ושואלים: ולשיטת חזקיה שלדעתו "לא תאכל" משמעו איסור אכילה בלבד ולא איסור הנאה, למאי הלכתא איתקש [למה לאיזו הלכה הושווה] דם למים? שהרי לשיטתו אינו זקוק להיקש זה לצורך היתר הנאתו! ומשיבים שהוא נצרך לענין זה, כדברי ר' חייא בר אבא, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר דברי מאכל לקבל טומאה — שנאמר "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כד), נלמד מכאן דם שחיטת בהמת חולין שנשפך כמים — מכשיר לטומאה, דם קרבן שאינו נשפך כמים אלא נזרק על המזבח — אינו מכשיר.

א ועוד מקשים לשיטת ר' אבהו: והרי אבר מן החי, אבר שנחתך מבעל חיים בעודנו חי, דכתיב [שנאמר בו] "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג), ותניא [ושנויה ברייתא]: ר' נתן אומר: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר האסור בשתיית יין, וכן לא יושיט אבר מן החי לבני נח שאף בני נח אסורים באכילת אבר מן החי — תלמוד לומר "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד). שהמסייע לאדם להיכשל באיסור הריהו כנותן מכשול לפני עיור. ונדייק מכאן: כיון שאיסור נתינת אבר מן החי לגוי הוא רק מפני "ולפני עור", אם כן נלמד כי הא [הרי] לכלבים — שרי [מותר], ומשמע שאין בכך איסור הנאה. והרי נאמר "לא תאכל" ולשיטת ר' אבהו הרי זה בא לאסור אף בהנאה!

ומשיבים: שאני [שונה] אבר מן החי, דאיתקש [שהושוה] בפסוק לדם, שהרי נאמר "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), וכשם שהדם מותר בהנאה — אף אבר מן החי מותר בהנאה.

ושואלים: ואם כן, לחזקיה שאינו סבור ש"לא תאכל" הוא איסור הנאה, למאי הלכתא איתקש [למה לאיזו הלכה הושווה] אבר מן החי לדם? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] חזקיה להיפך, דם הוא דאיתקש [שהושוה] לאבר מן החי, ללמדנו: מה אבר מן החי — אסור, אף דם מן החי אסור. ואי זה — זה דם הקזה, שהנפש יוצאה בו, שדם כזה נקרא דם היוצא מן החי ואסור אף לבני נח (ר"ח).

ב ועוד שואלים: והרי שור הנסקל דרחמנא [שהכתוב] אמר "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי" (שמות כא, כח), ותניא [ושנויה ברייתא]: ממשמע שנאמר "סקול יסקל השור" איני יודע שהיא נבלה? שהרי לא נשחט אלא נסקל, והרי נבלה אסורה באכילה! ואם כן מה תלמוד לומר "לא יאכל" שנאמר בו? אלא מגיד לך הכתוב שאף אם שחטו לאחר שנגמר (נפסק) את דינו לסקילה — אסור, גם אם לא הספיקו לסקלו ועדיין אינו בכלל נבילה.

אין לי אלא שאסור אותו השור באכילה, איסור הנאה מניין? תלמוד לומר "ובעל השור נקי". ושואלים: מאי [מה כיצד] משמע (מובן) ממילים אלה איסור הנאה? שמעון בן זומא אומר: הרי זה כאדם שאומר לחבירו "יצא פלוני נקי מנכסיו" ומשמע דבריו: אין לו בהם הנאה של כלום, וכן "ובעל השור נקי" משמעו: אין לו בשורו כל הנאה.

ולענייננו נדייק: טעמא [הטעם דוקא] שכתב "ובעל השור נקי" יודעים שיש בכך איסור הנאה, דאי [שאם] היינו צריכים ללמוד רק מ"לא יאכל", איסור אכילה — משמע מכאן, איסור הנאה — לא משמע, וקשה אף לשיטת חזקיה המסכים ש"לא יאכל" משמעו גם איסור הנאה!

ומשיבים: לעולם "לא יאכל" — איסור אכילה ואיסור הנאה משמע, "ובעל השור נקי" — להנאת עורו הוא דאתא [שבא], ללמדנו שאף עור השור הנסקל אסור בהנאה. ואיצטריך [והיה צריך] לפרש דבר זה, כי סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר]: "לא יאכל את בשרו" כתיב [נאמר], והיינו מדייקים: בשרו — אין [כן] יש בו איסור הנאה, עורו — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף עורו אסור בהנאה.

ושואלים: ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי קרא [ולאותם תנאים המוציאים אותו את הפסוק הזה] "בעל השור נקי" לדרשה אחרינא [אחרת] כגון לענין הלימוד ששור תם פטורים בעליו מתשלום חצי כופר אם הרג השור איש, ולדמי וולדות אם נגח אשה הרה וכתוצאה מכך הפילה את עוברה, אם כן איסור הנאת עורו מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם] ענין זה מלשון "ולא יאכל את בשרו", ומייתור הלשון "את" למדים ריבוי ותוספת לאיסור זה, ומשמעו: את הטפל לבשרו, והוא העור. וכשם שאסור הבשר, כך אסור העור הטפל לו.

ושואלים: ואידך [והאחר] הלומד איסור הנאה בעור מ"בעל השור נקי", כיצד דורש הוא את התוספת "את"? ומשיבים: שיטת חכם זה היא ש"את" כמלה המלמדת על תוספת וריבוי הוא לא דריש [דורש], וסבור הוא שמלה זו היא חלק טבעי ממבנה המשפט ואין ללמוד ממנה דבר.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: שמעון העמסוני, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה נחמיה העמסוני, היה דורש כל 'אתים' שבתורה במשמעות של תוספת וריבוי, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובשמו תשבע" (דברים י, כ) פירש ואמר שהוא חוזר בו מדרך דרש זו, שהרי אינו יכול לדרוש ריבוי ותוספת בפסוק זה ולומר שקיים דבר נוסף על ה' עצמו. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל 'אתים' שדרשת מה תהא עליהן? והרי כל הזמן דרשת "את" כתוספת ועכשיו חוזר אתה בך מכל אלה? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה מלדרוש דרשות אלה. עד שבא ר' עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" אפשר לראות אף בכך לשון ריבוי: לרבות תלמידי חכמים, שאדם מצווה לירא אותם כמורא שמים. ומכל מקום למדנו מכאן ששמעון העמסוני לפחות חזר בו ואיננו דורש עוד "את" כלשון ריבוי.

ג ועוד מקשים, והרי ערלה דרחמנא [שהכתוב] אמר "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא יט, כג), ותניא [ושנויה ברייתא] "ערלים לא יאכל" — אין לי אלא איסור אכילה, מנין שאף לא יהנה ממנו הנאה אחרת, כגון שלא יצבע בו בצבע היוצא מן הפירות, ולא ידליק בו בשמנו את הנר? תלמוד לומר "וערלתם ערלתו... ערלים לא יאכל" — לרבות את כל ההנאות כולם לאיסור.

ונדייק: טעמא [הטעם דוקא] כיון שכתב רחמנא [הכתוב] "וערלתם ערלתו... ערלים" שהוא לשון הרחקה כפולה, הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי אם לא כך, הייתי אומר]: איסור אכילה — משמע מכאן, איסור הנאה — לא משמע, אף שנכתב הלשון "לא יאכל", וקשה אפילו לחזקיה!

ודוחים: לעולם "לא יאכל" משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה, ושאני התם [ושונה שם] דכתיב [שנאמר] "יהיה לכם ערלים", ללמוד מכאן היתר הנאה. ואיצטריך [והוצרך] הכתוב לכתוב "וערלתם ערלתו", סלקא דעתך אמינא [שאם יעלה על דעתך לומר] הואיל וכתב "לכם" כפי שדורשים "לכם" בכל מקום — שלכם יהא, ומשמעו: מותר בהנאה. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהוא אסור בהנאה.

ושואלים: ואלא השתא דכתיבי הנך קראי [עכשיו שכתובים מקראות אלה] אם כן "לכם" למה לי? והרי אין למדים מכאן דבר! ומשיבים שדרוש ביטוי זה לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: "לכם" — לרבות את הנטוע