דם שאינו נשפך כמים שהוא דם הקדשים שמקבלים אותו בכלי כדי לזורקו על המזבח — אינו מכשיר לטומאה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב שמואל בר אמי: הרי דם התמצית הדם השותת ויוצא מן הבהמה לאחר גמר שחיטתה שנשפך כמים, כי דם זה אינו ראוי לזריקה על המזבח, ובכל זאת אינו מכשיר!

אמר ליה [לו] ר' זירא: הנח דם התמצית, שאפילו בחולין נמי [גם כן] לא מכשיר, כי דם זה אינו נחשב דם כלל.

ומעירים: הלכה זו קבלה מיניה [ממנו] רב שמואל בר אמי מר' זירא ומצא סיוע בכתוב להלכה זו, שכן אמר רחמנא [הכתוב] "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), והוא מדייק מלשון הכתוב דם שהנפש יוצאה בו — קרוי דם, דם שאין הנפש יוצאה בו אלא יוצא ושותת אחר כך — אינו קרוי דם.

ושוב מנסים להביא ראיה אחרת שטומאת משקים מן התורה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: דם שנטמא וזרקו על המזבח, אם זרקו בשוגג — הורצה הקרבן, אם זרקו במזיד — לא הורצה. הרי שדם הקדשים יכול להיטמא מן התורה ואינו טהור אלא מלטמא אחרים! ודוחים: הכוונה היא שנטמא רק מדרבנן [מדברי סופרים], ואף לא כדברי ר' יוסי בן יועזר איש צרידה, שהרי לדעתו (על פי שיטת רב) דם קודשים אינו נטמא כלל.

ומנסים להביא ראיה ממשנה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: על מה הציץ של כהן גדול מרצה — על הדם ועל הבשר, שאם נטמא הבשר לפני זריקת הדם, הציץ מרצה ומותר הדם בזריקה, ועל החלב, שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור. הרי שהדם מקבל טומאה!

ודוחים: הכוונה היא שהוא מקבל טומאה מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד, וגם הלכה זו היא שלא כיוסף בן יועזר איש צרידה האומר שדם קודשים אינו נטמא.

ומנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר בציץ: "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (שמות כח, לח),

ודרשו חכמים: וכי איזה עו‍ן הוא נושא (מכשיר)? אם תאמר שנושא עון פיגול — הרי כבר נאמר "ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה" (ויקרא יט, ז). ואם עון נותר — הרי כבר נאמר "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו" (ויקרא ז, יח).

הא [הרי] ודאי הכוונה היא שאינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור, שהותר להקריב קרבן ציבור במקדש בטומאה והציץ מכפר על עוון זה. מאי לאו [האם לא] הכוונה גם לטומאת דם? ונלמד שדם מקבל טומאה! אמר רב פפא: אפשר לדחות, לא, המדובר הוא בטומאת קמצים, כלומר שנטמא קומץ המנחה שקומצים הכהנים, שהוא המתיר את המנחה כשם שהדם מתיר את הקרבן.

ושוב רוצים להביא ראיה ממקור אחר, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר לחגי הנביא: "כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר. הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא" (יקדש) (חגי ב, יא-יב).