אכל צירעה — לוקה שש מלקויות. שכן הצירעה רומשת גם על הארץ, וממילא חלים עליה כל הלאוין של שרץ הארץ, ועוד לאו נוסף "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" (דברים יד, יט). ולפי עקרון זה נוכל לומר כי אותו "לא יאכל" שנאמר בטומאת בשר בא רק להוסיף איסור לאו נוסף, להעניש עליו! אמר ליה [לו] כל היכא דאיכא למדרש [מקום שיש לדרוש] וללמוד ממנו דבר חדש — דרשינן [דורשים אנו], ולא מוקמינן בלאוי יתירי [ואיננו מעמידים מסבירים, בלאוים יתירים] על אותו איסור עצמו.

ושואלים: ואותו כתוב שנאמר שם "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט) דרישיה [שבתחילת הפסוק] למה לי? ומסבירים: לרבות עצים ולבונה שהם נטמאים. שאף שאינם דבר מאכל, מכל מקום למדים מפסוק זה הלכה כוללת לגבי כל הדברים הנטמאים. ושואלים: ומה שנאמר "והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט) דסיפיה [שבסוף הפסוק] למה לי? ומשיבים: לרבות אימורין החלב ושאר חלקי הבהמה המועלים למזבח, שאף הם בכלל בשר לענין טומאה, שאימורים שנטמאו ואכלם אפילו טהור — לוקה.

ומקשים: אימורין שמקבלין טומאה, מהתם נפקא [משם ממקור אחר יוצא הלימוד], דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כ), ומן התוספת "אשר לה'" למדנו לרבות את האימורין שהם חלק הזבח הניתן לה', ואין בני אדם אוכלים אותו, שאף בו יש איסור טומאה!

ודוחים: התם [שם] מדובר בטומאת הגוף, באיסור החל על אדם טמא לאכול מן הקודשים — שעונשו הוא בכרת, הכא [כאן] מדובר בטומאת בשר, כאשר הבשר טמא אף שהאוכלו טהור — שעונשו הוא בלאו בלבד.

א כיון שעסקנו בבעיות איסורי אכילה ואיסורי הנאה, מביאים מה שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין (של אכילה) שבתורה — אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתם הרגילה, ואם אכל דבר שלא כדרך שרגילים לאוכלו אין לוקין עליו. ושואלים: למעוטי מאי [למעט, להוציא, את מה]? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי [למעט] שאם אכל חלב חי (בלתי מבושל), שפטור, שאין זו דרך אכילת חלב.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין (של הנאה) שבתורה אין לוקין עליהם אלא אם נהנה מהם דרך הנאתן הרגילה. ושאלו: למעוטי מאי [למעט, להוציא מה]? אמר רב שימי בר אשי: למעוטי [למעט] שאם הניח חלב של שור הנסקל (שאסור בהנאה) על גבי מכתו (פצעו) להתרפא בכך, שהוא פטור. שכן אין משתמשים בחלב לרפואה, ולכן אין זו דרך ההנאה הרגילה מחלב. וכל שכן האוכל חלב חי, שהוא פטור, שאין אדם נהנה בכך, ובודאי אין זו דרך הנאתו.

איתמר נמי [נאמר גם כן] אותו ענין משמם של אמוראים אחרים שאמר רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו לרפואה — פטור, לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן.

אמר ר' זירא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כעין זה במשנה. שאמרו חכמים: אין סופגין (לוקים) את הארבעים מלקות משום איסור שתיית משקה הנסחט מפרי עץ ערלה, אלא על המשקה היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד. ומכאן נדייק: ואילו המשקה היוצא מתותים תאנים ורמונים — לא, אינו לוקה עליהם מן התורה, אף שפירות אלה אסורים באכילה. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — לאו [האם לא] משום שלא קאכיל להו [אוכל אותם] בדרך הנאתן הרגילה, שפירות אלה דרך בני אדם לאוכלם ולא לסחוט מהם משקה.

אמר ליה [לו] אביי: אפשר לדחות ראיה זו, בשלמא אי אשמעינן [נניח אם היה משמיע לנו] בענין הפרי גופא [עצמו] כשלא קאכיל ליה [אוכל אותו] בדרך הנאתו הרגילה — שפיר [יפה] אז אפשר היה ללמוד מכאן הלכה זו, אלא הכא [כאן] שלא אסר במשקי תותים ותאנים, הטעם הוא משום שזיעה בעלמא [בלבד] הוא ואינו נידון כחלק מהותי מן הפרי.

אמר אביי: הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו אם נהנה מהם שלא כדרך הנאתן, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — משום שלא כתיב בהו [נאמר בהם] איסור אכילה במפורש, ומלשון הכתוב נראה שאין ליהנות ממנו כלל אלא לשורפו בלבד.

מיתיבי [מקשים], איסי בן יהודה אומר: מנין לבשר בחלב שהוא אסור באכילה? נאמר כאן "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא), ונאמר להלן "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל). מה להלן בענין טריפה אסור באכילה, אף כאן אסור בשר בחלב באכילה.

ואין לי אלא באיסור אכילה כטריפה, אסור בהנאה מנין? אמרת, קל וחומר: ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה שהרי העץ גדל כדרכו, ובשלוש שנותיו הראשונות הינו ממילא ערלה, ובכל זאת אסורה בהנאה. בשר בחלב שנעבדה בו עבירה כשבישלו אף שאסור לבשלו, אינו דין שיהא אסור בהנאה?