ותוהים: האם מכלל הדברים נאמר כי דרבנן דפליגי עליה שרו [שחכמים החלוקים עליו על רבי התירו] אפילו כשאבוקה כנגדו, אלא אם כן עצים שיש בהם איסורא [איסור] לרבנן היכי משכחת להו [לשיטת חכמים כיצד מוצא אתה אותם] אם אפילו כך אינו אוסר? אמר רב אמי בר חמא: בשעשה מהם שרשיפא [שרפרף] שאסור ליהנות מהם כשהם בעינם ממש, אבל בהיסק אכן אין הנאה כלל אלא לאחר שכלה ונתבער האיסור לגמרי, ולכן מותר.

א בעא מיניה [שאל ממנו] רמי בר חמא מרב חסדא: תנור שהסיקו בעצי הקדש, ואפה בו את הפת, לרבנן דשרו בקמייתא [לחכמים שהתירו בראשונה] בפת שנאפתה בעצי ערלה, מאי [מה דינו]? אמר ליה [לו]: הפת אסורה. שאלו: ומה בין זו לערלה שהרי בערלה התירו?! אמר רבא: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! ערלה — בטילה במאתים, ולכן יש מקום לומר שכמות הערלה שנספגה בתוך הפת הזו היתה פחותה מאחד במאתים בפת. ואילו הקדש — אפילו באלף לא בטיל [בטל], ולכן גם כשיש משהו מן הקודש בתוך הפת, הרי היא נאסרת כולה.

אלא אמר רבא: אי קשיא ליה [אם קשה לו] — הרי הא קשיא [זה היה קשה] לו, כלומר צד זה של השאלה הוא שנתקשה בו רמי בר חמא: והלא כשהסיק בהקדש, מעל המסיק, שכל המשתמש (אף במזיד) בדבר של הקדש לצורך חולין מעל בקודש. וכל היכא [וכל מקום] שמעל המסיק — נפקו להו [יצאו להם העצים] לחולין, שנתחללו מקדושתם עם המעילה וחייב המועל לשלם תמורתם להקדש. ואם העצים יצאו לחולין, הפת שנאפת מהם ודאי מותרת!

אמר רב פפא: הכא [כאן] בעצי שלמים עסקינן [עוסקים אנו] שהקדישם לצורך הקרבת קרבן שלמים בדמיהם שהם קדשים קלים ואין לגבוה בהם אלא לאחר זריקת הדם, ואליבא [ולפי שיטת] ר' יהודה שאמר: הקדש אם השתמש בו בשוגג — מתחלל על ידי כך, והריהו מעתה חולין גמורים, ואם נשתמש בו במזיד — אינו מתחלל.

ובדרך יסודית יותר: מזיד מאי טעמא [מה הטעם] שלא מתחלל, כיון דלאו [שאינו] בר מעילה, שדין מעילה אינו קיים בו — לא נפיק [יוצא] לחולין, שכן אין מביאים קרבן מעילה אלא על שימוש בהקדש בשגגה. ולפי שיטה זו שלמים נמי [גם כן], כיון דלאו בר מעילה נינהו [שאינם בני מעילה הם], כי בקרבן שלמים אין מעילה אלא לאחר זריקת דמם ולא קודם לכן. ולכן לשיטת ר' יהודה אם השתמש בהם אף בשוגג לא נפקא [יוצאים] לחולין ונשארים באיסורם.

ושואלים: וכל היכא [מקום] שמעל המסיק נפקי [יוצאים] העצים לחולין? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: כל איסורים הנשרפין — אפרן מותר לאחר שריפה, חוץ מעצי אשירה, ואפר הקדש — לעולם אסור. הרי שיתכן שאף שהמסיק מעל, מכל מקום האפר עדיין אסור!

אמר רמי בר חמא: שם מדובר כגון שנפלה דליקה מאיליה בעצי הקדש, דליכא אינש דנמעול [שלא היה אדם שימעל]. וכיון שכך, לא יצאו אותם עצים לחולין, ומה שנשאר מהם עדיין הקדש הוא ואסור בהנאה. רב שמעיה אמר: שם מדובר באותן מיני אפר הקדש שטעונין גניזה כגון תרומת הדשן. דתניא [שהרי שנינו בברייתא] על הכתוב "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), "ושמו" — בנחת, "ושמו" — כולו, "ושמו" — שלא יפזר. הרי שאף לאחר שריפתו, עדיין יש בו קדושה ואסור בהנאה, ואף אין מעילה בהיסקו שלצורך הקרבת הקרבנות הוא.

ב שנינו במשנה: ר' יהודה אומר "אין ביעור חמץ אלא שריפה ". תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר' יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. ודבר זה, הדין (קל וחומר) נותן (מלמד), ובאופן זה: ומה נותר מן הקרבן לאחר זמן היתר אכילתו, שאינו בכלל איסור "בל יראה ובל ימצא" — טעון שריפה, חמץ שחמור ממנו שישנו בכלל איסור "בל יראה ובל ימצא" — לא כל שכן שטעון שריפה!

אמרו לו חכמים: כל דין (קל וחומר) שאתה דן (לומד) שתחלתו לכאורה להחמיר וסופו מביא להקל — אינו דין שאין זה קל וחומר אמיתי. ואף כאן לדעת ר' יהודה, אם לא מצא עצים לשורפו יהא לדעתך יושב ובטל ולא יבערנו? והרי התורה אמרה: "תשביתו שאר מבתיכם" (שמות יב, טו), משמע בכל דבר שאתה יכול להשביתו, וקל וחומר שלך בסופו של דבר יבוא להקל בדין החמץ!

חזר ר' יהודה ודנו דין אחר שלא בדרך קל וחומר אלא על ידי "מה מצינו" (רש"ש): נותר אסור באכילה ואף חמץ אסור באכילה, ומפני הדמיון ביניהם נסיק: מה נותר בשריפה — אף חמץ בשריפה.

אמרו לו: נבילה תוכיח, שאסורה באכילה ואינה טעונה שריפה, ואם כן אין להביא ראיה מאיסור אכילה לחובת שריפה! אמר להן: הפרש יש בין הדברים, שכן בנבילה מפורש היתר הנאה, וכך יש להשוות: נותר אסור באכילה ובהנאה, ואף חמץ אסור באכילה ובהנאה. מה נותר טעון שריפה — אף חמץ טעון שריפה.

אמרו לו: אף כאן אפשר להראות סתירה: שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה ובהנאה — ואינו טעון שריפה. אמר להן: הפרש יש בין חמץ ושור הנסקל. וכך יש להשוות: נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת על אכילתו, ואף חמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת על אכילתו, מה נותר דינו בשריפה — אף חמץ דינו בשריפה, אמרו לו: אם כן, חלבו של שור הנסקל יוכיח, שאסור באכילה, וכיון שהוא שור הנסקל אף אסור בהנאה, וענוש כרת, שהרי כל האוכל חלב דינו בכרת, ובכל זאת — אין טעון שריפה!