונה מסופר: הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרב [אותם שני תלמידים שהיו יושבים לפני רב] והיו עייפים מן הלימוד בסוגיה מסובכת. חד [אחד מהם] אמר: שויתינן האי שמעתא [עשתה אותי הלכה זו שעסקנו בה] כדבר אחר (כינוי לחזיר) מסנקן [עייף], וחד [ואחד מהם] אמר: שויתינן האי שמעתא [עשתה אותי הלכה זו] כגדי מסנקן [עייף]. ולא אישתעי [דיבר עוד] רב בהדי דהאיך [עם זה שהזכיר לשון חזיר]. שאדם שאין לשונו נקיה, ודאי שיש בו פגם מוסרי.

וכן מסופר: הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל, וחד מינייהו [אותם שני תלמידים שהיו יושבים לפני הלל, ואחד מהם] רבן יוחנן בן זכאי היה. ואמרי לה [ויש אומרים] שלא כך היה המעשה, אלא קמיה דרבי [לפני רבי] היו יושבים, וחד מינייהו [ואחד מהם] ר' יוחנן האמורא היה. חד [אחד מהם] אמר בשאלתו: מפני מה בוצרין בטהרה ומקפידים שלא יהיו כלי הבציר טמאים, ואין מוסקים את הזיתים בטהרה? וחד [אחד מהם] אמר ושאל אותה שאלה בסגנון שונה: מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה? אמר רבם: מובטח אני בזה שדיבר בלשון נקיה שעתיד להיות מורה הוראה בישראל. ואכן לא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל.

ועוד מסופר: הנהו תלתא כהני [אותם שלשה כהנים] שהיו בבית המקדש, וכל אחד מהם קיבל משהו מלחם הפנים שהיו מחלקים לכהנים, וכיון שרבו הכהנים היה כל אחד מקבל כמות קטנה מאד. חד [אחד מהם] אמר לחבריו: הגיעני חלק שגודלו כפול, וחד [ואחד מהם] אמר: הגיעני כזית, וחד [אחד מהם] אמר: הגיעני כזנב הלטאה. ובדקו אחריו, אחרי האחרון שהביא דוגמא משרץ טמא, ומצאו בו שמץ פסול. תחילה הבינו הלומדים כי פסול זה שמצאו היה פסול יוחסין, שהתברר שלא היה כשר לכהונה.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] אין בודקין מן המזבח ולמעלה! שכאשר בודקין ביוחסין ומגיעים לאדם שיודעים ששימש בכהונה על המזבח, שוב אין בודקים ביחוסו, שודאי לא היה פסול שהרי שימש בכהונה. והרי ממעשה זה משמע שאף עבודת המזבח אינה משמשת חזקה!

ודוחים: לא תימא [תאמר] "שמץ פסול" בעניני יוחסין, אלא אימא [אמור] "שחץ פסול", שנמצא שיש בו פסול של גאוה ושאר מידות רעות שהלוקה בהם אינו ראוי לשמש בכהונה. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר הסתירה בדרך אחרת: שאני התם, דאיהו דארע נפשיה [שונה שם, שהוא שקלקל לעצמו]. שאמנם סתם כהן המשמש בעבודה מניחים אנו שהוא כשר, אבל אותו כהן שדבר בלשון שאינה נקיה קלקל את חזקת כשרותו.

ב כיון שסופר אודות הבדיקה שבדקו לאותו כהן, מסופר עוד: ההוא ארמאה דהוה סליק [גוי אחד שהיה עולה לארץ ישראל] ואומר שישראל הוא, ואכיל [ואוכל] פסחים בירושלים מקרבנות הפסח. חזר אותו גוי לארצו ואמר מתוך התפארות כיצד רימה את ישראל: כתיב [נאמר] בכתוב "זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג) וכן נאמר: "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב, מח), ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי [ואני הרי אכלתי מהחלק היפה יפה] שבקרבן פסח.

אמר ליה [לו] ר' יהודה בן בתירא (שרצה להכשילו): מי קא ספו לך [האם מאכילים אותך] מאליה? כלומר, האם באמת סבור אתה שמאכילים אותך מהחלק הטוב? ואותו גוי לא ידע שאת האליה של קרבן הפסח מקריבים למזבח. אמר ליה [לו] הגוי: לא. אמר לו ר' יהודה בן בתירא: אם כן, כי סלקת להתם אימא להו: ספו לי [כאשר תעלה לשם אמור להם: האכילוני] מאליה. לשנה אחרת, כי סליק [כאשר עלה], אמר להו [להם לבני חבורתו]: מאליה ספו [תנו] לי! אמרו ליה [לו] אליה לגבוה (למזבח) סלקא [עולה].

אמרו ליה [לו]: מאן [מי] אמר לך הכי [כך], שתבקש מן האליה? אמר להו [להם] בהתמרמרות: הלא ר' יהודה בן בתירה הוא שאמר. אמרו: מאי האי דקמן [מהו זה שלפנינו] שר' יהודה בן בתירא אמר שיש לאכול את האליה? ודאי יש כאן דבר הראוי לחקירה. בדקו בתריה [אחריו], ואשכחוהו דארמאה [ומצאו שגוי] הוא וקטלוהו [והרגוהו]. שלחו ליה [לו] לר' יהודה בן בתירא: שלם [שלום] לך ר' יהודה בן בתירא! דאת [שאתה מצוי] בנציבין שבבבל ומצודתך פרוסה בירושלים, שהרי הצלחת ממקומך להביא לתפיסתו של אדם שרימה אותנו.

ועוד בשבח שמירת הלשון מאמירה של גנאי או רעה, מסופר: רב כהנא חלש [חלה]. שדרוה רבנן [שלחוהו חכמים] את ר' יהושע בריה [בנו] של רב אידי, אמרו ליה [לו]: זיל [לך] בדוק מאי דיניה [מה דינו, מה שלומו]. אתא, אשכחיה דנח נפשיה [בא, מצאו שנחה נפשו, נפטר]. קרעיה ללבושיה, ואהדריה לקרעיה לאחוריה, ובכי ואתי [קרע את לבושו, והחזיר את הקרע לאחוריו שלא ייראה מיד, והיה בוכה ובא] אמרו ליה [לו]: נח נפשיה [נחה נפשו] של רב כהנא? אמר להו [להם]: אנא [אני] לא קאמינא [אמרתי]. שהרי כבר נאמר "ומוצא דבה הוא כסיל" (משלי י, יח). ומכאן נלמד שאין ראוי לספר מאורעות רעים ואם יש צורך להודיעם — מודיעים בלשון עקיפה.

ועוד בענין לשון נקיה, מסופר: יוחנן חקוקאה [מהמקום חקוק] נפק לקרייתא [יצא לכפרים]. כי אתא [כאשר בא], אמרו ליה [לו]: האם חיטין נעשו יפות? כיון שלא רצה לומר שחיטי השנה לא עלו יפה, אמר להם : שעורים נעשו יפות ויבינו מדעתם מה כוונתו. אמרו ליה [לו] בלגלוג: צא ובשר לסוסים ולחמורים בדבר השעורים, שהרי נאמר "השערים והתבן לסוסים ולרכש" (מלכים א ה, ח). ותוהים: אם כן, מאי הוה ליה למימר [מה היה לו לומר] אם רצה לדבר בלשון טובה ונקיה? ומשיבים: הוי ליה למימר [היה לו לומר] אשתקד נעשו חיטין יפות. אי נמי [או גם כן] יכול לומר עדשים (שהן מאכל אדם) נעשו יפות השנה.