בכדי חסרונן כלומר, בכדי השיעור המקובל שחסרים בו פירות מאוחסנים על ידי רקב ותולעים, שהוא פחות או יותר קבוע ומסויים. אבל אם רואה שהם נאבדים ביותר מכדי חסרונן — הכל מודים שמוכרן בבית דין, וכל שכן הכא [כאן] לענין החמץ, דהא פסידי [שהרי נפסדים] לגמרי, שהרי חמץ אחר הפסח אסור בהנאה, ובכך בודאי הכל מודים שחייב למוכרם.

א במשנה שנינו: ועוד אמר ר' יהודה שתי חלות תודה היו מונחות על גב האיצטבא לסימן. תני תנא קמיה [שנה התנא לפני] רב יהודה הלכה זו שמונחות היו החלות על גב האיצטבא. לאמור, על האיצטבאות סביב המקדש. אמר ליה [לו]: וכי להצניען הוא צריך?! והרי בדרך זו אין רואים אותן! תני [שנה] על גג האיצטבא מלמעלה, לעיני כל.

אמר רחבא אמר ר' יהודה: הר הבית סטיו כפול היה (שורת אצטבאות כפולה היתה) סביבו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] הר הבית סטיו כפול היה ר' יהודה אומר: איסטוונית היתה נקראת והיא סטיו לפנים מסטיו.

ב במשנה שנינו: ר' יהודה אומר ששתי חלות תודה שהיו מונחות על האצטבאות היו פסולות. ושואלים: אמאי [מדוע] פסולות? מהיכן נפסלו? אמר ר' חנינא: מתוך שהיו מרובות — נפסלות בלינה שהיו חלות תודה מרובות, וכיון שלא הספיקו הכהנים לאכול את כולן היו אחדות נשארות בלילה ונפסלות בלינה. וכדי לבאר מפני מה היו חלות מרובות, מביאים מקור דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אין מביאין קרבן תודה בחג המצות, מפני חמץ שבה, שרבע מחלות התודה חמץ הן.

ומקשים: פשיטא [פשוט, ברור הדבר] שאין מביאים? הרי חמץ הוא זה! אמר רב אדא בר אהבה: הכא [כאן] בברייתא זו לא בפסח עצמו עוסקים אלא בארבעה עשר עסקינן [עוסקים אנו] וקסבר [וסבר] אותו תנא: אין מביאין קדשים לבית הפסול. שאף שביום ארבעה עשר עצמו מותר לאכול חמץ עד השעה הששית, אך כיון שזמן אכילת תודה ולחמיה הוא יום ולילה, לכך אין מביאין אותה בערב פסח כדי שלא למעט בזמן אכילתה, או לגרום לה פסול מוקדם מדי.

ומשום שבימים אלה אין מביאים תודות הרי כולי עלמא [הכל] בשלשה עשר מייתי [מביאים תודות] שכל העולים לרגל ויש עליהם חובת קרבן תודה מביאים את תודותיהם בשלושה עשר בניסן, ומתוך שהן מרובות — נפסלות בלינה שאין הכהנים מספיקים לאכול את כולן.

משום ר' ינאי אמרו: כשירות היו ולא נפסלו פסול חמור זה של לינה ואלא אמאי קרי להו [מדוע קורא להן] פסולות — שהיו אלה חלות שלא נשחט עליהן הזבח אלא הקדישם בפני עצמם כלחמי תודה. ואין החלות ראויות לאכילה אלא לאחר שחיטת הקרבן השייך להן. ושואלים: ונשחוט [ושישחטו אותו]! ומשיבים: מדובר כאן שאבד הזבח.

ומקשים: וניתי [ונביא] זבח אחר במקום זה שאבד ונשחוט! ומשיבים: שאמר אותו אדם שהקדיש את התודה: "זו תודה וזו לחמה", שהקדישם, את התודה ולחמה יחד בהקדש אחד, וכדברי רבה. שאמר רבה: אבד הלחם של קרבן התודה — מביא לחם אחר, להשלים את הקרבן אולם אם אבדה תודה ונשאר הלחם — אין מביא תודה אחרת. מאי טעמא [מה טעם הדבר] לחם בא בגלל תודה, ואין תודה באה בגלל לחם כי הקרבן הוא עיקר והלחם הוא רק טפל לו.

ושואלים: וניפרקינהו ונפקינהו [ושנפדה אותן מן ההקדש ונוציאן] לחולין ולא יצטרכו לשורפן! אלא: לעולם יש לפרש שנשחט עליהן הזבח ונשפך הדם של הקרבן לפני שהיזו אותו על המזבח, וחלה על החלות קדושה מסויימת בשל שחיטת הזבח, ועדיין לא הוכשרו לאכילה.

וכמאן [וכשיטת מי] דבר זה שהשחיטה עצמה גורמת לקדושת הלחם ששוב איננו בר פדיון — כרבי. שאמר רבי: שני דברים המתירין שכל אחד מהם יש בו צורך בעבודת הקרבן מעלין (מקדישים, פועלים) זה בלא זה. ולכן אף השחיטה בלא ההזאה מקדשת במקצת את הלחם. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: כבשי עצרת שמביאים עמם קרבן לחם אין מקדשין את הלחם אלא על ידי שחיטה של הבהמה. כיצד? אם שחטן לשמן כראוי להם וזרק דמן לשמן — קידש הלחם,

ואם שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן — לא קידש הלחם שלא הוקרב המתיר כדינו. אולם אם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן יש בכח השחיטה בלבד לקדש במקצת את הלחם, ולכן הלחם קדוש ששוב אינו יכול להיפדות ואינו קדוש להיות מותר באכילה. אלו דברי רבי.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם אינו קדוש הלחם, עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן שאין הדבר מועיל אלא על ידי שני המתירים יחד.

את ההלכה הסברנו כשיטת רבי. ומוסיפים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, הכא [כאן] לענין פסול לחמי התודה בערב פסח במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד כגון שנתקבל הדם לאחר השחיטה בכוס ונשפך לפני הזאה,

ור' אלעזר בר' שמעון סבר ליה בענין זה כשיטת אבוה [אביו] ר' שמעון, שאמר כלל גדול: כל העומד לזרוק ומוכן להזרק כזרוק דמי [נחשב] ולכן הלחם מתקדש עם קבלת הדם בכלי והכנתו לזריקה, אבל לאכלו אסור עד שיזרק הדם ממש ולכן נפסלו החלות.

ג תנא [שנינו בתוספתא] משום ר' אלעזר אמרו: כשירות היו חלות אלה לגמרי. ודרך הנחתן: כל זמן שמונחות שתיהן — כל העם אוכלין חמץ. ניטלה אחת מהן — תולין, לא אוכלין ולא שורפין. ניטלו שתיהן — התחילו כולם שורפין.

תניא [שנינו בברייתא] אבא שאול אומר: