ר' יהודה בן בתירא המסכים בעיקרו של דבר לשיטת בית שמאי אומר: כותח (תבלין חריף העשוי מפירורי לחם) וכל מיני כותח וכיוצא בו — אסור למכור שלשים יום קודם לפסח, כי תבלין אינו נאכל בבת אחת, ויגיע זמן הפסח לפני שיכלה.

א שנינו במשנה שחמץ בתוך זמן היתרו "מותר בהנאה". ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא שחרכו את החמץ באש קודם זמנו, שחל עליו האיסור ושוב אינו ראוי כלל למאכל. וקא משמע לן [והשמיע לנו] הלכה כשיטת רבא, שאמר רבא: חרכו את החמץ קודם זמנו — מותר בהנאה, אפילו לאחר זמנו ששוב אינו קרוי חמץ.

ב במשנה שנינו: "עבר זמנו אסור בהנאתו", ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! ומשיבים לא צריכא [נצרכה] אלא לשעות דרבנן [שמדברי סופרים]. כלומר, שאף בשעה השישית שאיסורו מדברי סופרים בלבד הריהו אסור בהנאה מדבריהם. שאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר ר' יוחנן: המקדש אשה בחמץ — בחיטין שיש בהן חשש חימוץ מתחילת שש שעות שעדיין אינו אסור אלא מדברי סופרים ולמעלה בערב פסח, אפילו בחיטי קורדניתא שהן קשות מאד ויש רק ספק קלוש שהחמיצו; בכל זאת אין חוששין לקדושין שהרי בקידושי כסף צריך הדבר הניתן כקידושין להיות שוה פרוטה לפחות, וחמץ האסור בהנאה אינו שוה מאומה.

ג שנינו במשנה: ולא יסיק בו תנור וכירים לאחר שעת איסורו. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי אף זו הנאה היא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לשיטת ר' יהודה שאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כך: הואיל ואמר ר' יהודה מצותו לבערו בשריפה, בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה [בתוך כדי שהוא שורף אותו אף יהנה ממנו] אגב ביעורו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כך, ואסור.

ד אמר חזקיה מנין יודעים אנו לחמץ בפסח שאסור בהנאה? משום שנאמר "לא יאכל חמץ" (שמות יג, ג). ומתוך שנאמר האיסור בלשון נפעל, יש להבין: לא יהא בו היתר אכילה כלל ולכך אסור בהנאה, שהרי כל הנאה בסופו של דבר אפשר להמירה בכסף, ובכסף זה אפשר לקנות דבר מאכל. מדבריו אלה של חזקיה מדייקים: טעמא [הטעם, דוקא] משום שכתב רחמנא [המקרא] "לא יאכל חמץ", הא [הרי] אם לא היה כותב בסגנון זה "לא יאכל", הוה אמינא [הייתי אומר] שלשון "לא תאכל" וכיוצא בה איסור אכילה — משמע הדבר, ואולם איסור הנאה — לא משמע.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דברי ר' אבהו, שאמר ר' אבהו: כל מקום שנאמר "לא יאכל", או "לא תאכל", או "לא תאכלו" — אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע, עד שיפרט לך הכתוב שמותר בהנאה כדרך שפרט לך בנבילה, שמותר למכרה או לתיתה במתנה לגוי.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך" (דברים יד, כא). אין לי אלא שהמצוה לגר בנתינה (במתנה) דוקא ולגוי במכירה. שמותרת הנבילה לגר גם במכירה מנין? תלמוד לומר: "לגר אשר בשעריך תתננה או מכר" כלומר, שיש כאן ברירה בין שתי האפשרויות הללו. שמותרת הנבילה לגוי גם בנתינה ולאו דוקא במכירה מנין? תלמוד לומר "תתננה ואכלה או מכר לנכרי". נמצאת אומר: אחד גר ואחד גוי, בין במכירה בין בנתינה כרצונו, אלו דברי ר' מאיר בפירוש הפסוק.

ר' יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה בלבד ולגוי במכירה בלבד. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומשיבים: טעמו הוא אי סלקא דעתך [אם יעלה על דעתך] כמו שאמר ר' מאיר, אם כן ליכתוב רחמנא [שיכתוב המקרא] "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכר לנכרי ". "או" שנמצאת בכתוב בין שתי האפשרויות למה לי? שמע מינה [למד מכאן] לדברים ככתבם בלא להוסיף ברירות או שינויים.

ושואלים: ור' מאיר כיצד מסביר הוא את סגנון הכתוב? ומשיבים: "או" זה בא ללמדנו לשיטתו שיש להקדים נתינה (מתנה) של גר למכירה של גוי. ושואלים: ור' יהודה כיצד למד הוא הלכה זו? הא [דבר זה] לא צריך קרא [פסוק], שכן יודעים אנו אותו ממקור אחר: כיון שגר אתה מצווה להחיותו, שמצוה עלינו לדאוג לגר תושב שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה ולפרנסו, וגוי אי (אין) אתה מצווה להחיותו, לכן לא צריך קרא [פסוק] מפורש, סברא הוא שיש להקדים מתנה לגר הנזקק לה ואנו מצווים לעזור לו, למכירה לגוי. ומכאן ממשיכים להעביר את הדיון גם לענין שאנו עוסקים בו.

בשלמא [נניח] לשיטת ר' אבהו לפי ר' מאיר שאמר אחד גר ואחד גוי, בין במכירה בין בנתינה, מדאיצטריך קרא למישרא [ממה שהוצרך הכתוב להתיר] נבילה בהנאה, הא [הרי] נלמד מכאן שכל שאר איסורין שבתורה שכתוב בהם איסור אכילה, אסורין בין באכילה בין בהנאה, וכשיטת ר' אבהו.

אלא לשיטת ר' יהודה, שאמר: לדברים ככתבם הוא דאתא [שבא] הפסוק — הא [הרי] כל איסורים שבתורה מנא ליה [מניין לו] שאסורין בהנאה, ולא רק באכילה בלבד, כפי משמעות המלים? ומשיבים: דבר זה נפקא ליה [יוצא לו, נלמד] מפסוק אחר, שנאמר בדיני טריפה "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" (שמות כב, ל).