להא שמעתא משמיה [את ההלכה הזו משמו] של רב יוסף בהא לישנא [בלשון זו] דכולי עלמא [שלדעת הכל] אין פודין את הקדשים כדי להאכילן לכלבים, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בברייתא זו, בדבר זה נחלקו]: האם דבר הגורם לממון כממון דמי [נחשב] או לא. כלומר, האם דבר שכשלעצמו ברגע זה איננו שוה כסף, ואולם אם ישמידוהו יגרם על ידי כך לאחר מכן הפסד כספי, האם נחשב הדבר כבעל ערך כספי ממש, ולשיטתו של ר' שמעון שחמץ לאחר הפסח מותר באכילה.

ומפרטים: מאן [מי] שאמר מעל, שבהקדש חמץ בפסח מועלים, קסבר [סבור הוא] כי דבר הגורם לממון — כממון דמי [הוא נחשב]. ולכן אף שהחמץ איננו שוה כעת מאומה, כיון שאחר הפסח ראוי הוא שוב לאכילה, הרי גם כעת יש לו ערך כספי (שהרי בעתיד הוא שווה כסף). ומאן [מי] שאמר לא מעל — קסבר [סבור הוא]: כי דבר הגורם לממון — לאו [לא] כממון דמי [נחשב], וכיון שבשעה זו אין החמץ בעל ערך — לא מעל.

רב אחא בר יעקב אמר בפירוש סוגיה זו: דכולי עלמא [לדעת הכל] דבר הגורם לממון כממון דמי [הוא נחשב], והכא בפלוגתא [וכאן במחלוקת] של ר' יהודה ור' שמעון קמיפלגי [הרי הם נחלקים]. כיצד? מאן [מי] שאמר לא מעל סבור כשיטת ר' יהודה שלדעתו חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, ואם כן חמץ ההקדש אין לו היתר, ולכן אינו שוה מאומה. ואילו מאן [מי] שאמר מעל סבור כשיטת ר' שמעון שחמץ לאחר הפסח מותר בהנאה, וכיון שכך הריהו דבר הגורם לממון ודינו כממון, ומעל בו.

ולכאורה אפשר להקשות: והא [והרי] רב אחא בר יעקב הוא זה שאמר כי ר' יהודה יליף [למד] שאור שנאמר באיסור אכילה משאור שנאמר באיסור ראייה, כלומר שאף איסור אכילה לא חל אלא על חמץ של ישראל שאסור בראיה, אבל חמץ של גוי ושל הקדש שמותרים בראיה מותר! אלא עלינו לומר כי הדר ביה [חזר בו] רב אחא בר יעקב מההיא [מאותה שיטה] בפירוש דברי ר' יהודה, והוא סבור כרבא שר' יהודה אוסר כל חמץ שעבר עליו הפסח.

רב אשי אמר בפירוש הדברים: דכולי עלמא [לדעת הכל] אין פודין קדשים להאכילם לכלבים, וכן דבר הגורם לממון לאו [לא] כממון דמי [נחשב], והכא [וכאן] בברייתא זו בפלוגתא [במחלוקת] של ר' יוסי הגלילי ורבנן [וחכמים] קמיפלגי [הם חלוקים]. ובאופן זה: מאן [מי] שאמר מעל בחמץ של הקדש סבור כר' יוסי הגלילי, שלדעתו אפילו חמץ של ישראל מותר בהנאה כל שבעה, ויש איפוא לחמץ ערך, ולכן מעל. ומאן [מי] שאמר לא מעל סבור כרבנן [כשיטת חכמים] שלדעתם חמץ בפסח אסור בהנאה ואינו שוה מאומה, שאף שאולי יהיה שוה משהו אחר הפסח, הרי דבר הגורם לממון אינו נחשב כממון, ובדבר שאין בו ערך אין מעילה.

א אמר רב: חמץ בזמנו כלומר בתוך הפסח, בין שנתערב במינו, כגון קמח חמץ בקמח מצה ומצה במצת חמץ, בין שנתערב שלא במינו — אסור. אם היה זה שלא בזמנו אלא לאחר הפסח, אם נתערב במינו — אסור, נתערב שלא במינו — מותר.

ושואלים: במאי עסקינן [במה בדיוק אנו עוסקים], אילימא [אם תאמר] בנותן טעם, כלומר שהחמץ שנתערב היה מרובה עד כדי שיוכל לתת טעם בדברים שנתערב בהם (שהוא בערך אחד מששים), אם כן שלא בזמנו שלא במינו מדוע מותר? הא יהיב טעמא [הרי הוא נותן טעם] והאוכל מן התערובת מרגיש בטעמו של איסור!

אלא ודאי מדובר כאן במשהו חמץ בתוך כמות רבה של מצה. ומבארים את השיטה, מה שאמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור, כאן רב הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] פסק הלכה זה: כל איסורין שבתורה שנתערבו בהיתר, אם נתערב מין במינו שאין דרך להבחין בדבר האיסור, הרי הוא אוסר במשהו, כלומר בכל שיעור שיהיה. ואם נתערב שלא במינו דנים אותו בנותן טעם.

רב הוסיף וגם גזר על חמץ בזמנו שנתערב שלא במינו אטו [משום] מינו. שכיון שחמץ שנתערב במינו אסור במשהו, אף בשלא במינו גזרו משום חומרת איסור חמץ שיהא אוסר במשהו. ומה שסבר רב שחמץ שלא בזמנו שנתערב במינו — אסור, הרי זה כשיטת ר' יהודה שחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה, ולכן אף התערובת אסורה.

ואם נתערב שלא במינו — מותר, כי על שלא בזמנו ושלא במינו אטו [משום] מינו כולי האי לא גזרינן [כל כך איננו גוזרים], שכיון שלדעת רב כל איסור שנפל שלא במינו בטל אם אינו בנותן טעם, הרי אף חמץ לאחר הפסח כיון שהוא שלא בזמנו אין לאסור במשהו.

ואילו שמואל אמר בהלכה זו כי חמץ בזמנו, אם נתערב במינו — אסור, שלא במינו — מותר. ואם היה זה שלא בזמנו, בין שנתערב במינו בין שנתערב שלא במינו — מותר. ומבארים את שיטתו: חמץ בזמנו אם נתערב במינו — אסור, שמואל הלך בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] כי רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כל איסורין שבתורה, נתערב במינו — אסורין במשהו, שלא במינו — בנותן טעם בלבד הוא שנאסר.

ואילו שלא במינן אטו [משום] זה שנפל לתוך מינן — לא גזר בו שמואל. ואילו שלא בזמנו, בין שנתערב במינן בין שנתערב שלא במינן — מותרין, והוא כשיטת ר' שמעון שחמץ שעבר עליו הפסח מותר.

ור' יוחנן אמר: חמץ בזמנו, בין שנתערב במינו ובין שנתערב שלא במינו — אסור אם בו כדי שיהא נותן טעם בתערובת. ואילו שלא בזמנו, בין שנתערב במינן בין שנתערב שלא במינן — מותר.

ומבארים: חמץ בזמנו בין שנתערב במינו בין שנתערב שלא במינו אינו אסור אלא אם יש בו שיעור בנותן טעם — לענין זה ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], כי ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כל איסורין שבתורה שנתערבו, בין שנתערבו במינן בין שנתערבו שלא במינן — אוסרים בכדי שיעור נותן טעם. היו פחות מכן — בטלו. ואילו שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו — מותרין, שדעתו כר' שמעון, שלשיטתו אין איסור תורה בחמץ שעבר עליו הפסח.