ושפיכות דמים.

עבודה זרה — הא דאמרן [זו שאמרנו] ולמדנו מ"בכל נפשך ובכל מאודך", שאסור ליהנות מעבודה זרה אפילו ימות. גילוי עריות ושפיכות דמים מנין לנו? דתניא [שהרי שנינו בברייתא], רבי אומר: בענין אונס נערה ארוסה נאמר "ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כב, כו). וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה שהרי כבר שמענו את ההלכה, ומה טעם במשל זה?

אלא הרי זה בא לכאורה ללמד על נערה המאורסה, ונמצא למד ממנה: מקיש רוצח לנערה המאורסה. מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו של האונס, שמותר להציל את הנאנסת אף אם צריך להרוג את האונס, כפי הנרמז בענין זה בתורה, אף רוצח ניתן להצילו את הנרדף בנפשו של הרוצח. ומצד שני לומדים דין השייך בנערה המאורסה מרוצח, מה לרוצח כלומר, אם כופים אדם לרצוח — יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור.

ושואלים: ושפיכות דמים גופיה [עצמה] מנלן [מנין לנו] שיש למסור נפשו ולא לשפוך דם? ומשיבים: סברא הוא שאין יתרון לנפש על נפש. כפי שמסופר: כי ההוא דאתא לקמיה [כמו שהיה באותו אדם שבא לפני] רבא, אמר ליה [לו]: מרי דוראי [מושל כפרי] אמר לי: זיל קטליה לפלניא [לך הרוג את פלוני], ואי [ואם] לא — קטלינא לך [אהרוג אותך]. אמר ליה [לו] רבא: ליקטלוך [שיהרגוך] ולא תיקטול [תהרוג], מאי חזית דדמא דידך סומק טפי [מה ראית שדמך שלך אדום, חשוב, יותר]? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי [שמא דמו של אותו אדם אדום יותר], שאין הפקעה והיתר של פיקוח נפש חל כאשר על ידי כך הוא מאבד נפש אחרת.

מסופר: מר בר רב אשי אשכחיה [מצא] את רבינא דשייף לה לברתיה [שהוא משפשף אותה את בתו] בפירות גוהרקי של זיתי ערלה לשם רפואה. אמר ליה [לו] מר בר רב אשי: אימור דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] והתירו איסורי הנאה בשעת הסכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור [האם אמרו]?

אמר ליה [לו] רבינא: האי אישתא צמירתא נמי [קדחת ודלקת זו גם כן] כשעת הסכנה היא דמיא [נחשבת], ומותר להתרפא באיסור לצורך זה. איכא דאמרי [יש שאומרים] כך אמר ליה [לו] רבינא: מידי [וכי] דרך הנאה קא עבידנא [עושה אני]? שהרי אין דרך הנאתו אלא לאחר שנתבשלו הזיתים ומיצוי שמנם, וכיון שנהנה מן האיסור שלא כדרך הנאתו — מותר אף שלא בשעת הסכנה.

א ועוד דנים בכמה הלכות הנוגעות בעניני איסורים שונים, איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדבר הנאה של איסור הבאה לו לאדם בעל כרחו שלא ברצונו, אביי אמר: הנאה כגון זו מותרת, ורבא אמר: אסורה.

ומפרטים: כאשר אפשר לו להימנע מכך וקא מיכוין [והוא מתכוון] ליהנות מן האיסור, או אפילו כשלא אפשר לו להימנע מהאיסור וקא מכוין [והוא מתכוון] ליהנות ממנו — כולי עלמא [הכל] לא פליגי [חלוקים] שאסור, שהרי אסור לו לאדם ליהנות מדבר האסור. וכאשר לא אפשר להימנע מכך ולא מיכוין [מתכוון] — כולי עלמא [הכל] לא פליגי דשרי [חלוקים שמותר] וכי מה יעשה? כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה כאשר אפשר להימנע מהאיסור ואולם הוא לא מיכוין [מתכוון] ליהנות ממנו.

ועוד מסייגים את המחלוקת אליבא [ולפי שיטת] ר' יהודה שאמר בכלל: "דבר איסור שאין מתכוין לעשותו — אסור", כולי עלמא [הכל] לא פליגי [חלוקים] שאסור, שהרי אומרים כי ר' יהודה מתחשב רק במעשה ולא בכוונת הדבר. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא [לפי שיטת] ר' שמעון שאמר בכלל "דבר שאין מתכוין — מותר". דעת אביי היא בפשטות כר' שמעון, ורבא אמר: עד כאן לא שמענו שאמר ר' שמעון — אלא היכא [במקום] שלא אפשר בדרך אחרת המותרת, אבל היכא [במקום] שאפשר — לא התיר. זו היתה גרסה אחת במחלוקת זו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך נחלקו: כשאפשר בדרך אחרת ולא מיכוין [מתכוון] ליהנות — היינו פלוגתייהו [זוהי מחלוקתם] של ר' יהודה ור' שמעון. כשלא אפשר להימנע מכך ולא קא מיכוין [ואינו מתכוון] ליהנות — כולי עלמא [הכל] לא פליגי דשרי [חלוקים שמותר]. כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה כשלא אפשר וקא מיכוין [והוא מתכוון] ליהנות. ועוד סייג: אליבא [לפי שיטת] ר' שמעון דאזיל בתר [שהולך בכלל אחר] הכוונה של העושה — כולי עלמא [הכל] לא פליגי [חלוקים] שאסור, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה, שאמר: לא שנא [שונה] מתכוין ולא שנא [שונה] שאין מתכוין אלא דנים לפי המעשה, ולכן אפשר אסור.

ולפי שיטה זו שיטת אביי היא בפשטות כשיטת ר' יהודה.