מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו], שר' יוסי הגלילי סבר: "לא תאכלו" משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה הרי שנבילה אסורה בהנאה, וכי אתא קרא [וכאשר בא המקרא] "יעשה לכל מלאכה" למישרייה [להתירה] לנבילה — בהנאה הוא דאתא [שבא]. ור' עקיבא סבר: "לא תאכלו" — איסור אכילה בלבד משמע, ואיסור הנאה לא משמע. ולכן אין צורך בכתוב מיוחד להתיר נבילה בהנאה, ולכן כי אתא קרא [כאשר בא המקרא] "יעשה לכל מלאכה" כוונתו לענין דיני טומאה וטהרה, ונמצא שכבר נחלקו התנאים בשאלת משמעות האיסור "לא תאכל".

את ההנחה הזו דוחים: לא, אפשר לומר כי לדעת כולי עלמא [הכל] "לא תאכלו" משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה. ואילו הכא, בהא קמיפלגי [כאן, בדבר זה נחלקו], ר' יוסי הגלילי סבר: כשהותרה נבילה בהנאה, היא עצמה הותרה ואולם חלבה וגידה לא הותרו יחד עמה. וכי איצטריך קרא [וכאשר הוצרך המקרא] "יעשה לכל מלאכה" הרי להיתר הנאה הוא דאתא [שבא], שהרי לא ידענו קודם שהחלב מותר בהנאה. ואילו ר' עקיבא סבר: כשהותרה נבילה בהנאה — חלבה וגידה נמי [גם כן] הותרו בהנאה. ולכן כי איצטריך קרא [וכאשר הוצרך המקרא] הרי זה לטומאה וטהרה.

ושואלים: ולשיטת ר' יוסי הגלילי, אשכחן [מצאנו במפורש] בחלב דשרייה רחמנא [שהתירו הכתוב] בהנאה, אלא גיד הנשה נימא [נאמר] שאסור, שהרי לשיטה זו לא הותרה הנאתו! ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] הכי נמי [כך גם כן] שאסור, שבאמת לשיטה זו גיד הנשה אסור בהנאה. איבעית אימא [אם תרצה אמור] שגיד הנשה אכן מותר בהנאה, ומייתי לה [מביא, לומד הוא, דבר זה] היתר הנאת גיד הנשה בקל וחומר זה: ומה חלב שענוש כרת על אכילתו במזיד — מותר בהנאה, גיד הנשה שאינו ענוש כרת על אכילתו במזיד — לא כל שכן שמותר בהנאה.

ושואלים: ור' שמעון שאסר כל גיד הנשה בהנאה, מדוע אינו מקבל קל וחומר זה שעל פיו יש להתיר בהנאה כל גיד הנשה? ומשיבים: לדעתו איכא [יש] מקום למיפרך [לפרוך, לשבור] קל וחומר זה, כיון שאין ללמוד מאיסור חלב לענין איסור גיד הנשה מתוך הנחה שאיסור חלב חמור יותר, שכן מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה, שהרי איסור זה חל רק על בהמה טהורה, אבל חלב חיות טהורות מותר באכילה, תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה. ונמצא שיש חומרה באיסור גיד הנשה שאינה באיסור חלב, ואין איפוא ללמוד קל וחומר.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יוסי] המתיר את הגיד על ידי קל וחומר זה, מה משיב הוא לפירכה זו? ואומרים: בבהמה קאמרינן [אומרים אנו] שהרי קל וחומר זה בבהמה מיהת [על כל פנים] לא אישתרי [הותר] חלב, ובבהמה יש בו איסור חמור יותר מאשר בגיד, ולכן אפשר ללמוד מכאן קל וחומר.

א לאחר שביררו ודנו בענינים מרובים בדיני איסורי אכילה והנאה, שואלים: מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו [הרי הקשינו כל המקראות הללו ותירצנום], ומצאנו שבכל המקרים אין שום הבדל לבסוף, מצד הענין, ובכל מקום שנאמר "לא תאכל" אין בו איסור הנאה. ואם כן, חזקיה ור' אבהו במאי פליגי [במה באיזו נושא, נחלקו] שהרי לכאורה אין כל הבדל ביניהם! ומשיבים: נחלקו בחמץ בפסח ואליבא רבנן [ועל פי שיטת חכמים] האוסרים אותו בהנאה, וכן בשור הנסקל ואליבא [ולפי שיטת] דברי הכל. ומפרשים: חזקיה נפיק ליה [יוצא לו] ענין איסור זה מ"לא יאכל", ור' אבהו נפיק [יוצא לו] ענין זה מתוך שהתירה התורה הנאת נבילה, ובפירושי פסוקים אלה נחלקו שני האמוראים.

ושואלים: מכדי [הרי] בין למר [לחכם זה] ובין למר [לחכם זה] אסורין הן בהנאה אף שאינם מסכימים לאותו מקור בפסוק, ואם כן מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם] ומתרצים: איכא בינייהו [יש הבדל מעשי ביניהם] לענין חולין שנשחטו בעזרה. חזקיה סבר: "לא יאכל" — למעוטי הני [למעט את אלה] שיש בהם איסור אכילה בלבד, "אתו" — למעוטי [למעט] חולין שנשחטו בעזרה.

ואילו ר' אבהו סבר: "אתו" — למעוטי הני [למעט את אלה], ואילו חולין שנשחטו בעזרה — לאו דאורייתא נינהו [לא מן התורה הם] אלא מגזירת חכמים. נמצא שחולקים הם ביחס לדין חולין שנשחטו בעזרה אם הוא מן התורה, ובכך יש גם הבדל הלכה למעשה.

ב מסופר: יתיב ההוא מרבנן קמיה [ישב אחד החכמים לפני] ר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר משמיה [וישב ואמר משמו] של ר' יהושע בן לוי: מנין לכל איסורין שבתורה דכי היכי [שכמו] שאסורין באכילה הכי נמי [כך גם כן] אסורין בהנאה? ומאי ניהו [ומה הם] אותם איסורים שאנו רוצים להוכיח עליהם — חמץ בפסח ושור הנסקל? ותוהים מיד: מה משמעה של השאלה מנין?! תיפוק ליה [יצא ילמד לו] אותו האיסור מהכתוב "לא יאכל"! ומשיבים: "לא יאכל" רק איסור אכילה משמע ליה [נשמע מובן לו] מכאן, ואילו איסור הנאה לא משמע ליה [נשמע מובן לו] מכאן.

ומקשים: תיפוק ליה [יצא ילמד לו] אותו האיסור מתוך שהותרה הנאת נבילה במפורש?! ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כר' יהודה שאמר בענין נבילה: הרי זה דברים ככתבן ואינו בא ללמד דבר.

ומקשים: אי סבר לה [אם סבור הוא] כר' יהודה, אם כן תיפוק ליה מהיכא דנפקא ליה [תצא לו הלכה זו מהיכן שיצאה לו] לר' יהודה, מן הכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" (שמות כב, ל) שדרש: אותו משליכים לכלב, אבל אין משליכים לכלב שאר איסורים שבתורה, ולמדנו מכאן איסור הנאה לחמץ בפסח וכיוצא בו!

ודוחים: קסבר [סבור הוא] חכם זה כי חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה דאורייתא [מן התורה], ו"אותו" שנאמר בכתוב בא ללמד לענין איסור הנאתם. ומנין למד הוא איסור הנאה בשאר דברים, דכתיב [שנאמר] "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף" (ויקרא ו, כג),

שאין תלמוד לומר "באש תשרף", כאשר יבואר, ואלא מה תלמוד לומר "באש תשרף"? אם אינו ענין לגופו, שדבר זה יודעים אנו כבר ממה דכתיב [שהרי כבר נאמר] "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שרף" (ויקרא י, טז), ולמדנו שאילו הובא היה נשרף, ואין צורך בחזרה על הלכה זו, לכן תנהו ענין לכל איסורין שבתורה שנאסרו באכילה,