מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית. ומפני מה אין קוצצין מפני שאמר הכתוב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשי' לה לאכלה ולא להפסד ובמסכת דפסחים בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב) כדאמרינן ר' אילא קץ כפנייתא דשביעי' אקשי' עליה והיכי עבד הכי לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד וכו' ומפרקינן בסופיה אלא ר' אילא בדנסחני קץ כלומר שאין באין לידי גמר פרי ולכך התיר ר' אילא לקוצן והכין אמר בעל הלכות בפירוש' דנסחני כפניות דנסחני דקרו להו גופרי מברכין עליהן בורא פרי העץ דכיון דלא עבדי פירא אחריני היינו פירייהו ואית בבבא קמא בפ' החובל בחברו (דף צא) אמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למיקצייה והא אנן תנן וכמה יהא בזיתים ולא יקוצנו רובע שאני זיתים דחשיבי וזו המשנה אע"פ שהיא בשביעית לא הקשו ממנה עליה דרב אלא משיעורא דאית ביה דהוא רובע ורב אמר קב אלא מיהו דברי רב בכל השנים קאמר ואינן מיוחדין בשביעית בלבד מפני שכל דבר שיש בו הפסד הוא אסור מן הכתוב דכתיב (דברים כ׳:י״ט) לא תשחית את עצה הלא תראה כי כל שדמי עציו יקרים ויש הנאה מעציו יותר מפריו מותר לקוצו הואיל והוא משתכר בקציצתו אינו עובר עליו משום לא תשחית כדאמרי' אמר רבינא ואם היה מעולה בדמים מותר ואיתא בברייתא נמי סיועא להא רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל כי לא עץ מאכל הוא להקדים סרק למאכל יכול אפי' מעולה בדמים ת"ל רק ואיתא בבבא בתרא בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כו) מאי דמסייע לה ובסוף פ' הישן תחת המטה (סוכה דף כט) הזכירו ענשו של דבר ואמרו בשביל ד' דברים מאורות לוקין ואחד מהן קוצצי אילנות טובים וזה הדבר נוהג בשאר השנים אבל בשביעית אין מותר לקוץ מהפירות אלא לאחר שנגמרין כגון כפניאתא דנסחני דהוא גמר פירי דידהו דרחמנא אמר תהיה כל תבואתה לאכול ואמרי' בגמ' מלמד שאינה נאכלת אלא תבואה וכל מה שנקצץ ממנה קודם גמר פירי הרי הפסידו ורחמנא אמר לאכלה ודרשי ליה רבנן לאכלה ולא להפסד דתנן (שביעית פרק ד משנה י) כל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצו:

[לא קשיא, הא ברטיבת הא ביבשתא.] ולענין פלפלין כתבו הגאונים ז"ל בלחה מברך בפה"א. וזה תימה גדול כיון שהוא נוהג בערלה קרינן ביה את פריו פרי העץ בעי ברוכי, ואולי סברו דהאי הימלתא דאתיא מבי הנדואי דאמר רבא שריא ומברכינן עליה בפה"א דפלפלי היא. וזה אינו נכון שאין לנו בפרי הנוהג בערלה אלא ברכת פרי העץ לעולם, אבל הימלתא דהנדאי דזנגבילא רטיבתא היא ובזנגבילא ודאי בורא פרי האדמה מברכינן דשרשין הם ולאו פירא כלל, אבל פלפלין פרי הוא ונוהג בו ערלה כדברי ר"מ.
והתימה גדול שמקצת הגאונים ז"ל כתבו פלפלי רטיבתא ב"פ האדמה מדקא מותבינן עץ מאכל זה פלפלין וכן כתב רב האיי גאון ז"ל. ואדרבה היא הנותנת לברך עליהן פרי העץ. ואפשר שסברו הראשונים מפני שהפלפלין תמרותיהן שנעשות בעץ עצמו כעין אבעבועות והן לבנות והוא פלפל לבן וכשהן מתבשלות יותר מדאי הן פלפל השחור זהו ענין הפלפלין בתולדתן, ומפני זה עשו אותן הגאונים כתמרו' של צלף ושל אתרוג לברך עליהן פרי האדמה דכגופא של אילן הם וכן לענין ערלה שריבה אותו הכתוב מדכתיב עץ מאכל הוא יתכן דעץ מאכל קרי ליה בפה"א מברכי' בעץ הנאבל וקבלת הגאונים נקבל. ומעתה נוכל לפרש שהימלתא הבאה מבית הנדואי עיקר' פלפלין ששם בהנדואה יוצאים הפלפלין ולא במקום אחר גם היום.
וקשיא לי לרב ששת דאמר ביבישתא שהכל מאי קסבר אי במלתייהו קיימי וחזו לאכילה לברך פרי האדמה או פרי העץ ואי לאו במילתייהו קיימי ולא חזו ביבישתא ולא כלום. ונ"ל דרב ששת עביד דיבישיא כשינויא וכיון דאישתנו לגריעותא ולא אכלי להו רובא דאינשי בעינייהו גרעינן נמי ברכה דידהו ומברכין עלייהושהכל ודמי לטעמיה דרב נחמן בקמחא דחטי.
וראיתי בהלכות גדולות ואית רבנן דאמרי סוכ"ר וקנה דסוכ"ר בפה"א ולאו משום דס"ל דקנה לאו עץ הוא אלא הכי ס"ל אע"ג דעץ הוא כיון דלאו פירא קא מפיק ולא קא אכלינן פירא אלא עץ לא מיתמר לן בפה"ע אלא בורא פרי האדמה מידי דהוה אתיתא ואפירחא.

קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה. כתבו בתוס' דמכאן יש ללמוד שיש לברך על הגרעינין של גודגניות שקורין צירדיש וגרעיני אפרסקין ותפוחים וכל מיני פירות בורא פרי העץ. ואינו מחוור בעיני כלל, שאלו אין חייבין בערלה משום פרי אלא מרבויא דאת דדרשינן את הטפל לפריו, והיינו דערבינהו ותננהו בהדי קליפי אגוזים וכולהו מאת מרבינן להו, ואדרבה בשל גודגניות ואפרסקין שגרעיניהן מרין משמע דלא מברך בהו כלום, ולאו אדעתא דידהו נטעי להו כלל. ואי ממתק להו על ידי האור מברך עליהו שהכל, כך נראה לי.

ואמר רב אשי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן. ויש ללמוד מכאן שאין מברכין על הבוסר עד שיהא כפול הלבן, הא פחות מכאן אינו נקרא פרי העץ אלא מברכין עליו בורא פרי האדמה דומיא דקפריסין, אבל שאר אילנות משעה שיוציאו אף על פי שהן קטנים מאד מברכין עליהו בורא פרי העץ, וכן כתבו בתוספות.

עץ שטעם עצו ופריו שוין ואיזה זה פלפלין. קשיא לי ואימא אתרוג. וליתא, דאם כן למאי אצטריך לרבויא, אלא ודאי פלפלין הוא דאיצטריך לרבויי משום דכי יבשי לא חזו למיכלינהו בעינייהו כשאר פירי.

לא קשיא הא ביבישתא הא ברטיבתא. ובודאי משמע מהכא דרטיבתא חזי למיכל ומברכין עליה בורא פרי העץ. וכן פירש הראב"ד ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב בורא פרי האדמה. וכן מצאתי גם לרבנו האי גאון ז"ל בפירושיו. וביבשתא קיימא לן כרבא ולא מברכין עלייהו כלום.

דובשא עיקר. פירוש: רובו דבש ומיעוטו סולת ואי נמי עיקרו מחמת דובשו וסלתו להטעימו ולהכשירו ומכל מקום כיון דסולתו מעורב בו להכשירו מברכין על הסולת כדאסיקנא מהא דרב ושמואל. ולא דמי לתבשילא דליפתא (לקמן ברכות לט, א) דאף על גב דמפשי ביה קמחא לא מברכין עליה אלא שהכל, דהתם הוא משום דקמחא לאו להכשיר ולמיהב ביה טעמא מערבין ביה אלא לדבוקי בעלמא, אבל הכא דלאכשורי תבשילא איהו עיקר ועליה מברכין.

ובלבד שלא יראנו לוקט. פירוש אם נכנס בפרדס ומצא שם פירות שנלקטו אפילו יודע שכל הפרדס ערלה אותן פירות מותרין הן לו כיון שלא ראה אותן כשנלקטו דרחמנא התיר ספק ערלה בחוצה לארץ והא נמי ספק הוא דאפשר שממקום אחר הביאוה לשם:

פיטמא של רמון. שהוא כעין פי הדד בראש הרמון, מצטרפת. פירוש לטמא אוכלים בכביצה. והנץ שלו, פירוש אותם הגרעינים קטנים שהם עם הפיטמא בראש הרמון בפיו אין מצטרף ותניא גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים וגרעינים כלומר של שאר פירות חייבין בערלה פירוש והנץ ליתיה שומר בתלוש שמתייבש ונופל מעל הקליפה ואפי' הכי נוהג בו ערלה:

אלא אמר רבא וכו' הני מתחלי דערלה. פירוש הוא קליפה שנעשית בתמרים כשהן קטנים כמו קפריס לאביונות:

סבר לה כר' יוסי דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי. פירוש וכיון דכן כל שומר לפרי דאיתיה בשעת סמדר מתסר דשומר גריר בתר פרי וכל היכא דפרי מתסר שומר נמי מתסר וה"נ גבי מתחלי כיון דכופרי שהן תמרים קטנים מתסרי מתחלי נמי שהוא שומר מתסרי והוי דכותייהו. אבל רבנן דסבירא להו דסמדר לא הוי פרי ה"נ כל שומר דאזיל ליה מקמי דפירא חשיב פרי לאתסורי בערלה שרי דלא עדיף מן הפרי עצמו שהוא מותר באותה שעה. ואסיקנא דבעינן לענין ערלה דכי שקלת ליה לשומר לקי פירא דאי לא לא חשיב שומר למיהוי כפרי לענין ערלה ולא חשיב שומר לפרי לאתסורי בערלה אלא היכי דאיתיה בהדי פירא והכי דייק לישנא דשומר לפרי, הלכך הני פרחים דאילני טובא דמטו מקמי פירא ולכי מטי פירא נתרי שרו ואפי' מטו בהדי פירא וקיימי בהדי' ואי שקליא להו מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא שרו, הלכך הני וורדים שקורין רוש"ש (רויזין בלשוננו) והם נעשים ודאי באילן דכי שקלת לפירא אכתי משתייר אילנא והדר מפיק פירא ופרי של זה האילן הוא זרע שנעשה בעיגול תחת הורד והוא סתום ואינו נראה והורדים אינם אלא פרחים שעושים לשם כמו בשאר אילנות ומגיעין בתחלת הפרי ואי שקלת להו לעלין של ורד לבדו וישאר העיגול לא לקי זרעא בהכי ומתעבד שפיר הלכך אין בהם משום ערלה כלל וכן המנהג ומנהג ישראל תורה היא:

מאימתי אין קוצצין אילנות בשביעית. פי' דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד. אבל משום לא תשחית את עצה ליכא דמיירי במעולה בדמים (לעשות ממנה קורות) כדאיתא בספרי וכן נמי אסור לתלוש הפירות בשביעית קודם שהן ראויין משום הפסד וכדאמרינן במי שאכל פגי שביעית שהוא לוקה ומדרבנן כאותן שתי נשים שלקו אחת זנתה ואחת אכלה פגי שביעית:

וב"ה אומרים החרובין משישלשלו. פירוש כשהחרוב יוצא נעשה כמו שלשלת. ויש גורסין משישרשרו מלשון שרשרות. והגפנים משיגריעו. פירוש שיש גרעינים בתוך הגרגיר:

אלא אימא שיעורו כפול הלבן. פירוש ובהכי נקרא בוסר וקודם לכן נקרא סמדר ולא חשיב כלל וכשיעור זה כן שיעורו לענין ערלה. וכל הני שיעורי דשאר אילנות נמי לענין שביעית כך הוא שיעורם לענין ערלה ולענין פרחים של אילנות כל שהם ראויים לאכילה או שהוכשרו לאכילה ע"י דבר אחר מברכין עליהם בורא פרי האדמה בגופן דליכא חילוק בין ערלה לברכה וכל היכא דאינו פרי העץ לענין ערלה לא הוי פרי העץ נמי לענין ברכה דומיא דקפריס דמברכין עליה בורא פרי האדמה כיון דלא הוי פרי העץ לענין ערלה. ובכולן בין בשל אילנות בין עשבים מברך בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות. והלכתא כמר בר רב אשי דזריק אביונות ואכיל קפריסין דקפריס לא חשיב שומר לענין ערלה. אע"ג דנץ דרמון חשיב שומר לענין ערלה דהא הוי עובדא ושקלוה לנץ דרמונא ולקה רמונא שקלוה לנץ דפרחא דהיינו קפריסין ואיקיים בוטיתא דהיינו האביונות:

דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכפורי פטור. פירוש דלא חשיב אוכל כלל:

איני יודע שעץ מאכל הוא. פירוש דכיון דכתיב את פריו ודאי בעץ מאכל איירי מה ת"ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה הוי אומר זה פלפלין. וא"ת אימא אתרוג כדאמרינן בסוכה בענין פרי עץ הדר. לא היא דהא פשיטא ומאי שנא משאר אילנות והא ודאי לא איצטריך לרבויי אלא ודאי לרבות פלפלין איצטריך משום דלכי יבשי לא חזו למיכלינהו בעיניהו כשאר פרי. ובתוספות הקשו כיון דפרי הוא לענין ערלה ה"ה דחייב במעשר וא"כ היו ראויין לקבל טומאת אוכלין כדאמרינן בפ' בא סימן כל שחייב במעשר מקבל טומאת אוכלין ואלו התם בנדה אמרינן דפלפלין אין מטמאין טומאת אוכלין. ויש לתרץ כדמתרצינן הכא כאן ברטיבתא כאן ביבישתא דהא דהכא דאיכא משום ערלה מיירי ברטיבתא וכיון דנחתא להו איסור ערלה תו לא פקע מינייהו וההיא דנדה ביבישתא אבל ה"ה דלענין טומאת אוכלין אדחזו לאכלן דהיינו רטיבתא מקבלין טומאה:

והא אמר רבא האי הומלתא. פירוש מרקחת שעושין מזנגבילא שקורין לה בלעז גינגבער"ט שריא ומברכין עליה בורא פרי האדמה. לא קשיא הא ברטיבתא מברך בורא פרי האדמה הא ביבישתא ולא כלום דכי היכי שהיא פרי לענין ערלה ה"נ לענין ברכה:

קליפי רמון והנץ שלו שהוא הפרח שעל הפטמא שבתוך השפופרת וכן קליפי אגוז והגרעינים וכן קלפין של תמרים הדקים בקטנותם ואותן הקליפין הם שנקראות מתחלי והתמרי הדקים שהן עליהן נקראין כופרי, כל אלו הקליפין ודומים להם שהפרי לוקה בהסרתן נעשו שומר לפרי וערלה נוהגת בהן אף בחוצה לארץ ואסורים בהנאה ואין בהם ברכה שאין ראויות לאכילה, ספק ערלה וספק כלאים בארץ אסור ובסוריא מותר וכל שכן בחוצה לארץ הן הספק בעצמו של פרי אם נוהג בו ערלה אם לאו הן שהיה הספק אם פירות אלו מכרם זה שהוא של ערלה אם לאו, מעתה כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לה ואינו יודע אם הם מאותו כרם אם לאו בארץ אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאים מן הכרם של ערלה מותר ובלבד שלא יראהו לוקט:

הפטימא של רמון מצטרפת לכביצה לטומאת אוכלים אבל הנץ שלה אינו מצטרף ופטמא זו היא כעין שפוי כובע שיש בתוך אותו עגול שעל הרמון העשוי כשפופרת ושפתו עשוי לתלפיות ונץ שלו הוא הפרח שבתוך אותו השפופרת של אותה פטמא, והסמדר מותר בערלה מפני שאינו פרי עדיין:

מותר לקוץ אילנות בשביעית לעצים קודם שיהא בהם פרי אבל משיתחיל לעשות פרי אסור שהרי מפסיד האוכל וכבר אמרו לאכלה ולא להפסד עד שיגיעו פירותיו לעונת המעשרות שכבר הוציא פירותיו ובטל ממנו דין שביעית ומאימתי נאסר לקוץ החרובין משישרשרו והוא שבתחלת בריאתם עושין כעין שרשרת, הגפנים משיגרעו ר"ל משיעשו בוסר שהבוסר והגירוע הכל אחד, ויש מפרשים משיגרעו שיוציאו לחות מדכתיב כי יגרע נטפי מים והוא כששעורו כפול הלבן, והזיתים משינצו ר"ל משיגדל הנץ סביב, ושאר האילנות משיוציאו ר"ל שיתחילו להוציא הפרי, ובשאר ימות השנה מיהא מותר אע"פ שאין בו דין בל תשחית ודוקא כגון שהוא מועלה בעציו יותר מפירותיו או שאין קוצץ אלא ענפיו, הואיל וביארנו בצלף שמין אילן הוא מותר לנטעו בכרם ואין בו משום כלאים בכרם שאלו היה מין ירק היה אוסר את הכרם כדין ירק:

האוכל פלפלים או זנגביל בעין, בזמן שהם רטובים מברך עליהם ב"פ האדמה ואם הם יבשים אין מברך עליהם כלל לא לפניהם ולא לאחריהם, מפני שאינו אוכל אלא תבלין וכן הדין בכל הסמים וכן אינן מטמאים טומאת אוכלים ביבשים כמו שביארנו במסכת נדה פרק בא סימן, וכן הדין ביום הכפורים שאם אכלן רטובים חייב ואם יבשים פטור:

ומה שהוזכרה בגמ' לשון כסיסה כלומר כס פלפלי ביומא דכפורי פירושו אכילה גמורה אלא כל שאין דרכו באכילה נקראת אכילתם כסיסה ומאחר שאכילתן ביום הכפורים אינה מחייבת אך הוא אינו מברך כלום, ואע"פ שהשותה חומץ פטור ואעפ"כ מברכים עליו שהכל בין חי בין מזוג, לדעתנו בזה מה שהוא פטור הוא מפני שאינו משיב את הנפש אבל פלפלים וזנגביל אינו אלא מפני שאינם קרויים מאכל, ואע"פ שבלחות מיהא היה לנו לברך בפלפלים ב"פ העץ הואיל והם חייבים בערלה מכל מקום כיון שאין דרכו לאכלו בעין דיו בפרי האדמה וכן כתבוה גדולי הפוסקים, וגדולי המפרשים כתבו שהפלפלים הרטובים מברכים עליהן ב"פ העץ שהרי אילן הוא וערלה נוהגת בו מה שאין כן בזנגביל שהוא גדל בארץ, ותמרות של פלפלי והוא כעין שקים שהפלפלים עומדים לתוכן אף לדעת גדולי המפרשים אינן אלא ב"פ האדמה, ואף הם מפרשים שעיקר השמועה לא נאמרה אלא באותם התמרות והוא שבאו עליה מטעם עצו ופריו שוים, אבל בפרי עצמו הלח ודאי ב"פ העץ מברך ולא נכנס הפלפל עם הזנגביל בחדא מחתא אלא באותם התמרות:

מרקחת הזנגביל ונקראת בלשונם הילמתא דאתיא מבי הנדואה ר"ל מארץ הודו אם היא של עכו"ם מותרת ואין בה משום בשולי עכו"ם אם מצד שאינה נעשה באור אם מצד שהדברים שבו נאכלים כמות שהם חיים, ולא משום גיעולי עכו"ם שנותן טעם לפגם הוא ומברכים עליו ב"פ האדמה אם נעשה בזנגביל רטוב שהזנגביל עיקר, וכן הדין בכל מרקחת שיש הנאה באכילתו שהולכים אחר עקרו ומברך עליו ברכה ההגונה לעיקר שלו, ויש מי שאומר בהימלתא שהדבש עיקר ומברכין עליו שהכל ושמא תאמר לענין גיעולי עכו"ם מיהא ניחוש שמא תפסק בסכין של עכו"ם והשמנינות מעביר חורפתו וממתקו כמו שאמרו בקורט של חלתית, אין זה כלום שהקורט יש בו מרירות ושמנינות מעבירו קצת אבל המרקחות חוזק תורפתם הוא שבח אצלם ונמצא מתוקו פוגם, ובהלכות גדולות כתבו שהסוקר"י והקנה שלו מברכין ב"פ האדמה ואע"פ שהקנה עץ הוא הואיל ואינו פרי גמור מברכין עליו אלא ב"פ האדמה דומיא דשותא האמורה בצלף:

ותניא גבי ערלה קליפי רמון והנץ שלו. אי לאו הך ברייתא דלעיל הוה אמינא דמחייב בערלה משום דהוי אוכל ולא משום שומר אבל השתא ליכא למימר טעמא אלא משום שומר. והגרעינין חייבין בערלה. בגרעינין של כל פירות איירי, מכאן יש ללמוד דעל גרעיני גודגדניות וגרעיני אפרסקין ושל תפוחים ושל כל מיני פירות מברכין עליהם בורא פרי העץ:

מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית. פירש"י דרחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ותימא תיפוק לי' משום לא תשחית את עצה [דברים כ'] י"ל דמיירי במעולין (שבדמים) [בדמים] לעשות מהן קורות לבנין וליכא בל תשחית, כדאיתא בפרק החובל [דף צ"א ע"ב] ומשום הפסד פירות שביעית איכא. א"נ דיקלא דלא טעין קבא דלא אסיר למקצייה:

הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן. מכאן יש ללמוד דלא מברכין בורא פרי העץ על בוסר כשהוא פחות מפול הלבן אבל מברך עליו בורא פרי האדמה כמו קפריסין דאמרינן לעיל בורא פרי האדמה, ובשאר אילנות משיוציאו הפרי מיד הוא חשוב לברך עליו בורא פרי העץ ואם מסופק בבוסר מתי הוא כפול הלבן יברך בפה"א דקיי"ל במתניתין דאם ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ואע"ג דבגמ' מוקמי' לה כר' יהודה מ"מ קיי"ל הכי כיון דסתם לן תנא כר' יהודה:

ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירא נינהו ומברכין עלייהו בורא פרי האדמה. כל זה מלשון ה"ג הוא וכן פסק רב אלפס, ולא נהירא דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כר' עקיבא אלא משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, הילכך לענין ברכה פירא הוי כמו בארץ ישראל ובההוא ברייתא דלעיל דקתני על האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ ואותה ברייתא עיקר הוא דפריך מינה לעיל ומשמע דרב ס"ל כוותיה אלא דמיקל בחו"ל. וה"ר אליעזר ממיץ הקשה היאך אנו מברכין על היין בורא פרי הגפן הא לא מיקרי פרי לענין בכורים דתניא בפ' העור והרוטב [דף ק"כ ע"ב] פרי [פרי] אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא אלמא אי לאו יתורא דקרא הוה ממעטין יין מפרי והתם [נמי] לא מרבה אלא ענבים ודרכן אבל יין גמור לא אלמא לא מיקרי פירא ור' יהושע נמי פטר לקמן [דף ל"ח ע"א] דבש תמרים מתרומה דלא מיקרי פרי, וי"ל משום דילפינן מערלה שנקרא יין פרי כדתנן במס' תרומות ומייתי לה בפ' העור והרוטב [שם] אין סופג את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הענבים ומן הזיתים ומפרש התם דיליף פרי מפרי מבכורים דמשקין הבאין מהן] כמותם הילכך לענין בורא פרי הגפן נמי חשיב פרי ובערלה נמי אי לא הוה כתיבא ביה אכילה הוה אמינא בלא קרא דמשקה היוצא ממנו נקרא פרי ובבכורים נמי שמצריך פסוק דמשקין חשיב, פרי היינו משום דהוה ילפינן מערלה דכתיב בה אכילה והכי נמי מצרכינן קרא בפ' העור והרוטב להמחה את החלב וגמעו דחייב וכן חמץ וכן שרצים ונבלת, עוף טהור משו' דאכילה כתיב בהו אבל אי לא כתיבא בהו אכילה ממילא הייתי מחשב משקה כאוכל:

פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום. וקיי"ל כרבא ופלפלי וזנגבילא יבישתא וכיוצא בהן כגון גרופלי ולא כלום וטעמא לפי שאין רגילות לאכלן חיים כי אם לערבן עם שאר דברים, ועל אגוז שקורין מושקד"א מברכין עליו בפה"ע ועל הקנה שקורין קניל"א מברכין בורא פרי האדמה וכן כל אותן שידוע שהוא פרי מברכין עליו בורא פרי העץ ושאינו פרי בורא פרי האדמה, ושאינו ידוע מברך עליו שהכל, ועל הסוק"ר פסק בהלכות גדולות בורא פרי העץ והמריח בקנה מברך עליו אשר נתן ריח טוב בפירות האדמה כיון דעיקרו עומד לאכילה כדאמרי' לקמן [דף מ"ג ע"ב] האי מאן דמורח ריח אתרוגא אומר אשר נתן ריח טוב בפירות ולא מברך בורא פרי בשמים כיון שעיקרו עומד לאכילה. כתב רב אלפס פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה. ולא נהירא מדפריך מערלה ומשני הא ברטיבתא הא ביבישתא מכלל דרטיבתא פרי העץ הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ אבל בזנגבילא רטיבתא בורא פרי האדמה ביבישתא ולא כלום:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין כו'. הני תרי מימרא דרב ושמואל הך קמייתא דכל שיש בו מחמשת המינין קיי"ל כוותיהו דהא רב יוסף מייתי מיניהו ראיה הילכך כל דבר שהעיקר משבעת המינין אפילו רובו ממין אחר מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. אבל תבשיל שנותנין שם קמח להקפות המאכל ולדבקו לא חשיב עיקר כדאמרינן לקמן [דף ל"ט ע"א] האי תבשילא דסילקא דשדו ביה קמחא לדבוקי בעלמא הוא דעבידא ומברכין עליו בורא פרי האדמה, אבל מימרא שניה דקאמרי כל שהוא מחמשת המינין לאפוקי אורז לא קיי"ל כוותייהו אלא כרבנן דאמרי שמברכין עליהם תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות כדמסיק לקמן גבי אורז ולבסוף ולא כלום ופרש"י שלא יברכו עליו מברכת הפירות של ארץ ישראל ולא שייך בהו ברכה אחת מעין שלש אבל מ"מ כיון שזן נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב. וי"ס שכתוב בהן מלשון ה"ג אבל אורז לא מברכין עליהם בורא מיני מזונות דלא קיי"ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל, ולאו מילתא היא דלר' יוחנן בן נורי אם אפאו מברכין עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה, אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה אפילו בשלו ואינו בעין אלא הוי דייסא מברכין עליו בתחלה בורא מיני מזונות, והאי דקאמר כמעשה קדרה גבי אורז היינו דהוי כעין מעשה קדרה לענין בורא מיני מזונות, ורב אלפס כתב דפת דוחן מברך תחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במילתייהו דחכמים הכוסס את האורז ולא נקט דוחן, ונ"ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי ולהשמיענו דאין לו דין חטה דקתני ברישא, וכן משמע בההיא דלעיל הביאו לו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה, והכי מסתבר משום דמיזן זיין כמו אורז, וכן די"ש כיון שסועד הלב נראה שמברכין עליו בורא מיני מזונות:

בד"ה שיעורו כפול כו' אלא בפה"א הס"ד ואח"כ מ"ה לשון ה"ג והלכתא כמר כו' הד"א ועיין בתר"י בזה על דברי הרי"ף:

בד"ה ברטיבא כו' מברכין עליה בפה"א כו' עכ"ל וכ"כ גם הרי"ף שעל פלפלי רטיבתא מברכין בפה"א [ול"נ] מדפריך (עליה) ומשני לה הא ברטיבתא מכלל דמברכין בפה"ע וק"ל [עיין בהרא"ש]:

בא"ד של גרופלי שאין רגילין לאכול אלא ברטיבא כגון כו' עכ"ל כצ"ל מלשון המרדכי וק"ל:

גמרא ושקלוה לפרחא דבוטיתא נ"ב קפרס אביונות:

שם מן והלכתא כמר בר רב אשי עד פרי האדמה נמחק ונ"ב כל זאת הוא מה"ג וכתבו עליה התוספות והיה אומר עליה הר"ם כו' כלומר דל"ג וליתא להאי סוגיא של ה"ג וכן הוא באשר"י להדיא:

רש"י בד"ה מתחלי בתמרי כו' נ"ב פירוש תמרים ממש ע"כ פירש"י כקפרס בצלף ולא פי' כקפרס באביונות כדלעיל אלא לפרש בא שהם תמרים ממש שאינן בצלף וק"ל:

תוס' בד"ה והלכתא כו' ובברכות ליכא חילוק כו'. נ"ב פירוש ול"ג הא מדלגבי ערלה לאו פרי הוא כו' וגרסת הלכות גדולות היא ואינה עיקר עיין באשר"י:

בד"ה ברטיבא כו' של גרופלי כו' נ"ב בל"א נעגיליך:

בא"ד שקורין מושקדן נ"ב ואגוז מטוגן בדבש גם כן בפה"ע כדלקמן (ברכות דף ל"ח ע"ב) ד"ה משכחת לה בתומי:

גמרא קליפי רימון והנץ שלו כו'. הוא משנה בפ"א דערלה מ"ח בשינוי לשון קצת וברא"ש הגי' תניא וכן הב"י ר"ס ר"ב כ' שם מייתי ברייתא דתני דגרעינין חייבין בערלה:

רש"י ד"ה חביץ קדירה. כמו חלב שחבצוהו בקיבה. עי' רש"י שבת צ"ה א' ד"ה המחבץ:

תד"ה קליפי. עמ"ש בעוקצין פ"ב מ"ב ובשבת ספ"ז:

תוס' ד"ה קליפי. מכאן כו'. נ"ב תמיה לי טובא אדסמכי אהא דנפק לן מאת פריו דרבינה קרא לערלה. טפי אית לו למילף מפרי דרבעי דתנן התם בסיפא וכולן מותרין ברבעי. ש"מ דלא מקרי פרי סתמא ועמו"ק סי"ב (וכ"כ הגר"א בא"ח סימן ר"נ):

לְהָבִיא עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, וְאֵיזֶהוּ? זֶה הַפִּלְפְּלִין. נראה לי בס"ד מה שנעשה מין אחד בעולם כך כי אמרו רבותינו ז"ל הקב"ה גזר תחלה שתוציא הארץ כל האילנות טעם העץ וטעם הפרי שוין, אך הארץ שינתה רצון קונה ולא הוציאה טעם העץ שוה לפרי, והסיבה שנכשלה הארץ בדבר זה לשנות רצון הבורא, מפני שעתיד אדם לחטוא ואינו ראוי שימצא טעם העץ כטעם הפרי. וידוע גם כן כי לעתיד אחר גמר התיקון יחזור הכל להיות כתחילת המחשבה, וגם בענין זה גם כן תוציא הארץ כל האילנות טעם העץ שוה לטעם הפרי כנודע, אך ודאי אין כל חדש תחת השמש, לכך נעשה דוגמה לזה הדבר בפלפלין, כדי שיתקיים דבר זה לעתיד בכל האילנות ולא יהיה דבר חדש, וכמו שאמרו בסוף כתובות על גלוסקאות וכלי מילת שתוציא הארץ לעתיד, שנעשה להם דוגמה מעיקרא דלא להוי חדש תחת השמש.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם שהיה דבר זה במין אחד של עץ פרי, והתורה נמשלה לעץ, דכתיב (משלי ג, יח) עֵץ חַיִּים הִיא, וכבר הבאתי לעיל הקדמה יקרה מן מהרח"ו ז"ל, שהקב"ה רצה ליתן לנו התורה בלוחות ראשונות באופן שהפשט והפנימיות שניהם רוחנים שהם מסוג אחד, וחטא אדם הראשון גרם שיהיה פשט התורה גשמיי ולא רוחניי כמו הפנימיות, אך לעתיד נזכה לתורה זו שהפשט והפנימיות שויים מסוג אחד, ולכן לעתיד יהיו כל עצי האילנות טעמם כטעם הפרי, כנגד התורה שנזכה אליה לעתיד שהפשט והפנימיות רוחנים מסוג אחד, וקודם התיקון נעשה דמיון לזה במין אחד דוקא שהוא הפלפלין.
ובזה יובן בס"ד מה שאמרו בגמרא דיומא (דף פה ומגילה דף ז' וחגיגה י) משל על דבר מדברי תורה שהוא חביב ונחמד ביותר, הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: טָבָא חֲדָא פִּלְפְּלָתָא חֲרִיפָא מִמְּלָא צַנָא דְּקָרֵי, וצריך להבין למה דימו את מלתא יקירא דלית לה פרכא לפילפלא? ובזה שאמרנו יבא נכון כי הפלפלין טעם העץ כטעם הפרי, וזה רומז על התורה שנשיג לעתיד שהיא חביבה ויקרה ביותר, שהפשט והפנימיות שניהם רוחנים מסוג אחד, ולכך כל דבר החביב דלית לה פרכא מכנים אותו בשם פלפלתא.
ועוד נראה לי בס"ד לומר טעם שמדמין דברי תורה לפלפלין, כי בגמרא משני הא ביבשתא הא ברטיבא, דפלפלין יבשים אין ראוים לאכילה אבל רטובים ראויים, וכן אמרו רבותינו ז"ל על דברי תורה לְעוֹלָם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים וּכְאִלּוּ הַיּוֹם קִבְּלוּם מִסִּינַי, ועל ידי כך תתקיים אצל האדם, ולכן מדמי דברי תורה לפלפלין שהם טובים החדשים דוקא מה שאין כן הישנים. אי נמי נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אל"ף חכמה אל"ף בינה, ומקשים תרתי למה לי? ומתרצים אל"ף חכמה בעד חלק הנסתר, ואל"ף בינה כנגד חלק הנגלה, והנה ב' פעמים אלף אלף [220] המלוי לבדו הוא פל פל [220], לכן דברי תורה נרמזו בפלפלין שכל דבור נקרא פִּלְפֵּל.

וּלְלַמְּדֶךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם. קשא והלא מקרא מלא הוא [דברים ח' ט'] לֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ? ונראה לי בס"ד דהכתוב יש להבין דקאי על שבעת המינים שזכר שם, ואמר שלא תחסר ארץ ישראל בשום זמן מאלו השבעה, ומה שהביא על זה פסוק לֹא תֶּחְסַר כֹּל בָּהּ, היינו ללמוד דמצינו דנחית קרא לשבח את ארץ ישראל בכהאי גונא להגיד דאינה חסרה כלום, ולכן גם הכא נחית למנקט הכי לְלַמְּדֶךָ שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם.

אָמַר לוֹ: רַבֵּנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה אוֹמֵר כֵּן, וַחֲבֵרֶיךָ אוֹמְרִים כֵּן, לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ: "יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים. נראה לי בס"ד כיון בזה רבי עקיבא לפי דרכו ענין יקר, להציל עצמו מעונש רַבָּן גַּמְלִיאֵל שלא יענישהו עתה במה שעשה הפך סברתו מאחר שהקפיד עליו, ודרך הראשונים ז"ל בעת שהם מקפידים הרבה על אחד שעשה דבר כנגד כבודם להענישו תיכף מחמת דחלשה דעתייהו, וכמו ענין רב ששת עם רב אחדבוי בריש בתרא, וכמו ענין רבי יוחנן עם רב כהנא בקמא, וכיוצא בזה, וידוע דרבן גמליאל היה מעניש וקטיל וכמו שאמרו לעיל בפ"ק כשהעבירו את רבן גמליאל, נוקמיה לרבי עקיבה לית זכות אבות ודילמא עניש ליה רבן גמליאל, עיין שם, ולכן חש רבי עקיבא עתה דילמא חליש דעתיה דרבן גמליאל ועניש ליה, לכך כיון בהלכה זו שאמר לו לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים, לשם קדוש יוה"ך הרמוז בראשי תיבות הלכה זו כמו שכתב רבני אשכנז ז"ל [הגר"א בדברי אליהו ברכות לא] במאמר אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, ופירשו הכונה שיאמר לו הלכה זו יחיד ורבים הלכה כרבים, ויכון בשם יהו"ך בראשי תיבות הנזכר, ששם זה הוא מסוגל לשמירה מאד ויועיל לשמירתו בדרך שהוא סכנה וכנ"ז בד"ק. ולכן נראה לי שגם עתה כיון רבי עקיבא בשם הנזכר כדי למשוך לעצמו שמירה משם הנזכר, וינצל מעונשו של רבן גמליאל, וידוע ששם הנזכר הוא יוצא מסופי תיבות (תהילים צא, יא) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ ודו"ק.

גמ' כל שיש בו כו'. ע' לקמן מ"א ע"ב תוס' ד"ה אלא כו':

רש"י ד"ה משיוציאו את הפרי כו'. עי' פסחים נ"ב ע"ב ברש"י ד"ה משיוציאו וצ"ע:

תוס' ד"ה כל כו'. ואם לדבק. לקמן ל"ט ע"א:

בא"ד א"צ לברך כו'. לישנא קייטא הוא מה דנקטו א"צ לברך הא אף אינו רשאי לברך במ"מ דהוי כמברך על שקדים במ"מ דהוי ברכה לבטלה:

בא"ד בתוך הסעודה. ק"ל הא שקדים תוך הסעודה טעון ברכה וצ"ע:

גמרא, רב נחמן (דאוסר קליפי תמרה דערלה ' משום שומר לפרי אף דליתא עליו בשעת גמר פרי) סבר לה כר' יוסי דסמדר אסור משום פרי (לפיכך גם שומר שלו חשוב שומר בעודו בוסר, ורב דמתיר בצלף של ערלה לאכול את הקפריסין סובר כרבנן דר' יוסי ולא חשיב שומר עד שיהיה בשעת גמר פרי). קשה לי דהא לישנא דרב זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין משמע דפירי עודו בקפריסין, והא כשהפרי עודנו בקפריסין לא נגמר פריו, והאביונות עצמן נמי יהיו פטורים מערלה כמו סמדר לס"ד דהשתא דפליגי רבנן על ר"י גם בשאר אילנות:

תוס' ד"ה כל, וכן כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה אם עושים לסעוד הלב צריך לברך בורא מיני מזונות (כדין כל שיש בו מז' המינים), ואם לדבק בעלמא א"צ לברך בורא מ"מ (לישנא קייטא הוא במה דנקטו אינו צריך הא אף אינו רשאי לברך בורא מיני מזונות דהוי כמברך על שקדים במ"מ דאינו יוצא בזה וברכה לבטלה הוא) וטוב להחמיר ולגמוע תוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ויפטור ממנה. לא זכיתי להבין, דהא אוכל שקדים באמצע הסעודה אינו נפטר בברכת המוציא כדלקמן (דף מא ע"ב):

שם ותיפוק ליה דנעשה שומר לפרי ורחמנא אמר וערלתם ערלתו את כו' אף על גב דאשכחן כמה תנאי דלא דרשי את אפילו הכי לא שייך לומר בכגון זה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל כיון שאין המחלוקת באותו דבר עצמו אלא בענין כללות וכיון דבעלמא קיי"ל כר"ע דדריש את תו לא שייך לחלק בין א"י לח"ל דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא וטלולא כן נ"ל:

בתוס' ד"ה קליפי אגוזים וגרעינין חייבים בערלה דפירי נינהו מכאן שיש לברך בפה"ע כו' עד סוף הדיבור. ונראה ברור דמה שכתבו דפירי נינהו אגרעינין לחודא דגרעינין ודאי לאו שומר לפירי נינהו לרבויינהו מאת פריו אלא מגוף הפירי חשיבי ומש"ה כתבו דמברכין עליה בפה"ע משא"כ בקליפים דלא מחייבי בערלה אלא מטעם שומר מרבויא דאת פריו אפילו הנך דלאו בני אכילה נינהו כדמוכח בכולה שמעתין ממילא דאין זה ענין כלל לברכת בורא פרי העץ כיון דלאו פירי נינהו כן נראה להדיא מלשון הרא"ש ז"ל. אמנם ראיתי לבעל המחבר מגן אברהם שכ' בא"ח סי' ר"ב ס"ק י"ז לענין קליפות מרנצי"ן דיש לברך עליהם בפה"ע והביא ראיה מלשון התוספות דהכא ומסוגיא דשמעתין ונראה לכאורה מדבריו דכל מאי דחייב בערלה אפילו מטעם שומר דינו כפירי גמור לכל מילי אפילו לענין ברכה ואחר המחילה מכבוד תורתו דלא דק שפיר דאדרבה מסוגיא דשמעתין משמע איפכא דמידי דברכה לענין בפה"ע או בפה"א קאמר בגמרא דתליא בפלוגתא דר"א ור"ע דפליגי לענין מעשר אלא דממילא שמעינן נמי לענין ערלה מ"מ עיקר פלוגתייהו לאו מטעם שומר איירי אלא אי הוה פירי גמור תדע דהא מסקינן בשמעתין דקפריסין לא מיקרי שומר אלא על כרחך דלרבי אליעזר פירא גמור הוא ומשום הכי בעי למימר דלרבי אליעזר מברכינן בפה"ע וא"כ שמעינן להדיא דברכת בורא פה"ע לא שייך כלל במאי דמחייב בערלה מטעם שומר והיינו הקליפין ולפ"ז כיון דקפריסין חשיבא מיהו לאכילה בעיניה כדמשמע בשמעתין ואפ"ה מסקינן דמברך עליהם בפה"א כ"ש קליפות מרנצי"ן דלא חזיא אלא לרקוח בדבש שאין עליהם דין פירי כלל לברך עליהם בפה"ע אע"ג דחייב בערלה מטעם שומר ומה שהביא עוד ראיה מוורדי"ן אין הנדון דומה לראיה דשאני התם שזה עיקר הפירי ממש ולא נטעי להו אלא אדעתא דהכי לחוד משא"כ בקליפות קפריסין ומרנצי"ן אע"ג דנטעי נמי אדעתא דהכי כדאיתא בשמעתין מ"מ עיקר הנטיעה הם בשביל עיקר הפירי ממש והם האביונות והמרנצי"ן עצמן כנ"ל ברור ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

שם בפי' רש"י בד"ה ופליגי רבנן עליה והלכה כרבים הלכך כו' עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהלכה כרבים תיפוק ליה דבלא"ה קיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. ויש ליישב ע"פ מה שפירשתי לעיל דדוקא במימרא דרב דאיירי בח"ל דוקא משמע מדבריו דס"ל כמ"ד ערלה בח"ל הלכות מדינה הוא ומש"ה אמרינן דכל המיקל בארץ כו' וה"ה נמי למאי דס"ד דרבינא דה"נ סבר מר בר רב אשי משא"כ למאי דמסקינן לעיל דאהדר ליה מר בר רב אשי ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה משמע לקושטא דמילתא דמר בר רב אשי לא מחלק כלל בין א"י לח"ל אלא דלגמרי ס"ל כר"ע דהלכה כר"ע מחבריו וא"כ כל האי שקלא וטריא דשומר שייך נמי בין בארץ ישראל בין בח"ל ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהלכה כרבים לגבי רבי יוסי ומש"ה קפריסין פטורין מערלה אפילו בא"י כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוס' ד"ה והילכתא כמר בר רב אשי כו' והיה אומר הר"מ כו' עד סוף הדיבור ועיין בלשון הרא"ש ז"ל דמשמע ג"כ כדברי הר"מ. ומיהו הרי"ף והרמב"ם כתבו כנוסחת גמרא שלנו דמברכין בפה"א ויותר מזה נראה מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשרות שפסק לגמרי כר"ע דאינו מתעשר אלא אביונות בלבד ולא חילק בין א"י לח"ל ואף שהוא סובר דמעשר כל האילנות דאורייתא כדפרישית ולפ"ז ע"כ כוונתו מבואר' שהוא על דרך שכתבתי לעיל במאי דקאמר מר בר רב אשי ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה והיינו דלגמרי עבדינן כוותיה אפילו בא"י שקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו וא"כ נראה דהרמב"ם ז"ל בשיטת הרי"ף רבו אמר שאין מחלק ג"כ בין א"י לח"ל וכתב ג"כ דמברך בפה"א וראיתי להרב רבינו יונה ז"ל שכתב ג"כ בתחילת דבריו בכוונת הרי"ף ז"ל שטעמו משום דקיי"ל הלכה כר"ע מחביריו לגמרי אלא שבסוף כתב דאין מזה ראיה כיון דאשכחן סתם ברייתא דלעיל דמברכין על קפריסין בפה"ע והיינו כר"א ואני לא זכיתי להבין דבריו בזה דהא קי"ל מחלוקת במתני' וסתם בבריית' לא הוי סתם דרבי לא שנה רבי חייא מנ"ל כדאיתא בהחולץ דף מ"ב ע"ב. ומה שכתב עוד רבינו יונה ז"ל דאין לפסוק נגד מימרא דרב דמחלק בין א"י לח"ל ולא אשכחן מאן דפליג עליה כבר נתיישב ג"כ מתוך דברינו מתוך מה שכתבתי דנראה דמאן דס"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל לגמרי היינו משום דס"ל ערלה בח"ל הלכות מדינה היא כשמואל ואפשר דהיינו טעמא דרב משא"כ למה דקיי"ל כרבי יוחנן דערלה בח"ל הלכה למשה מסיני משמע דלא שייך האי כללא דכל המיקל אלא היכא דלא איפסק הלכתא לא כמר ולא כמר משא"כ הכא דבעיקר פלוגתא דמעשר דפליגי ר"א ור"ע קיי"ל הלכה כר"ע מחביריו א"כ ה"ה לענין ערלה נמי הלכה כר"ע לגמרי וכדמשמע לישנא דגמרא. ועוד נראה לי לפרש בד"א דלפי המסקנא דהשתא מצינו למימר דרב נמי סובר לגמרי כר"ע אפילו בא"י דקפריסין לאו פירי הוא ואפ"ה קאמר רב צלף בח"ל משום דבא"י נהי דלאו פירי הוא אפ"ה חייבין בערלה מדין שומר והיינו כדבעי רבא למימר מעיקרא דהך מילתא אי קפריסין הוי שומר לפירי או לא תליא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן לענין סמדר דאפשר דרב לא ס"ל הא דרב אסי הוא בוסר הוא פול הלבן ומה שיש לדקדק עוד בזה אין מקומו כאן להאריך ודוק היטב:

בגמ' גופא רב ושמואל כו' שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות כו' וצריכא כו' עד אבל איתא בעיניה. ולכאורה יש לדקדק דמה סברא היא זו דמה נפשך אי אורז ודוחן מין דגן נינהו כר"י בן נורי לקמן א"כ אפילו ע"י תערובת נמי ליברך במ"מ כמו בחמשת המינין דמאי שנא ואי לאו מין דגן נינהו אפי' בעיניה נמי לא דמהיכי תיתי יקבע ברכה לעצמן ונראה דמשום דהך ברכה דבורא מיני מזונות אשכחן בחד מתרי טעמי אי משום דזייני טובא או משום חשיבותייהו דכל חמשת המינין הם בכלל חטה ושעורה כדאיתא בפסחים ומש"ה קבעו ברכה לעצמה אפילו כשאינן לחם אלא דממאי דאמרי רב ושמואל במימרא קמייתא דכל שהוא מחמשת המינין מברך במ"מ אע"ג דע"י תערובת כל שהוא ודאי לא זייני כן משמע להדיא לשון הגמרא דאפילו אי הוה דובשא עיקר אפ"ה יש לברך במ"מ מהאי דרב ושמואל דאמרי כל שהוא כו' וע"כ דהטעם בזה משום דלאו בזייני תליא מילתא אלא בחשיבות החמשה מינין עצמם תליא מילתא לענין חלה ולענין מצה ולענין בה"מ והיינו נמי טעמא דרב ושמואל באידך מימרא דידהו דבאורז ודוחן אין מברכין במ"מ אף על גב דודאי זייני כמו שמבואר אפ"ה כיון דלא שייך בהו חד מהנך חשיבות לא קבעו להם ברכה לעצמם ולפ"ז א"ש הא דקאמר וצריכא דאי הוה קאמרי כל שהוא הו"א דבהא הוא דממעטינן אורז ודוחן שע"י תערובת כיון דלית בהו שום צד למעליותא אבל איתא בעיניה דזייני טובא ס"ד דלברך בורא מ"מ קמ"ל דלא תליא מידי בזייני אלא בחשיבות לחוד:

ותיפוק לי' דנעשה שומר לפרי שמעתי מקשים בשם הגאונים מוהר"ר אברהם פאסיל בורג ומחותני מוהר"ר מאיר פישלס זצ"ל דלפי זה איך הקשה לעיל ונימא הלכה כר' עקיבא דמה ענין דברי ר"ע לענין מעשר דלא הוה פרי אכתי הוה אמינא דאסור גבי ערלה משים שומר כסברת המקשה כאן והוצרך רב לומר בפירוש דצלף של ערלה מותר דלא מחשב שומר כדמסיק והנה לדידי קשה עוד יותר מזה דלשון ותיפוק ל' בכל מקום משמע שהקשה קצור לא קושיית סתירה ומשמעות ותיפוק לי' הוא למה לך טעם זה תיפוק לך מטעם זה וכאן בא להקשות סתירה דאיך אכל הקפריסין והלא הם אסורים משום שומר והוה להקשות והא שומר הוא. ועוד קשה מי הגיד להמקשה נביאות זה דבח"ל אסור שומר משום ערלה והרי את פריו דדרשינן מיני' את הטפל לפריו בארץ כתיב וכל עקר איסור ערלה בח"ל הוא מן ההלכה ועד כאן לא שמענו מההלכה אלא ערלה אבל שומר של ערלה לא שמענו ואפי' אם הי' לנו להסתפק אם היתה ההלכה גם על השומר או לא הי' לנו להתיר דספק ערלה בח"ל מותר ופוק חזי דברי רבינו הגדול הרמב"ם וזה לשונו בפרק יו"ד ממ"א הלכה ט"ו יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בח"ל אלא אוכל הפירות בלא פדיון שלא אמרו אלא הערלה עכ"ל הרמב"ם הרי שדייק שלא אמרו אלא הערלה וכוונתו ממילא רבעי לא שמענו כן אני אומר לא שמענו אלא ערלה ולא שומר של ערלה ולכן אני אומר דקושיות הנ"ל מתורצתם חדא בחברתה דבאמת לא בא המקשה בקושיית ותיפוק לי' לסתור ולהקשות איך אכל קפריסין והא אסור מטעם שומר דבח"ל אין שומר של ערלה אסור כלל וממילא שבח"ל הדבר פשוט שאין שומר של ערלה אסור מתורץ קושיית הגאונים הנ"ל ושפיר הקשה ונימא הלכה כר"ע וכאן קושיית המקשן ותיפוק לי' הוא לחזור על הראשונות דהא דמשני לעיל דאי הוה אמר סתם הלכה כר"ע הוה אמינא אפי' בארץ וכתבתי לעיל שאין הכוונה לחלק ממעשר עצמו בין ארץ לחוץ לארץ דמהי תיתי להחמיר בארץ כיון שגם שם מעשר פירות הוא מדרבנן אלא הכוונה שם הי' אומר סתם הלכה כר"ע לא היינו מעלים על דעתינו שמחמת ספק הכריע להקל אלא היינו מפרשים שמאמר מוחלט הוא אומר דהלכה כר' עקיבא שקפריסין אינם פרי וממילא היינו סוברים להתיר קפריסין של ערלה אפי' בא"י כיון שודאי אינם פרי על זה הוא חוזר להקשות שאפילו היינו סוברים שבודאי הלכה כר"ע אכתי לא הינו טועים להתיר קפריסין של ערלה בא"י דמה בכך שהלכה כר"ע שאינם פרי אכתי תיפוק לי' שאסורים משום שומר ובארץ ישראל ודאי שהשומר אסור דכתיב את פריו לרבות השומר אך אכתי יש מכשול לענין רבעי בא"י שברבעי אין השומר אסור כמבואר בפ"ק דערלה משנה ח' קליפי רמון והנץ קליפי אגוזים וכו' אסורים בערלה ומותרים ברבעי וא"כ אם יאמר רב הלכה כר"ע הוה אמינא שודאי אינם פרי ויתירם בא"י בשנה הרביעית בלא פדיון ונראה דלענין רבעי באמת ראוי להתיר אפילו בא"י דהרי איכא תרי צדדי להתיר ספק שמא הלכה כר"ע ואין הקפריסין פרי ואפילו את"ל שהלכה כר"ח שהם פרי שמא הלכה כמאן דתני כרם רבעי וא"כ אין שאר אילנות אסורים ברבעי רק כרם לבדו וע"פי דברינו אלה ניחא מה דלכאורה קשיא על פירושינו דהך ותיפוק לי' חוזר אדלעיל לחזק קושייתו על רב דנימא הלכה כר"ע א"כ למה איחר בהאי ותיפוק לי' עד אחר עובדא דרבינא דאשכחי' למר בר רב אשי. ובאמת גם לפי פשטן של דברים שהך ותיפוק לי' הוא קושיא על מר בר רב אשי איך אכל קפריסין ג"כ קשה למה לא הקשה זה על רב דאמר ג"כ דאוכל קפריסין. ולפי דברינו ניחא דמה שכתבתי שברבעי באמת יש להתיר אפילו בא"י מטעם ס"ס והנה מה שברבעי הקליפות מותרים אף שאסורים בערלה כתב התוי"ט שם במשנה ח' פ"א דערלה שהוא משום דרבעי איתקש למעשר שני שאינו מתקדש אלא פרי וכן הוא ברמב"ם בפירוש המשנה ובברטנורא שם והנה הא גופא אם ילפינן רבעי ממעשר שני הוא פלוגתא דב"ש וב"ה במשנה וי"ו פ"ז דפאה בכרם רבעי דב"ש אומרים אין לו חומש וביעור ובה"א יש לו ופלוגתתם היא אם ילפינן רבעי ממעשר שני וב"ש לא ילפי ולפי זה לב"ש גם ברבעי הקליפין אסורים כמו בערלה וא"כ כי היכי דיש ס"ס להקל בקפריסין ברבעי יש ג"כ ס"ס להחמיר שמא פרי הוא כר' אליעזר ואת"ל כר"ע שאינו פרי אכתי שמא גם ברבעי קליפין אסורים כב"ש וכיון שיש לנו ס"ס לכאן ולכאן נשאר הדין להחמיר בארץ ישראל ולא הי' יכול רב למימר סתם הלכה כר' עקיבא ולכן לא הי' יכול להקשות ותיפוק לי' דנעשה שומר וכו' אבל עתה שהשיב מר בר רב אשי דב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואפילו לספק אינו נחשב הקשה שפיר ותיפוק לי'. וכתבתי זה לפלפולא לחדודי אבל באמת אין הנידון דומה דאף דבפלוגתא דצלף אם הוא ירק אמרינן ב"ש במקום ב"ה אינו משנה היינו לפי שלא נחלקו בו רק ב"ש וב"ה אבל בפלוגתא אי ילפינן רבעי ממעשר שני דפליגי בי' נמי ר"מ ור"י בקידושין דף נ"ד ע"ב לא אמרינן שאינו משנה:

והלכתא כמר בר רב אשי וכו' והא דלא אמר והלכתא כרבי יהודה אמר רב דאמר צלף של ערלה בח"ל והנלע"ד משום דלכאורה הך והלכתא הוא מיותר לגמרי דכיון דלא אשכחן שום אמוראים שנחלקו כלל בזה ומצינו לרב ומר בר רב אשי שהתירו הקפריסין בח"ל מהי תיתי לומר שאין הלכה כמותם ולגרסת הרי"ף דגריס ומדלגבי ערלה וכו' ניחא קצת שעקר והלכתא הוא לענין ברכה אבל לגרסת התוס' דלא גרסי הך סיומא כדמוכח מדבריהם בד"ה והלכתא שדחו הדבר א"כ לא נאמר הך והלכתא רק לענין ערלה ודוקא בח"ל כדמוכח ג"כ מדברי התוס' הללו א"כ מיותר הך והלכתא לגמרי ונלע"ד דודאי לענין היתר הקפריסין לא איצטרך ואדרבה איצטרך הך והלכתא לאסור האביונות דמצינו לרבינא שרצה להתיר גם האביונות בח"ל לסמוך על דברי ב"ש ומר בר רב אשי השיב לו דב"ש במקום ב"ה אינו משנה לזה קבעה הגמרא דהלכתא כמר בר ר"א לאסור האביונות אפי' בח"ל ולכך קבע ההלכתא על מר בר ר"א ולא על רב משום דרבינא עם מר רב אשי נחלק:

ובגוף הדבר אי גרסינן כאן הך סיומא ומדלגבי ערלה וכו' שנחלקו בו הפוסקים דבעה"ג והרי"ף גרסי כאן והתוס' והרא"ש נחלקו עליהם דלגבי ברכות אין חילוק בין ח"ל לא"י. ומברכין בפה"ע אפילו בח"ל נלע"ד הוכחה לדברי התוס' והרא"ש דלעיל בעובדא דמר בר רב אשי שאמר לד רבינא מה דעתך כר"ע דמיקל וליעבד מר כב"ש דמיקל טפי ולכאורה קשה מי הגיד לו לרבינא דמר בר רב אשי ס"ל כלל הך כללא דכל המיקל וכו' רק ס"ל לחלוטין כר' עקיבא ובין בארץ ובין בח"ל סבר כותי' ובשלמא על רב יהודה אמר רב לעיל דאתי להורות הלכה שפיר הקשה ונימא הלכה כר"ע אבל מר לא בא להורות הלכה אבל עבד עובדא שאכל הקפריסין ומעשה הי' בח"ל ואולי גם אם הי' בא"י ג"כ הי' אוכל וא"כ איך הקשה לו רבינא דנעביד כב"ש ואטו יש שום הוה אמינא ולהכריע לחלוטין כב"ש במקום ב"ה ולכן נראה בעיני דהא ודאי דמר בר רב אשי לא אכל בלא ברכה ושמע רבינא שהוא מברך בפה"ע ואכלם ומדבירך בפה"ע ש"מ שאינו סובר לחלוטין כר"ע רק סובר בארץ ישראל כר"א וא"כ למה הוא מיקל בבבל אלא ע"כ מטעם כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל לכן הקשה ונעביד כב"ש וכל זה ניחא לדעת התוס' והרא"ש אבל לדעת הרי"ף א"כ על כרחך מר בר רב אשי בירך באמת בפה"א א"כ הדק"ל:

וצריכא דאי אשמועינן כל שהוא וכו' ונראה דגם עוד הוה אמינא דאפילו אורז ודוחן נמי בעיני' מברכין עלייהו במ"מ והא דנקט רב ושמואל חמשת המינין היינו למידק דאפילו חמשת המינין דוקא כשאית' בעיני' אבל ע"י תערובת לא:

תוס' ד"ה קליפי אגוזים וכו' דפרי נינהו מכאן שיש לברך על הגרעינין וכו' בפה"ע מדאחזו התוס' גרעינן לענין ברכה ולא נקט ג"כ קליפין מכלל שמודים בקליפים דאין מברכין עליהם בורא פה"ע שאף שחייבים בערלה אף על פי כן לאו פרי נינהו ומן את פריו אתרבו והם טפל לפרי לא שהם עצמם פרי אבל גרעינן סברי התוס' דלא מכח את אתרבו לערלה אלא שהם עצמם חשובים פרי והרשב"א בחידושיו נחלק עליהם ודעתו שגם הגרעינן שחייבים בערלה מן את אתר בו שהם ג"כ טפל לפרי אבל הם עצמם אינם חשובים פרי ולהכי אינו מברך עליהם רק בפה"א והב"י בשלחנו סי' ר"ב סעיף ג' פסק כפסק התוס' ואני בעניי נלע"ד כדברי הרשב"א ואני תמה על התוס' וגם על הרא"ש שהוא ג"כ סובר כהתוס' והלא מפורש משנה פ"א דערלה משנה ח' שמותרים ברבעי ואם הגרעינן הם עצמם פרי למה מותרים ברבעי ועיין שם בפירוש הר"ש שלהכי מותרים ברבעי דתניא פרי פרי אתה פודה וכו' עיין שם ואם הגרעינן הם פרי יהי' צריכים פדיון ברבעי ואמנם דלא נשוי' להתוס' והרא"ש טועים בדבר משנה נתתי לבי ועמדתי על כוונתם וגם הם פשוט אצלם שהגרעינן מתורת שומר אתרבו כמו הקליפים ואמנם ידוע שהגרעינים כמו גרעיני גודגניות מאפרסקים וכן שאר פירות יש בתוכם גרעון והגרעין הוא סחוס קשה כעץ ובתוך הסחוס הקשה הזה יש בתוכו אוכל ואמנם הסחוס הקשה עם האוכל שבתוכו הכל נקרא בשם גרעין וסברי התוס' שאין הגרעין שומר לאוכל שסבובו מבחוץ דהיינו עקר הפרי שאין הדבר שבפנים שומר את מה שבחוץ. וקליפי האגוז הוא שומר להאגוז שבתוכו אבל הגרעון שבפנים אינו מגין על מה שבחוץ וא"כ למה יהי' זה בכלל שומר לפרי כי את מה הוא שומר ועל איזה דבר הוא מגין אלא ודאי שהאוכל שבתוך הגרעון הוא עצמו פרי והסחוס הקשה הוא שומרו ומגין עליו כמו קליפת האגוז על האגוז והגרעין הנזכר שם במשנה הוא הסחוס הקשה והוא ראוי לצביעה ואסרו הכתוב משום ערלה כיון שהוא שומר לפרי שבתוכו ולהכי מותר ברבעי והתוס' שכתבו כאן שהגרעין הוא פרי כוונתם על האוכל שבתוך הגרעון ושפיר כתבו דפרי נינהו דמדאסר הכתוב הסחוס הקשה משום שומר מכלל שזה שבתוכו הוא פרי ודע שהרמב"ם בפירוש המשנה שם פירש הטעם שאסורים בערלה לפי שערלה אסור בצביעה וכל אלו אף שאינם פרי ראוים הם לצביעה ואמר בספרי מנין שלא יצבע ולא יהנה ת"ל וערלתם ערלתו ערלים לרבות כולם עכ"ל הרמב"ם ולא הזכיר הרמב"ם שם דמרבינן להו מאת פריו לרבות שומר לפרי ואולי כוונתו שם למיהב טעמא דקרא שאסרם בערלה ולא אסרם ברבעי וכמו שכתב שם שמותרים ברבעי לפי שרבעי אינו אסור בהכאה וכו' ולא יתקדש בו אלא פרי הראוי לאכילה:

רבי עקיבא במקום רבי אליעזר עבדינן כותיה וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. כתב רבינו יונה דעיקר הפירוש הוא ב"ש במקום ב"ה וכו' אבל ר"ע במקום רבי אליעזר משנה היא ולא עוד אלא דהלכה כר"ע מחבירו וכו' ונפסוק הלכה כר"ע בח"ל לקולא שדי שנפסוק כר"א בארץ לחומרא אבל לא בא לדחות שלא יהיה [הלכה] כר"א כלל ואפילו בארץ דאע"ג דהלכה כר"ע מחבירו ה"מ כשחולק עם יחיד ואין לו שום סיוע אבל הכא הברייתא מסייע ליה וכו' וכיון דברייתא מסייע ליה כר"א די כשנפסוק כרבי עקיבא בח"ל בלבד עכ"ל ותמה על דבריו הגאון הרב פני יהושע בשיטתו וז"ל כתב דאין מזה ראיה כיון דאשכחן סתם ברייתא דלעיל וכו' ואני לא זל"ד בזה דהא קי"ל מחלקת במתני' וסתם בברייתא לא הוי סתם דרבי לא שנה רבי חייא מנ"ל כדאיתא בהחולץ דף מ"ב ע"ב עכ"ל ולק"מ דודאי סתם בבריתא לא חשיב סתם כי תני ליה במחלקת במתני' והכא רבינו יונה לא אתי עלה מהברייתא מכח סתם רק דמהברייתא יש סיוע דאין ר"א יחיד דאע"ג דלא חשיב סתם הא מיהא שמעינן דרבי אליעזר אינו יחיד ואזל כלל ה' כר"ע מחבירו כן נראה ברור בכונת רבינו יונה דלא אתי מכח סתם דברייתא כאשר יראה המעיין. ואין להקשות דדילמא ליכא מאן דסבר כרבי אליעזר אלא דרבי חייא סתם כמותו ולא חשיב לן סתם חדא דמאי דעתיה דר' חייא הא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ומוכרח דאשכח תנא דסבר כרבי אליעזר ומשו"ה סתם הכי ואע"ג דאין סתמו סתם מ"מ נקוט מיהא דאיכא מ"ד כר"א. ותו דהן לו יהי דרבי חייא דעתו כרבי אליעזר ומשו"ה סתם הכי אבל לא שידע דתנא אחר כר"ע. ס"ס הא רבי חייא כוותיה ולאו ר' אליעזר לחוד הוא. ומיהו עדיין יש להעיר קצת בדברי רבינו יונה אנכי העירותיהו בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ר"ב בס"ד:

תוס' ד"ה אין קוצצין וכו' ע"ס הדבור. הרב בית יעקב בתשובות סי' ק"ם הביא ראיה מדברי התוס' הללו מדלא משנו דאיירי בצריך למקומו ש"מ דפליגי על הרא"ש ע"ש באורך ואינה ראיה דהתוס' נקטי מאי דמפורש בש"ס והכי רגילי רבוואתא למנקט מאי דמפורש בש"ס. תדע דהרא"ש דשרי בצריך למקומו כתב בפירושו פ"ד דשביעית ומשום קוצץ אילנות טובים ליכא אם הוא מעולה בדמים ולדברי הרב בית יעקב נימא דהרא"ש פליג דידיה אדידיה. והגם דיש לדחות זה דהרא"ש כפי הכלל שכתבנו במקום אחר. מ"מ הדבר ברור דאין ראיה מהכא. ומ"ש התוס' נמי דלא טעין קבא זה מפורש בש"ס נמי וגם מרווח יותר במשנה ואני בעניי הארכתי בתשו' לסתור כל דברי הרב בית יעקב ולדחות ראיותיו ע"ש באורך בס"ד: