שתי פרות היו חורשות. אותו היום לסימן: בהר המשחה. הוא הר הזיתים: מתני' מימיהם של כהנים. הכא נקט לה משום סיפא דקתני מדבריהן למדנו ששורפין תרומה כו': מלשרוף את הבשר שנטמא בוולד הטומאה. שנגע בשר קודש זה בראשון לטומאה וה''ל איהו שני ולא נמנעו מלשורפו עם חמור ממנו ממי שנגע באב הטומאה דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד לא חשו אם מטמאין אותו יותר ממה שהי' ובגמרא פריך מאי תוספת טומאה איכא הלא גם בראשונה בוולד טומאה נגע ועכשיו חוזר ונוגע בוולד הטומאה: מלהדליק שמן. של תרומה: שנפסל בטבול יום. והוא שלישי דטבול יום פוסל את התרומה מן התורה ביבמות פרק הערל (דף עה.) מבכל קודש לא תגע ויולדת משטבלה לסוף ימי טומאה עד מלאת ימי טהרה שלה טבולת יום ארוך היא שהרי אינה ראוייה להביא כפרה עד יום שמונים ואחד אלמא לא הוי הערב שמש דילה עד שקיעת החמ' דשמוני': בנר שנטמא בטמא מת. טמא מת אב הטומא' הוא ומטמא כלים דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב בפרשת פרה גבי טומאת מת אלמא טמא מת מטמא אדם ועשאו הכתוב אב הטומאה כשרץ ונבילה שמטמאין אדם ולא כנוגע בהן שאין מטמא אלא אוכלין ומשקין כדכתיב בשרצים (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא אלמא לא מקבל טומאה מן הכלי שקיבל טומאה מן השרץ אלא אוכל ומשקה בלבד ולא אדם וכלים והאי נר הוי ראשון ועכשיו יש כאן תוספת טומאה שמתחלה היה שמן זה שלישי וחוזר ונעשה שני ע''י הנר דהואיל ויש טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר להוסיף בידים: מדבריהן למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. עם זמן הביעור דהואיל והולכת לאיבוד אף הטהורה ואסורה מדאורייתא לא חיישינן לשמירתה ואע''ג שמוזהרין אנו לשומרה בטהרה דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומותי: אינה היא המדה. אי אתה יכול ללמוד את זו מדבריהן ובגמרא מפרש אמאי אינה היא המדה: ומודים ר''א כו'. ר' יוסי קאמר לה דאע''ג דאיפלוג ר''א ורבי יהושע בשריפת תרומה בהא מודו ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה: גמ' שני ושני הוא. מתחלה היה שני ועדיין שני הוא: הכא בוולד וולד עסקינן. האי בוולד הטומאה דקתני מתניתין וולד וולד קאמר דהיינו שני ובשר שנגע בו הוה שלישי וכי הדר שרפי ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה שהוא ראשון חוזר ונעשה שלישי זה שני: והא אין אוכל מטמא אוכל. וכיון דלא מטמא ליה מאי תוספת איכא: ואין עושה כיוצא בו. ואין מטמא אוכל כיוצא בו: הוא טמא. משמע מיעוטא: אבל תרומה וקדשים עושה כיוצא בה. דילפינן מנבואת חגי לחם ונזיד יין ושמן (חגי ב): שפיר. דמתניתין בקדשים קיימי': מקרא מלא. לא הוציא ממשמעו לא תרומה ולא קדשים אלא דבר שלם דיבר דאין אוכל מטמא אוכל לעולם ונבואת חגי טומאות דרבנן נינהו וכבר נגזרו כדלקמן אבל דאורייתא לא מטמא אלא אוכל משקה ומשקה אוכל לקמן בפירקין (דף יח.) יליף לה דאוכל מטמא משקה ומשקה אוכל: דאיכא משקין בהדי בשר. כשנגע באב הטומאה היה משקה טופח עליה ונטמא עמה והוה אף המשקה ראשון וכששורפה עדיין הוא עליה ומטמא הבשר שנשרף עם זה מחמת המשקין ונעשה שלישי שני: מדרבנן מטמא. וקא מוספי ליה טומאה מדרבנן: מאי הוי שני. דנר הוי ראשון: היינו הך. דר' חנינא דתריצנא בהכי ומאי הוסיף ר''ע דמשמע דהוסיף עדות על עדות חידוש על חידוש:

שתי פרות היו חורשות. בירושלמי דייק ירושלים לא מקום שנהגו בו שלא לעשות מלאכה כלומר סברא הוא לנהוג שם איסור כיון שמתקבצין שם אף ממקומות שנהגו בהן איסור ומשני נראות כחורשות: אבל תרומה וקדשים עושין כיוצא בהן. פירש בקונטרס דנפיק מקרא דחגי אל הלחם ואל הנזיד ולר''ת דמפרש לקמן [ד' יז.] או אל הנזיד אור''י דנפקא ליה מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז') אפי' באוכל ותרומה נפקא לן כיון דלא מצינו למימר מקרא מלא דבר הכתוב דהא איכא קדשים דעושין כיוצא בהן נוקי קרא בדדמי טפי דהיינו חולין: דאיכא משקין בהדי בשר. מכאן מדקדק ריב''א דמשקין מטמא בפחות מרביעית דסתם משקין דבהדי בשר לית בהן רביעית ולקמן (דף יז:) נמי אמרו גבי מים אבל פחות מרביעית טמאים והא דאמר בפרק אין מעמידין (ע''ז דף לא. ושם) גבי יין נסך דמטמא טומאת משקין ברביעית ובפ''ב דנדה (דף יט:) גבי דם הירוק ובכמה דוכתין אומר ריב''א דבפסול גוייה איירי דשיעורו ברביעית כדאמר במעילה בפרק קדשי מזבח (דף יז:) דכל המשקים מצטרפין לפסול הגוייה ברביעית ור''י מפרש דהא דבעינן רביעית היינו בהנך דעיקר טומאה לאו דאורייתא כגון סתם יין כותים ודם הירוק דאפי' ביתר מרביעית לא מטמא מדאורייתא אבל שאר משקין מדאורייתא בכל שהוא ור''ת אומר דמדאורייתא בעינן רביעית לטמא אחרים אבל מדרבנן מטמא אחרים בכל שהוא ולפי' צ''ל דהשתא לא מסיק אדעתיה שאוכל יטמא אוכל אפילו מדרבנן מדאיצטריך לאוקמא במשקין ומדרבנן ולא מוקי כמסקנא דאוכל מטמא אוכל מדרבנן ואף על גב דאין אוכל מטמא אוכל אפילו מדרבנן מכל מקום משכחנא שלישי ע''י עצים ולבונה או על ידי משקין דאכתי לא גזרו דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה: עם בשר ומשקין מיבעי ליה. וא''ת אמאי לא פריך מאי איריא שנטמא באב הטומאה אפי' בראשון ושני נמי כדפריך לקמן על ר''ע וי''ל משום דרבי חנינא קאמר מימיהם של כהנים משמע שמעולם כך הוא אף קודם י''ח דבר דגזרו דכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחלה דבפ''ק דשבת (דף יד: ושם) מוקי האוכלין והכלים שנטמאו במשקין במשקין הבאים מחמת ידים ולפי שגזרו דידים פוסלין התרומה עושין המשקין שנגעו בהן תחלה: מאי קא משמע לן דשלישי מותר לעשותו שני היינו הך. למ''ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא לא פריך דלדידיה הוסיף דמותר לעשות אף שני דאורייתא:

מתני אמר רבי חנניה סגן הכהנים מימיהן של כהנים לא נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בוולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה כו' נקוט האי כללא בידך השרץ וכיוצא בו הוא אב הטומאה כדתנן אבות הטומאה השרץ ושכבת זרע וטמא מת כו' והנוגע בהן נקרא ולד ראשון והנוגע בולד נקרא ולד שני והנוגע בולד [שני] נקרא ולד שלישי אקשי' אמתני' מכדי בשר שנטמא בולד הטומאה ולד שני הוא כי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה הלא נעשה הנוגע באב הטומאה ולד ראשון כי נגע באחר משוי ליה ולד שני כי בבשר שהיה ולד שני לא הוסיף לו טומאה ולד שני הוה וגם עתה כשנגע בו הולד הראשון נעשה ולד שני מה הוסיף לו דקתני במתני' אע"פ שמוסיף לו טומאה על טומאתו ופריק רב יהודה ולד דמתני' ולד שני שעשה הבשר שנגע בו ולד שלישי עשאו שני הנה הוסיף לו טומאה שעד עתה היה ולד שלישי ועכשיו נעשה שני ואקשי' היאך הבשר שהוא אוכל יטמא אוכל כיוצא בו והתניא יכול יהא אוכל מטמא אוכל ת"ל וכי יותן מים על זרע וגו' הוא טמא ואין עושה טמא כיוצא בו הניחא למאן דאמר בחולין אינו עושה ולמאן דאמר בחולין ובתרומה נמי אין עושה אבל בקדשים עושה טומאה כיוצא בה שפיר דהני קדשים נינהו אלא לרבינא דאמר אפילו קדשים אין עושה אוכל טמא כיוצא בו מאי איכא למימר ופריק רב נחמן בר יצחק מהא דתנן [פרה פ"ח] אין כלי חרס מטמא (חבית) [חבירו] אלא במשקה נטמא המשקה טמאוהו הכא נמי כגון דאיכא משקין בהדי האי בשרא דמטמ' הבשר מחמת משקין ונדחה (ואפי') [אלא נהי] דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא ומתני' דקתני בשר מטמא בשר אחר מדרבנן:

מתני' הוסיף ר' עקיבא מימיהם של כהנים כו'.

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר ר' חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה אע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו הוסיף ר' עקיבא מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת אע"פ שמוסיפין לו טומאה על טומאתו א"ר מאיר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אמר לו ר' יוסי אינה היא המדה מודה ר' אליעזר ור' יהושע ששורפים זו לעצמה וזו לעצמה על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה שר' אליעזר אומר תשרף זו לעצמה וזו לעצמה ור' יהושע אומר שתיהן כאחת אמר הר"ם אבות הטומאות הם מנויות בתחלת סדר טהרות ומשם תדעם וכל הנוגע באב מאבות הטמאות יקרא ראשון והנוגע בראשון יקרא שני והנוגע בשני יקרא שלישי הנוגע בשלישי יקרא רביעי ועוד יקרא הראשון ולד הטומאה לפי שהוא מיוחס לאב הטומאה והשני ולד הטומאה ועל זה ההיקש חוזרי' ואומרים מלת ולד בשלישי ורביעי ויקרא גם כן הראשון והשני והשלישי והרביעי ולד הטומאה לפי שהם כולם תולדת אב הטומאה ואמרו בכאן ולד הטומאה רצה בו ולד ולד הטומאה וכבר ידעת כי בשר שיגע בולד ולד הטומאה שלישי לטומאה ובשר שיגע באב הטומאה ראשון וכשיגע שלישי לראשון חזר שני כמו שביארתי לך כי כל הנוגע בראשון יחזור שני והודיעך בזה כי שלישי מותר לעשותו שני וזהו ענין אמרו מוסיפין לו טומאה על טומאתו לפי שהיה שלישי וחזרו שני וזאת הטומאה שנתוספה לו הוא מדרבנן אבל מדאורייתא העיקר אצלנו אין אוכל מטמא אוכל לפי שנ' בטומאת אוכלין טומאתו ובא בקבלה הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו כלומר לא יטמא כיוצא בו מן המאכלות אבל מדרבנן אוכל מטמא אוכל ולפיכך חזר השלישי שני והוסיף ר' עקיבא על זה ואמר כי שלישי מותר לעשותו ראשון כאשר אגיד לך כי טמא מת מכלל אבות הטומאות והאדם הנוגע במת יהיה אב והנוגע באב יהיה ראשון וכן שני ושלישי ורביעי ואם היה הדבר הנוגע במת כלים לא יהיו אב הטומאה ונחשוב מהם ראשון ושני אבל אם יהיו הם והמת תורה אחת שהנוגע במותן בכלים טמא טומאת שבעה והוא יהיה אב הטומאה ונחשוב ממנו ראשון ושני וזה לדבר השי"ת בחלל חרב או במת ובאה הקבלה חרב הרי הוא כחלל וכמו כן שאר כלי מתכות וכלי שטף דינם ודין החרב שוה והכלים הם יותר חמורים מן האדם לעולם במדרגה אחת ואם נגע אדם במת יהיה אותו אדם אב הטומאה בלי ספק ואם נגע אדם שני בראשון יהיה השני ראשון כאשר ביארנו בתחלת דברינו ואם נגעו כלים באותו אדם שנטמא במת והוא אב הטומאה לא יהיו ראשון אבל יהיו אב הטומאה ומהם החשבון בראשון ושני ועוד יתבארו לך אלו המקרים וראיותיו בביאור בראש מסכת אהלות:

ואמרו בכאן נר ר"ל נר של מתכת שנכללת בכל דיני הכלים שזכרנו אבל נר של חרס לא כי מעיקרנו שכלי חרס אינו אב הטומאה בשום פנים כאשר יתבאר במסכת כלים וכשתגע נר של מתכת בטמא מת שהוא אב הטומאה לא יהיה אותו הנר ראשון אבל יהיה אב הטומאה כאשר ביארנו ושמן שנפסל בטבול יום הוא שלישי כאשר יתבאר במסכת טבול יום וכשנתן בנר הנזכרת חזר ראשון כי הנר אב הטומאה כאשר ביארנו והתיר חזרת שלישי ראשון וכבר ביארנו שר' עקיבא צריך שיהא הנר אב כדי שיהיה השמן ראשון ויטמא זולתו מן התורה כי הוא סובר כי היות משקין טמאין מטמאין זולתם מן המאכלות מדאורייתא אבל אילו סבר שהיא מדרבנן כאשר היא באמת די לו בטומאה דרבנן שיתיר להיות הנר של חרס לפי שהמשקין בין שנטמאו באב או בראשון או בשני ראשון יחזרו וזה מדרבנן ועוד נבאר זה במקומו מטהרות ושני המאמרים אמתיים לפי שהם עדות שהעידו במה שראו ומה שנמשך זה הענין בכאן לפי שדברנו בשתי חלות פסולות מלחם תודה שהם קדשים ונשרפים ר' מאיר סובר אין משקין טמאין מטמאין זולתם מדאוריתא ועוד יתבארו עקרי מחלוקתם במסכת טהרות ושניהם [מודים] כי אמרו במה שקדם לא נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בולד הטומאה מפני שהוא בשר שנטמא במשקין טמאין וזה הבשר לדעת ר' מאיר ולד מדרבנן לפי שהוא כאשר בארתי לך סובר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן והוא לדעת ר' יוסי ולד מדאוריתא למה שביארנו מסברתו ולפי שסבר ר' מאיר כר' חנינא התיר שריפת ולד הטומאה מדרבנן עם ראשון מדאוריתא אמר מדברי ר' חנינא במחלקתו עם ר' עקיבא נדע שמותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה לפי שולד מדרבנן לגבי ראשון דאוריתא אין הפרש בינו ובין טהור ואמר לו ר' יוסי אינה היא המדה לפי שר' יוסי סבר כאשר אמרנו כי אותו הבשר טמא מדאוריתא ואמר לו אם התרנו טמא טומאה חמורה עם טמא טומאה קלה נתיר שריפת טהור עם טמא אם כן יהיה שריפת תרומה טהורה עם הטמאה על עיקר סברתו היא המדה ולר' יוסי אינה המדה ואח"כ אמר לו ר' יוסי אפי' ר' יהושע שהוא מיקל אינו מתיר שריפת [טהורה] עם הטמאה אבל הוא מתיר שריפת תלויה עם הטמאה ועוד יתבארו לך הדברים שעושי התרומה תלויה כשיגעו בהם במסכת טהרות ור' יוסי אומר כי ארבעה עשר שחל להיות בשבת שהחיוב לשרוף הכל קודם השבת ששורפין טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה:

אמר המאירי ר' חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה ר"ל השני עם הראשון אע"פ שמוסיפין לו טומאה על טומאתו ושאלו בגמ' מאי תוספת טומאה איכא הכא שהרי הבשר שנטמא בולד הטומאה שני הוא והבשר שנטמא באב הטומאה ראשון והרי כששרפו עמו ונגע שני בראשון עדיין שני הוא שכל המיטמא מן הראשון נעשה שני ותירץ הכא בולד ולד עסקינן ר"ל בשר שנטמא בולד ולד הטומאה ר"ל בשני ונעשה הוא שלישי לא נמנעו מלשרפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא ראשון ונעשה בשר זה עכשיו שני שמאחר שיש שם טומאה ועומד הוא לישרף אין מקפידין על תוספת טומאתו משלישי לשני שלא הוזהרנו בשמירת קדשים אלא מן הטהור שלא יטמא או שלא יפסל אבל בטמא שלא יוסיף בטומאתו לא ואף תוספת טומאה זו אינה אלא מדברי סופרים שהרי מן התורה אין אוכל מטמא אוכל דכתיב בטומאת אוכלין וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא ודרשו בו הוא טמא ואינו מטמא כיוצא בו אלא שמדברי סופרים ליטמא אוכל באוכל בכל שבקדש ואעפ"כ כל שעומד לישרף לא חששו בו לתוספת טומאה ואע"פ שדברי ר' חנינא נראים בטמא בטומאה דאוריתא ששורפין אותו עם אותו שטמא טומאת סופרים יתבאר בסמוך שאף הדין כן בטמא טומאת סופרים ששורפין אותו עם הטמא טומאת התורה אע"פ שעכשיו מביא את הטומאה מדברי סופרים לשל תורה ואע"פ שמוסיף לו מדרגה משלישי לשני:

והוסיף ר' עקיבא על דבריו אפי' משלישי לראשון והוא שלא נמנעו מלהדליק שמן של תרומה שנפסל בטבול יום שהוא שלישי שהרי הטבול יום שני אחר שלא העריב שמשו בנר שנטמא בטמא מת שהוא אב הטומאה והנר גם כן אב הטומאה שבנר של מתכת היא שנויה וכל מיני מתכות אנו אומרים עליהם חרב הרי הוא כחלל להיות כדין כל טומאה שנוגעת בו בטומאות של מת אם באבי אבות אם באב הטומאה ונמצא שהשמן שנגע בו הוא ראשון ושמא תאמר והלא אף שמן זה ראשון היה שהרי כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ואין הענין אלא שמראשון של סופרים חוזר לראשון של תורה אינו כן שהרי אמרו בה חוץ מטבול יום שמתוך שטומאתו קלושה עד שהוא מותר במעשר אין בו כח להחזיר משקין ראשונים ושמן זה דוקא של תרומה שאם בקדשים אין לך שמן בקדשים אלא של מנחות והיאך מדליקין אותו ואסור הוא בהנאה ואע"פ שנטמא אלא של תרומה הוא שמותרת בהנאה שנאמר משמרת תרומותי אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסיקה תחת תבשילך ופירשו בגמרא שר' עקיבא סובר טומאת משקין לטמא אוכלין מן התורה הוא שאם לא כן מה הוצרך לנר של מתכת שהוא אב הטומאה אף בשל חרס שאינו אלא ראשון הוה ליה שמן שני ומטמא אחרים מדברי סופרים אפי' לא היה השמן אלא שני שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין מדברי סופרים להיות תחלה אלא בטומאת התורה נאמרה:

אמר ר' מאיר מדבריהם למדנו וכו' פירשו בגמ' שר' מאיר היה סובר כדברי ר' חנינא שלא סוף דבר שאמרה בשלישי של תורה שמותר להוסיף בו טומאה לעשותו שני של תורה אלא אף בשלישי של סופרים הוא אומר שמותר להחזירו שני של תורה כגון שרץ שנגע בכלי וכלי במשקין ומשקין בבשר וטומאת משקין לטמא אוכלין לדעתו אינו אלא מדרבנן ונמצא שהבשר הנוגע במשקין אינו אלא שלישי מדברי סופרים וכששורפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה נעשה שני של תורה שאוכל מטמא אוכל מן התורה לדעתו ועל דבר זה אומר ר' מאיר מדבריהם למדנו ר"ל מדברי ר' חנינא ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אע"פ שהטהורה בשעה ששית אין איסורה אלא מדברי סופרים ונעשית עכשיו שניה של תורה אם הטמאה ראשונה אלמא שממה שהוא טהור לגמרי מן התורה עושהו שני של תורה ואמר לו ר' יוסי אינה היא המדה שמא משנתינו בשלישי של תורה היא ואף כשתפרשה במשקין מפני שהוא סובר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ולא עוד אלא שאף אוכל אינו מטמא אוכל אלא מדברי סופרים אפי' בתרומה ואפי' בקדשים אבל זו שאין איסורה אלא מדברי סופרים שורפין זו בעצמה וזו בעצמה ולא נחלקו בזו ר' אליעזר ור' יהושע אע"פ שנחלקו בכיוצא בזו בחבית שנולד בה ספק טומאה כמו שיתבאר בגמ' הא בתלויה וטמאה נחלקו שלר' אליעזר שורפין זו בעצמה וזו בעצמה ולר' יהושע שתיהן כאחת והלכה כר' יהושע ואף הוא לא אמרה אלא בפסח שאלו בשאר ימות השנה אין שורפין אותה כלל שמא יתברר הדבר ויטהרוה ולדברי הכל בשעה שביעית מיהא פי' בגמ' ששורפין את הכל כאחד ומ"מ קודם איסורן כגון שחל ארבעה עשר להיות בשבת והוא צריך לבער בשלשה עשר לא יערב טהורה עם הטמאה ותלויה אלא טהורה לעצמה וטמאה לעצמה ותלויה לעצמה ולענין קדשים הלכה כר' חנינא וכר' עקיבא ר"ל אף משלישי לראשון ואף מטומאת סופרים לשל תורה:

ולענין הפרטים הלכה שטומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן וכן אוכל אין מטמא אוכל אלא מדברי סופרים שגזרו עליהם שאם נגע אוכל באוכל שיטמאהו וכן אם נוגע אוכל במשקה שיטמאהו אבל אדם וכלים אינו מיטמא מאוכלין אף מדבריהם ומשקין מטמאין אפי' כלים שנגעו בהם מדבריהם ובלבד משקין הטמאים מחמת אב הטומאה אפי' באב הטומאה של סופרים ודבר זה מגזרת משקה זב וזבה שמטמא כלים מדין תורה כמו שיתבאר במקומו ולפי דרכך למדת שדברי ר' חנינא מפורשים בשרץ שנגע בכלי וכלי במשקין ומשקין בבשר אע"פ שאינה אלא טומאת סופרים והוא שיהא במשקה רביעית וי"מ אף בכל שהוא מפני שחשובים הם אגב בשר וכמו שאמרו שמא יטמאו משקין מאחורי הכוס מחמת הידים ויחזרו ויטמאו את הכוס וודאי משקין שאחרי הכוס אין בהם רביעית ואעפ"כ מטמאין מפני שחשובים הם אגב הכוס:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

בד"ה דאיכא משקין כו' דהשתא לא מסיק אדעתיה שאוכל יטמא אוכל אפי' מדרבנן כו' עכ"ל וק"ק תיקשי ליה נמי למ"ד דתרומה נמי אינו עושה כיוצא בו לפום סברא דהשתא דאפי' מדרבנן אין אוכל מטמא אוכל למה חשו כלל במתני' מלשרוף תרומה טמאה עם הטהורה ויש ליישב דלא נחית להקשות אלא מרישא דאיירי בקדשים וה"ה דמסיפא דאיירי בתרומה קשיא ליה השתא למ"ד דתרומה אינו עושה כיוצא בו ודו"ק:

בא"ד מ"מ משכחנא שלישי ע"י עצים ולבונה או ע"י משקים דאכתי לא גזרו כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש או ע"י כלי שנטמא במשקין דהוי טמא מדרבנן כמו שפרש"י לקמן בשמעתין דכבר דחו התוס' פירושו לקמן משום דכלי שנטמא במשקין אין שורפין עליו קדשים אלא בעיבור צורה וק"ל:

בד"ה עם בשר כו' וי"ל משום דר' חנינא קאמר מימיהם של כהנים משמע שמעולם כך הוא אף קודם י"ח דבר כו' עכ"ל ר"ע נמי קאמר בהאי לישנא מימיהם של כהנים כו' אלא דר' עקיבא ודאי דבתר י"ח דבר דגזרו ביה ב"ש וב"ה הוה ולכך פריך שפיר עליה אפי' בראשון ושני נמי וכ"כ התוס' לקמן בשמעתין דמחט שנמצא בבשר וק"ל:

בתוס' ד"ה עם בשר ומשקין מבעי ליה וכו' משום דרבי חנינא אמר מימיהם משמע דמעולם כו' והא דפריך אמילתיה דר"ע בסמוך מעבר לדף מאי איריא וכו' צ"ל משום דר"ע היה אחר גזירת י"ח דבר ומסתמא העיד על מה שהיה בימיו אחר גזירת י"ח דבר אע"פ שגם הוא קאמר מימיהם צ"ל דאיידי דרבי חנינא נקט הכי נקט ר"ע גם כן הכי ויש הוכחה לזה מתוס' לקמן ד"ה נימא אין טומאת ידים וכו' בדף י"ט ע"ב:

תוס' בד"ה דאיכא משקין כו' ולקמן נמי אמרי' גבי מים אבל פחות כו' כצ"ל:

בד"ה עם בשר כו' דבפ"ק דשבת מוקי כו'. נ"ב פי' מבא ראיה דהא דכל הפוסל את התרומה כו' הוא מגזירת י"ח דבר הוא דאי כבר היה פסוק ונגזר כל הפוסל את התרומה א"כ לא היו צריכין לגזירת האוכלין והכלים שנטמאו במשקים שהרי כל הפוסל את התרומה כו' והידים פוסלות את התרומה ממילא עושין את המשקין תחלה אלא בודאי הוא דכל הפוסל את התרומה הוא בא מגזירת האוכלין והכלים שנטמאו במשקין כו' ועד הנה לא נגזרה וכן פירשו התוס' להדיא ע"ש:

ד"ה מלשרוף. עם חמור ממנו עם מי שנגע באה"ט כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בנר. אלמא לא מקבל טומאה מן הכלי כו' ולא אדם וכלים. צ"ע דהא קרא מיירי בכלי חרס שאינו נעשה אה"ט לעולם אפי' ע"י מת לטמא אדם וכלים עי' לקמן (יז) בתוס' (ויח ב) בתד"ה דיו והל"ל מדלא כתיב כבוס בגדים בנוגע בהם עי' בפירושו לקמן (כ ב) שוב התבוננתי דדבריו יתכנו ע"פ המבואר בר"ש ובהרע"ב בספ"ט דאהלות דאף כ"ח מטמא כלים בחבורין ע"ש היטב. והיינו דוקא במת מפני שהוא אבי אה"ט נעשה הכ"ח אה"ט בשעת חבורו משא"כ בשרץ שאפילו בשעת חבורו לא מטמא כלי כמבואר (בשבת קלח ב) מפני שהוא אינו רק אה"ט והכ"ח נעשה ראשון ונכון בעז"ה:

רש"י ד"ה מקרא מלא. ונבואת חגי כו' וכבר נגזרו. כצ"ל:

תוס' ד"ה דאיכא. דמשקין מטמא בפחות מרביעית כו'. עי' ברש"י לקמן דף יז ע"ב ד"ה אבל לית בהו רביעית:

במשנה ר' חנינא סגן הכהנים אומר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר כו' ונראה לכאורה דמשנה זו בשיטתו של ר"ע בסוף מסכת שקלים נשנית דהתם פליגי בית שמאי ובית הלל ור"א ור"ע דלבית שמאי שורפין הכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ ולבית הלל הכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים ולר"א נטמא באב הטומאה שורפין בחוץ ובולד הטומאה שורפין בפנים ולר"ע במקום טומאתו שם שריפתו וא"כ לפ"ז עדות של ר"ח אליבא דר"א לא משכחת ליה כלל דהא לדידיה לעולם אין שורפין נטמא באב הטומאה ונטמא בולד במקום א' אלא זה בפנים וזה בחוץ ולב"ה נמי נהי דמשכחת לה דשורפין אותן כאחד כשנטמאו בחוץ מ"מ בקדשי קדשים ודאי לא משכחת ליה דכיון שיצא לחוץ הא איפסלא ביוצא ואי בשלמים דקדשים קלים נינהו א"כ מאי לא נמנעו הכהנים דקאמר דהא שלמים דבעלים נינהו ובישראל ודאי שכיח טומאה טפי כדאמרינן בעלמא דכהנים זריזין הן וטפי הוי ליה למינקט בישראל אבל לר"ע מתוקמא שפיר טובא כשנטמאו שניהם בפנים. ואף דבאמת אין זו קושיא כ"כ ואפשר כב"ה נמי מתוקמא הא דנקיט לא נמנעו הכהנים היינו משום דאינהו בקיאין בדיני טומאה בשריפת קדשים טפי אלא דעם כל זה אפשר ליישב בזה שיטת הרמב"ם שפסק בפרק י"ט מהל' פסולי המוקדשים כר"ע לא נתבאר הטעם דהא בעלמא היכא דפליגי ר"ע וב"ה קי"ל הלכה כב"ה כדאיתא בס"פ המפקיד גבי שולח יד בפקדון ובברכות פ' מ"ש לענין הרוצה ליכנס בבהכ"ס ותפילין בידו ע"ש ובחידושינו שם וכן במ' דאהלות בפ"ה תנור שעינו קמורה לחוץ פסק הרמב"ם ז"ל גופא כב"ה לקולא לגבי דר"ע ע"ש ואם כן למה פסק כאן כר"ע ולמאי דפרישית א"ש כיון דפשטא דלישנא בעדות דר"ח סג"ה משמע כר"ע ועוד אבאר בזה בסוגיות הבאות לפנינו ואבאר גם כן דאפילו לר"א דשקלים נמי משכחת שפיר לעדותו של ר"ח ועיין בסמוך:

שם מלשרוף את הבשר שנטמא באב הטומאה עם בשר שנטמא בולד הטומאה. ומקשה בירושלמי לרבי יוחנן דמפרש מילתא דר"ש התם באב הטומאה דאורייתא וולד הטומאה דאורייתא מאי רבותא איכא בהא דהא לב"ה שורפין קדשים טהורין עם הטמאים כו' ומשני דלב"ש איצטריך כו' וכוונת הירושלמי ודאי דהאי טהורה דב"ה היינו פיגול ונותר כדאיתא לקמן בתלמודא דידן דף ט"ו ע"ב דמייתי ברייתא הפיגול והנותר והטמא ב"ש אומרים אין שורפין כאחת וב"ה אומרים שורפין כאחת והיינו קושיית הירושלמי מאי איריא טמא וטמא אפילו איסור וטומאה דאורייתא נמי שורפין לב"ה אלא בהא דמשני בירושלמי דלב"ש איצטריך לא ידעתי לפרשו דמלבד דשינויא דחיקא היא דהא קיי"ל ב"ש במקום ב"ה אינו משנה אלא דקשה יותר בהא דמייתי לכולה מתניתין דהכא דר"ח ודר"ע במסכת עדיות שהעידו כן ר"ח ור"ע וא"כ עדיות זו למה כיון דבאיסור וטומאה קיי"ל כב"ה ונראה דוחק לומר דעיקר עדותו של ר"ח סגה"כ במאי דאמר ששורפין שניהם במקום א' כר"ע דמסכת שקלים ולאפוקי מאינך תנאי דפליגי עליה דהא קתני בהדיא אף ע"פ שמוסיפין טומאה על טומאתו ומייתי עלה דהוסיף ר"ע אלמא דעיקר העדות לענין תוספת טומאה איירי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא:

ועוד דהא לקמן מייתי הש"ס ברייתא דאמר ר"י כו' כשהעידו רבותינו על מה העידו כו' והיינו עדותן של ר"ח ור"ע ובסיפא דהך ברייתא גופא מייתי האי דפיגול ונותר וטמא דב"ה אומרים נשרפים כא' ומשמע דר"י גופא אמרה לה א"כ עדותן של ר"ח ור"ע למה היא באה כיון דשמעינן לה במכ"ש מדב"ה. והנלע"ד ליישב בענין זה היינו משום דמהך דפיגול ונותר וטמא הו"א דהיינו דוקא בטומאה דרבנן ומש"ה איצטריך עדותן של ר"ח ור"ע לאשמעינן דאפילו באב הטומאה דאורייתא נמי שרי. והא דלא משני הכי בירושלמי לאוקמי מילתא דר"ח סגה"כ אפילו כב"ה היינו משום דהירושלמי לשיטתו שם דקודם תקנת אושא לא היו שורפין שום טומאה דרבנן אלא לתלות דהיינו עיבור צורה ואם כן בכלל נותר הוא ולא שייך למיתנייה בלשון הנותר והטומאה משא"כ גמרא דידן משמע בכמה דוכתי כמה דברים שהיו שורפין מיד תרומה וקדשים כדאיתא במס' שבת גבי י"ח דבר ע"ש ובחידושינו ועוד יש לי ליישב ישוב אחר יותר נכון ויבואר בסמוך ודוק היטב:

בגמרא מכדי בשר שנטמא באב הטומאה כו' שני ושני הוא. השתא משמע דפסיקא ליה לסתמא דתלמודא הכא דלשון אב הטומאה וולד הטומאה היינו אף ע"ג דשניהם ד"ת אפ"ה קרי ליה ולד כיון דעיקר טומאת ולד הטומאה היינו במה שנגע באב הטומאה ועוד דנפקא מיניה בין אב טומאה לולד הטומאה היינו דאב הטומאה מטמא אדם וכלים משא"כ ולד הטומאה אינה מטמא אדם וכלים כדאיתא בריש מס' ב"ק ואע"ג דהתם גבי ארבע אבות נזיקין פי' רש"י דהך דכתיבא בהדיא קרי אב ודלא כתיבא בהדיא קרי תולדה והכי משמע נמי שם בגמרא דאפילו חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה אפ"ה קרי ליה תולדה כיון דלא כתיב בהדיא וכה"ג אמרינן נמי התם דלענין אבות מלאכות דתנינן גבי שבת היינו דהנך מלאכות דהוי במשכן וחשיבא קרי להו אב כיון דכולה מלאכת שבת ילפינן ממלאכת המשכן והנך דלא הוי במשכן חשיבא קרי להו תולדה מ"מ לענין אבות הטומאה אמרינן שם להדיא דהנך דמטמאו אדם וכלים קרי להו אב והנך דאינם מטמאין אלא אוכלים ומשקים קרי להו תולדה והיינו משום דע"כ דהכי הוא דהא אי אפשר לפרש דאבות הטומאה היינו הנך דכתיבא בהדיא ודלא כתיבא בהדיא קרי ליה תולדה דהא ודאי ליתא דהא לא קחשיב התם אלא השרץ ושכבת זרע וטמא מת וזב ומצורע ובועל נדה וכו' ואי איתא דהנך דכתיבי בהדיא קרי להו אבות א"כ ליתני נמי מגע טמא מת ובעל קרי וכיוצא בהן דכל הנך נמי כתיבי בהדיא ואפילו ראשון ושני נמי כתיבי בהדיא בשרצים אע"כ דלא קרי אבות לענין טומאה אלא הנך דמטמאו אדם וכלים ואינך דלא מטמאו אלא אוכלים ומשקים קרי להו תולדה ומשום הכי משמע לסתמא דתלמודא השתא דהאי אב הטומאה וולד הטומאה דמתניתין איירי נמי בכה"ג מיהו למאן דמפרש לקמן דאב הטומאה דמתניתין היינו מדאורייתא וולד הטומאה דרבנן היינו משום דע"כ הוצרכו לפ' כן משום דע"כ הכי משמע להו מדאמר ר"מ מדבריהם למדנו ומהדר ליה ר"י אינה היא המדה כדאיתא לקמן וכמו שיבואר. וכה"ג נמי הא דאיתא בירושלמי דשמעתין דאיכא מאן דמוקי לה באב הטומאה דאורייתא וולד טומאה דרבנן ואיכא נמי אוקימתא אחריתי התם דמוקי לטבול יום דמתניתין בטבול יום דרבנן כגון בית הפרס כמו שיבואר בתוספות לקמן בשמעתין וא"כ טבול יום הוי אב הטומאה דרבנן והיינו משום הנך קושיות דמקשה התם בירושלמי כמו שהבאתי קצת לעיל וקצתן יבואר לקמן בשמעתין אלא דבירושלמי דסוף מס' שקלים לענין מקום שריפת אב הטומאה וולד הטומאה מפרש בר קפרא דאב הטומאה היינו דבר תורה וולד הטומאה היינו דרבנן ומשמע התם להדיא דלשון אב הטומאה וולד הטומאה היינו דאב הטומאה היינו הנך דכתיבי בהדיא ודלא כתיבי בהדיא קרי ולד והיינו דומיא דאבות נזיקין ואבות מלאכות דמפרשינן להו בכה"ג והיינו נמי משום הנך קושיות דמייתי התם בירושלמי ע"ש משא"כ הכא למאי דס"ד השתא משמע ליה לפרש לשון אב הטומאה וולד הטומאה דמתני' בכה"ג ממש דתנינן במתני' דריש מס' כלים כדפרישית דהא ודאי למאן דמפרש דלשון אב הטומאה היינו מאי דכתיבא בהדיא ולשון ולד הטומאה היינו טומאה מדבריהם דלא כתיבא אם כן לא הוי מקשה הכא מידי שני ושני הוא דאכתי הוי שפיר תוספת טומאה מטומאה דרבנן לדאורייתא:

ומה שהוצרכתי להאריך בזה היינו כדי ליישב הסוגיות הבאות לפנינו ומתוך מה שכתבתי מצינן לאוקמי נמי עדותו דר"ח סגה"כ אפילו אליבא דר"מ דשילהי שקלים כיון דאין לשון אב הטומאה וולד הטומאה דהכא ודהתם שוין ודוק היטיב:

בתוס' בד"ה אבל תרומה וקדשים עושה כיוצא בהן פי' בקונט' כו' ולר"ת דמפרש כו' אומר ר"י כו' עס"ה. ונראה שלא הוצרכו תוס' לפרש כן אלא משום דאזלי לשיטתייהו לקמן דאשכחינן שפיר רביעי בקדש אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל והיינו ע"י עצים ולבונה משא"כ לשיטת רש"י לקמן דף י"ט דלא אשכחן רביעי בקדש לר"מ ור"א ור"י דס"ל ט"מ לט"א מדרבנן אלא למ"ד אוכל מטמא אוכל אם כן בלא"ה מצינו למימר דלהך לישנא דרבא דבקדשים עושה כיוצא בו היינו משום דע"כ אליבא דר"ע הכי הוא דלמאי דס"ל דשני עושה שלישי בחולין דדריש יטמא יטמא וא"כ ע"כ דרביעי בקדש מדאורייתא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והיינו ע"כ דנגע בשלישי דמיקרי טמא א"כ רביעי בקדש כתיב בתורה וכ"כ התוס' בחגיגה דף כ"ד והיינו ע"כ משום דבקדשים טומאה עושה כיוצא בו ואם כן מדר"מ ור"י נשמע לדר"ע דהא לא אשכחן דפליגי בהכי לענין קדשים. מיהו להך לישנא דרבא דמקרא מלא דיבר הכתוב משמע לכאורה דהיינו דוקא אליבא דרבנן דהא אליבא דר"ע ע"כ בקדשים עושה כיוצא בו דאל"כ לא משכחת רביעי בקדש אלא דבאמת אין צורך לפ' כן כמו שאבאר לקמן דף י"ט ובסוגיא דאשתבש כהני בעזה"י ועיין מה שכתבתי בזה במסכת שבת בסוגיא די"ח דבר גבי אוכלים שנטמאו במשקים:

בד"ה דאיכא משקין וכו' מכאן מדקדק ריב"א כו' דסתם משקין דבהדי בשר לית בהו רביעי וכו' עכ"ל. נראה מזה דמשקין דבהדי בשר דקאמר בגמרא היינו אותן המשקין שרגילין להטפיח בהן בשר ועדיין טופח עליהן אלא דיש לדקדק דלפ"ז הוי להו משקין בית מטבחיים דאמרינן לקמן בין לרב ובין לשמואל אין מטמאין אחרים ונראה דוחק לומר דעדותן של ר"ח ועדותו של יוסף בן יועזר דאמר דכן סתרי אהדדי מיהו יש ליישב דעדותו דר"ח היינו בקדשים קלים דוקא כגון שהודחה ונטמאו בחוץ וכדאמרינן לקמן דלא אמרו דכן אלא במקומן:

בא"ד ור"ת אומר דמדאורייתא וכו' ולפי' צ"ל דהשתא לא אסיק אדעתיה דאוכל מטמא אוכל אפילו מדרבנן ואני בעניי משתומם כשעה חדא ותיוהא רבה קא חזינא הכא דהא משנה שלימה שנינו בפ"א דטהרות האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין זה עם זה כו' וקתני סיפא כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן זה בזה ראשון כו' כביצה אוכל שני וכביצה אוכל שלישי שבללן זע"ז שני וכה"ג קתני טובא באינך בבי שם אלמא דאוכל מטמא אוכל מיהא מדרבנן ואם כן היאך לא ידע המקשן דהכא כל הנהו משניות דהתם ול"ל דהתם נמי מיירי שיש משקין עם האוכלין דהא ודאי ליתא דאם כן היאך קרי להו אוכל שני אוכל שלישי ותיפוק ליה דמשקים נעשים תחלה לעולם ונראה דוחק לומר דהנך משניות קודם שגזרו על המשקין להיות תחילה נשנו וכמ"ש התוספות בסמוך בד"ה עם בשר ומשקין דהא נמי ליתא דבשלמא בסמוך א"ש כדמסקו התוס' דכיון דר"ח אמר מימיהם של כהנים משמע דאפילו קודם י"ח דבר היו עושין כן משא"כ בהנך משניות דטהרות לא שייך לומר כן דהא כמה וכמה משניות לאין מספר מצינו בש"ס בברכות פ' אלו דברים עד עוקצין דמכולהו נלמוד דמשקים לעולם נעשין תחילה משום דהך גזרה הוי קדמי טובא לזמן חכמי המשנה אלא ע"כ דבאוכלין גרידא בלא משקים איירי משניות דטהרות אם כן הדרא קושיא לדוכתא דמשמע להדיא מהנך משניות דאוכל מטמא אוכל מיהא מדרבנן ולדעתי צ"ע גדול ליישב שיטת התוספות בזה לשיטת ר"ת:

בתוס' בד"ה מאי קמ"ל וכו' למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא לא פריך דלדידיה ודאי הוסיף ר"ע וכו' עכ"ל. ולכאורה נראה דוחק לפרש כן דא"כ הול"ל הניחא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל וכ"ש דלפמ"ש הרמב"ם כמ"ד אין אוכל מטמא אוכל כלל אפילו בקדשים מדאורייתא אם כן לפ"ז הוי כל השקלא וטריא דהכא שלא אליבא דהלכתא ולולי דברי התוס' היה נ"ל לפרש דאפי' למ"ד אין אוכל מטמא אוכל נמי פריך שפיר משום דמסברא נראה דהא דמוקמינן לעיל מילתא דר"ח לענין טומאה דרבנן אע"ג דודאי אורחא דמילתא דאיכא משקין כ"ש בהדי בשר כמ"ש התוס' והיינו משום דע"כ בהוכשרו איירי וא"כ לשיטת ריב"א ור"י בד"ה דאיכא משקין שכתבו דמשקין כל שהן מטמא' אחרים מדאורייתא אלא דאפ"ה מקשה שפיר עם בשר ומשקין מבעיא ליה והיינו למאי דס"ד מעיקרא דבדליכא משקין אין אוכל מטמא אוכל כלל דלפ"ז לא שייך מילתא דר"ח אלא בדאיכא משקין בהדה אם כן הוה ליה למיתני עם בשר ומשקין כי היכי דלא ליתי למיטעי דהא זימנין ליכא שום משקין כלל בהדה שכבר מתנגב בשעת שריפה משא"כ למאי דמסקינן דאוכל מטמא אוכל מיהא מדרבנן אם כן לפ"ז שייך מילתא דר"ח אפילו בדליכא משקין בהדה דשמעינן מיהו דמותר לעשות שלישי דאורייתא שני דרבנן אלא דאכתי מ"מ שמעינן שפיר מילתא דר"ח דמותר לעשות שלישי דאורייתא אפילו שני דאורייתא דהא אורחא דמילתא דאיכא משקין כל שהן בהדי בשר ואפ"ה מותר דהא ר"ח מימיהם של כהנים לא נמנעו אמר וא"כ מקשה שפיר היינו הך דמאי הוסיף ריע דמדר"ח נמי שמעינן לה כנ"ל. ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל בשם הירושלמי דמאי איצטריך עדותו של ר"ח סגן הכהנים דהא אפילו בפיגול ונותר דטהורין מדאורייתא לגמרי אפ"ה מתירין ב"ה לשורפן עם הטמא וכ"ש דמותר בהך דר"ח ולמאי דפרישית א"ש דודאי מהאי דפיגול ונותר וטמא דמתירין ב"ה לא שמעינן מידי דאיכא למימר דהא דשרי ב"ה היינו משום דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן וכגון דליכא משקין בהדה משא"כ במילתא דר"ח שמעינן שפיר דאפילו בטומאה דאורייתא נמי שרי דכיון דאמר מימיהם של כהנים לא נמנעו משמע דאפילו בדאיכא משקין בהדה איירי דהא סתמא דמלתא הכי הוא דסתם בשר שהוכשר עדיין משקה כל שהן טופח עליה והא דדחיק בירושלמי לאוקמי כב"ש דאוסר בפיגול ונותר וטמא ולא מוקי לה אפילו כב"ה וכדפרישית אפשר דהירושלמי סובר כמ"ד דאוכל מטמא אוכל בקדשים כנ"ל ודו"ק: