בוכיא והוא כלי רעפים שאופין בו עוגות של חמץ כל השנה אין אופין בה מצה בפסח שהרי היסקה מבחוץ ואין בה בכדי לבון הראוי ואם מלאה גחלים למעלה עד שנתלבנה כראוי הרי נעשה היסקה מבפנים כתנור ומותר לאפות בה מצה ואין לומר חייס עלה דילמא פקעה שמתוך עובי שבה אין בקיעתה מצויה:
הסכינים התבאר בכאן שדיים בהגעלה אלא שמצריכים בהם כלי ראשון ואע"פ שאין שמושם בכלי ראשון תשמישן שבלחם חם או בבשר החם עם מה שהסכין נכנס בהם בדוחק עושה אותה כתשמישו בכלי ראשון ולא מפני שנחוש שלפעמים תוחבין אותו בקדרה שאם כן נחוש שמא תוחבין אותו באור כעין שפוד ונצריכהו לבון אלא דברים אלו אין מצוין ואין חוששין להם ולא הצרכנום בכלי ראשון אלא מצד מה שכתבנו ודבר זה לדעתנו בין בגדולים בין בקטנים בין בשל פסח בין בשל גיעולי גוים ויש מצריכין בהם לבון בגיעולי גוים וכבר ביארנו ענין זה באחרון של עבודה זרה וכן ביארנו שם ששפודין ואסכלאות אף לענין הפסח צריכים לבון ואע"פ שמן ההיתר בלעו ואע"פ שלענין קדשים אמרו שדים בהגעלה ומצד מה שאמרו שם היתרא בלע כבר ביארנו שם שהחמץ בפסח אינו קרוי היתר הואיל ואלו בולעים אותו היום איסור הוא ומ"מ יש דוחים סברא זו לומר שכל שבשעת בליעתו היה היתר היתרא בלע מיקרי ודיו בהגעלה אע"פ שתשמישן באור וכן כתבו קצת רבני צרפת אלא שמ"מ י"מ כטעם שטתנו שזה שאמור בנותר היתרא בלע מפני שבשעה שנבלע האיסור בדפני הקדרה לא היה נותר אבל אחר שנבלע היה נותר ומתוך כך דיו בהגעלה שאין שם נותר חל לגמרי על הבלוע אבל חמץ אף בשנבלע חמץ גמור הוא ואיסור של פסח בלע וכן שהנותר אחר שנבלע נתחדש בו שם נותר דמעיקרא קדש והשתא נותר ואין שם מתחדש יפה על הבלוע אבל חמץ מעיקרא חמץ והשתא חמץ אלא שנתחדש בו איסור ואף גדולי הפוסקים כתבוה כדברינו וכלל בזה שכל כלים של עץ או של מתכת או של אבן שנשתמש בהם חמץ כל השנה בכלי ראשון כגוף הכף וכיוצא בה צריך להגעילן בכלי ראשון ואפי' לא היה דרך תשמישו בראשון עד שסלקו את הכלי ראשון מן האור הואיל ורותח הוא כלי ראשון הוא כמו שביארנו באחרון של ע"ז שאין חלוק כלל בין אותו שעל האור לאותו שהעבירוהו מעל האור ועדיין הוא ברתיחתו ושניהם כלי ראשון הם ואותם שנשתמש בהם בכלי שני כגון קערות שופך עליהם רותחין בכלי שני ומשהה אותם שם עד שפולטות ודיו ועכשו שנהגו להגעילן בכלי ראשון חומרא בעלמא הוא וי"א מפני שלפעמים שואבים בהם בתוך הקדרה או שמערין מן הקדרה לקערה וערוי ככלי ראשון ואע"פ שהלכה עירוי אינו ככלי ראשון כמו שביארנו במסכת שבת הם אומרים דוקא לענין בישול אבל לענין בליעה ופליטה הרי היא ככלי ראשון ומ"מ דיים בכלי שני וכל שאתה מגעילו בענין חמץ או בענין פליטת אסור צריך שטיפה בצונן אבל לא טבילה בארבעים סאה אבל לוקח כלים מן הגוים צריכין טבילה בארבעים סאה וכבר ביארנו ענין הגעלה ועיקר טעם שלה ופרטים הצריכים לביאורה הן לחמץ בפסח הן לשאר איסורין ביאור מרווח באחרון של עבודה זרה:
כל כלי שהכשרו בהגעלה צריך תחלה שפשוף להעביר את החלודה ואחר ההגעלה צריך שטיפה בצונן להעביר זוהמת הפליטה וכל כלי שצריך ליבון אינו צריך שפשוף והדחה כלל:
כלי עצם כגון כפות של קרן או שאר כלים של עצם אחר דיו בהגעלה ויש אוסרין בכפות של קרן מפני שמתעקמין לחמימות המים שמא יחוס עליהם ואין הדברים כלום כשם שאינו חס בתשמישן כך אינו חס עליהם בהכשרן וכן כלים של שער כגון הנפה וכן הכלים הדומים לאלו דינן בהגעלה וי"א שהקרן אינו בולע ומתוך כך מתירים בכפות של קרן לאכול בהם פעם בשר פעם גבינה ולא יראה כן שהרי אמרו מעייל להו לקתייהו ברותחין וידות הסכין ברוב הם של קרן אלמא צריכות הן הכשר:
בתלמוד המערב אמרו הורי ר' אמי בהילין גרביא דכותחא ממלאן שלשה ימים מים מעת לעת נראה מכאן שכל שבתערובות חמץ בכלי חרס דיו במלוי ועירוי הואיל ותערובות מעט הוא כחמץ שבכותח:
גדולי המחברים כתבו בהלכות מעשה הקרבנות שכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה ואפי' בחטאת אלא הדחה בעלמא וכן היא בברייתא של זבחים ויש שואלין ממנה למה שכתבו כאן גדולי הפוסקים שאף כלי אבנים צריכים הגעלה והם בורמי דגללא ופירשו גדולי נארבונאה שלא נאמר כן אלא בשלא רצו לבשל בהם שבשאר כלים אפי' לא רצו לבשל בהם צריכים הכשר שלא תהא בליעתם נותר ובאלו לא הקפידו בבליעתם כל זמן שלא תהא נפלטת בדבר אחר הא כל שרצו לבשל בו ודאי ודאי צריך הכשר:
אף הם כתבו בענין מריקה בחמין ושטיפה בצונן שהמריקה כמריקת הכוס והשטיפה כשטיפת הכוס כלומר שהמריקה אינה הגעלה לתוך כלי גדול אלא שממרקין אותו מן המים הרותחין וזהו כמריקת הכוס ובגמ' זבחים פרק דם חטאת צ"ו ב' נראה שלא נאמר מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס אלא לדעת האומר מריקה ושטיפה שתיהן בצונן והם באות אחר הגעלה כמו שהתבאר שם לדעת זה וענין מריקה ושטיפה לדעת זה י"מ כמריקת כוס של ברכה ר"ל אחת בפנים ואחת בחוץ ומ"מ רוב מפרשים פירשו בה ששתיהן בכל הכלי והמריקה הוא מירוק והשטיפה באה אחריה אבל לדעת האומר מריקה בחמין פירושו הגעלה גמורה בתוך כלי ומ"מ יש ספרים שגורסין בהם כדעת גדולי המחברים והוא שאמרו שם מריקה בחמין ושטיפה בצונן ותני מריקה כמריקת הכוס והם דברים מתמיהים שאם מריקה בחמין כמריקת הכוס ואין הגעלה קודמתה היאך די לה בזה ומריקה של כוס אדם נוגע בה בידו כשאדם ממרקו והרי צריך להיות היד סולדת ואם נפרשה אחר הגעלה הרי זו חומרא יתרה אלא שגדולי המפרשים נסכמים לפרשה כן:
כלי חרס אין להם הכשר ואפי' מאני דקוניא שטחין אותן באבר אין דנין אותן ככלי מתכות אלא ככלי חרס ולא סוף דבר ירוקים שהם מקרקע שחופרים ממנה צריף הנקרא אלוס ובולע הרבה אלא אף בשחורים ולבנים כן ולא סוף דבר בשיש בה בקעים אלא אף כשהם שועים בלא שום בקע שאף אלו משחירים בתשמישם מצד בליעתם העוברת במעמקי עובי דפנותיהם עד שמשחירים מגבם והוא האמור עליהם דמדייתי ר"ל שמשחירים מלשון דיו ומאחר שכן בולעים הם ומאחר שהם בולעים התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם שנאמר וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר ולענין יין נסך ירוקים אע"פ שאין בהם בקעים או לבנים ושחורים ויש בהם בקעים הרי הם ככלי חרס ואם היה תחלת תשמישן ביד גוי צריכים הכשר גדול במלוי ועירוי הא לבנים ושחורים ובלא בקעים הרי הם ככלי מתכות לענין הכשר ואפי' הי' תחלת תשמישן ביד גוי דיין בשכשוך וכבר ביארנוה במסכת ע"ז בפרק שני:
כל הכלים של חרס שנשתמש בהם בצונן חמץ משתמשים בהם מצה בצונן והוא הדין בחמין שהרי תשמיש של חמץ שנשתמש בו בצונן לא כלום הוא חוץ מבית שאור שחימוצו קשה וזה הוא כאלו נשתמש בו חמץ בחמין וכל שנשתמש בו חמץ בחמין אסור להשתמש בו מצה בצונן וזה שתפש בגמ' על היתרא מותר להשתמש בו מצה בצונן לא להפקיע תשמיש מצה בחמין אלא ללמד שאם נשתמש חמץ בחמין אסור להשתמש בו מצה אף בצונן ולקצת גדולי הדורות ראיתי הטעם מפני שכלי חרס הואיל ואין להם הכשר גזרו בו אף בצונן שמא ישתמש בו חמין אבל בשאר כלים הואיל ויש להם הכשר לכשירצה להשתמש בו בחמין אין גוזרין בו לתשמיש צונן והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו במסכת חולין קי"א ב' בההיא פינכא ר"ל של חרס דאמלח בה בשרא בי ר' אמי ותברה ולא שרייה אפי' לאשתמושי בה בצונן וא"ת בזו משום גזרה הוא שמא יבא להשתמש בה בחמין אין זה כלום שמאחר שאין איסורה אלא בנותן טעם הרי יכול לעמוד על בירור הטעם ולא הוצרך לשבירה ומ"מ גדולי הדורות סוברים הפך הדברים שאם נשתמש בהם חמץ בצונן אסור להשתמש בהם מצה בחמין מפני שכלי חרס בולעים מעט אף מן הצונן וכמו שאמרו לענין נסך פעם ראשון ושני אסור ואפי' נשתמש בהם חמץ בחמין מותר להשתמש בהם מצה בצונן ואין הדברים נראין:
כלי שנותנין בו חרוסת ושאר מיני כותח כל ימות השנה ורגילים לתת חומץ בתוך הכותח הרי הוא כבית שאור שחמוצו קשה מתוך חדוד החומץ וחורפתו והרי הוא כנשתמש בהם חמץ בחמין וכן עריבות של חרס שלשין בהם כל ימות השנה ומשהין בהן עיסה המחמצת אע"פ שהם רחבות ואויר שולט בהם הרי הם ככלי חרס שנשתמש בהם חמץ בחמין הא של עץ ודאי דיין בהגעלה ולא נהגו לאסור בשלנו אלא מפני שצריכות הגעלה בכלי ראשון ומתוך גדלן אין הגעלה נעשית בהן יפה ועכשיו נהגו הכל שלא להשתמש בפסח בכלי חרס אלא בכלים חדשים וכן ראוי לכל בעל נפש:
לקצת רבותי הצרפתים ראיתי שכל שאסרו להשתמש מצה בחמין במקום שנשתמש בו חמץ בחמין דוקא שהוא לח וכשהוא חם נבלע בדפני הכלי והוא חוזר ונפלט אבל לחם מצה שהוא יבש אע"פ שהוא חם אפי' הניחוהו בבית שאור מותר שאין דרכו להפליט הכלי ולבלוע פליטתו ואפי' הונח לחם מצה חם על לחם חמץ חם ואף בנרבונאה נעשה בה מעשה בלחם מצה חם שהונח בכלים הרגילים להשתמש בהם חמץ ולא הוגעלו:
המשנה השלישית והכונה בה גם כן בביאור החלק השלישי והוא שאמר נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו לאחר הפסח אסור בהנאה אמר הר"ם התנאי בשניהם שיאמר לו אם לא הבאתי לך מעות ביום פלוני קנה מעכשיו אבל אם לא אמר לו זה הרי החמץ נחשב ברשות בעליו ולא ברשות אותו שהוא ממושכן אצלו:
אמר המאירי נכרי שהלוה את ישראל על חמצו הרי הוא אחר הפסח מותר בהנאה שאע"פ שהישראל יכול לפדותו אינו של ישראל אלא של נכרי ופירשוה בגמ' בשהרהינו אצלו ר"ל שמשכנו לו לצמיתות כגון שההלואה היתה קודם הפסח והניח החמץ בבית הגוי והרהינו שאם לא יפדנו מכאן ועד יום פלוני שיהא החמץ קנוי לגוי מעכשיו וכל כיוצא בזו כשלא פדאו לאותו היום נעשה החמץ קנוי לגוי משעת ההלואה ואע"פ שהזמן אינו עד לאחר הפסח כל שלא פדאו מיהא קם ליה ברשות הגוי מעכשו ואם לא אמר לו מעכשו הדבר תלוי בזמן שאם הזמן קודם הפסח ודאי קנאו הגוי ואע"פ שכל דאי לא קני כשלא אמר לו מעכשו שכל שיש בו שיעבוד דרך גוזמא אסמכתא הוא אין זה כלום שכל שיש בו משכון אין בו דין אסמכתא והמלוה את חברו על המשכון ואמר לו אם לא פרעתיך עד יום פלוני יהא המשכון חלוט לך אפי' שוה כמה קנאו בלא מעכשיו וכן כתבנוה בשלישי של מציעא והילכך כל שאין בו מעכשיו אם היה הזמן קודם הפסח אף זה קנאו הגוי הא אם לא הגיע זמן עד לאחר הפסח אסור:
וגדולי המחברים שכתבו שאף במעכשיו צריך שיהא הזמן קודם הפסח נראה שיש להם שיטה אחרת והוא שכל שאין שם מעכשו אסמכתא היא ואפי' במקום משכון ואפי' הגיע זמן קודם הפסח לא קנאו הגוי וא"כ אף בהגיע זמן קודם הפסח צריך מעכשו הא כל שלא הגיע זמן עד לאחר הפסח אין מעכשו מועיל בו הואיל ויכול לפדותו ואין הדברים נראים אלא כל שיש בו מעכשו אפי' לא הגיע הזמן עד לאחר הפסח מותר בו אחר הזמן ואע"פ שהיה בידו לפדותו ואמרו בחלה שמתוך שיכול לישאל עליה הרי הוא כשלו לעבור עליו בזו מפני שאינו חסר בשאלתו אלא דבור בעלמא אבל זה שהוא מחוסר ממון אין אומרין בו מתוך וסתמו קנוי הוא לגוי ואפי' פדאו לאחר הזמן פנים חדשות הן וישראל שהלוה את הנכרי בדרך זה הרי הוא בחזקת ישראל לעבור עליו אע"פ שאפשר לגוי לפדותו שמא לא יפדנו ונמצא הוא עובר עליו למפרע ומ"מ כל שפדאו בתוך הזמן פקע איסורו גם כן אבל אם פדאו משהגיע הזמן לא נפקע איסורו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ר"ל שאם לוה ראובן משמעון מנה ושעבד לו שדה אחד אפותיקי אין המלוה יכול להקדישו עד שעה שיגבנו בחובו ואין אומרין בשעה שגבאו הוברר הדבר שמשעת ההלואה היה שלו ואם הקדישו קודם שגבאו לכשגבאו מיהא חל ההקדש שגבייתו למפרע היתה משעת הלואה אלא אין גוביינא אלא משעה שהוא יורד בה מתורת חובו ואין הקדשו שמקודם שעה זו כלום:
ומ"מ סוגיית הלכה זו אע"פ שזהו פסק שלה מתוך שיש בביאורה בלבולים וקצת דינים מתחדשים ממנה אני רואה להעירך מעט בביאורה והוא שתדע שזה שנחלקו אביי ורבא בבעל חוב שלדעת אביי למפרע הוא גובה ולדעת רבא מכאן ולהבא הוא גובה פירושו כשעשה לו שדהו אפותיקי שאם בשיעבוד סתם היאך עולה על דעת אביי לומר למפרע הוא גובה והרי אין המלוה יורד לפירות עד לאחר שומא והכרזה ושטר חליטה מבית דין אלא ודאי באפותיקי ולדעת אביי הואיל ונעשית לו אפותיקי נמצא כשגובה אותה הוברר הדבר שמשעת הלואה היתה שלו ואפי' באפותיקי סתם ולדעת רבא אף במפורש ר"ל שאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה אינו גובה למפרע הואיל ומ"מ הלה יכול לסלקו בדמים וכן פרשוה במעכשו ר"ל אם לא אפרעך עד יום פלוני תהא שדה זו קנויה לך מעכשו שאם לא כן אסמכתא הוא ודין אסמכתא אף באפותיקי נאמר כמו שביארנו במציעא פרק נשך בסוגיית המשנה החמשית ומ"מ י"מ שאף בשיעבוד סתם נחלקו ומביאים ראיה ממה שהביאו עליה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם שנאמרה אף בסתם ואחר שכן אין כאן מעכשו ולא דין אסמכתא כלל אלא שנראה כדעת ראשון:
ונשוב לביאור הסוגיא והוא שאמרו היכא דאקדיש או דזבין לוה כולי עלמא לא פליגי שאין הקדשו ומכירתו כלום ובמכירה בא מלוה וטורף ובהקדש מוסיף על הלואתו עוד דינר שפודה את השדה בו וגובהו בחובו והזקיקו לפדיון זה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ופדיון זה יש אומרין שהוא אף על ידי עצמו וכן יראה מסוגיא זו אבל במסכת ערכין כ"ג ב' נראה דוקא על ידי אחר ולא על ידי מלוה עצמו ויש שואלין והלא אמרו שההקדש מוציא מידי שיעבוד ותירצו גדולי הרבנים שלא אמרו להיות הקדש מוציא מידי שיעבוד אלא דוקא בקדושת הגוף אבל בקדושת דמים לא וקרקע אין בו אלא קדושת דמים ומקשים עליהם ואם בקדושת הגוף מאי איריא הקדיש אפי' מכר נמי וכמו שאמרו ב"ק י"א ב' עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו ותרצוה בששעבד לו מטלטלין אגב קרקע שבמכירה חוזר וגובה מהם כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים מ"ד ב' ובהקדש לא וקצת רבני צרפת מפרשים שזה שאמרו שההקדש מוציא מידי שעבוד בכל מטלטלין הוא ואפי' אותם שאין ראוים לקדושת הגוף ומאחר שהם מחוסרים גובינא הקדש מפקיע שעבודם ולפיכך אמרו שמוסיף דינר ופודה וא"ת במטלטלין מיהא מאי איריא הקדיש אפי' מכר נמי נפקא מינה לעבד שאם עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו ובהקדש לא:
וקצת חכמי נארבונאה פירשו שזו שאמרו שההקדש מוציא מידי שעבוד אף בקרקעות נאמר ובשאינו מקדיש כל נכסיו ומאחר שיכול לחזור על שאר הנכסים דין הוא שיהא ההקדש מפקיע את זה וזה שאמרו שמוסיף דינר ופודה פירושו בשהקדיש כל נכסיו ואם תאמר אם בשלא הקדיש כל נכסיו מאי איריא הקדיש אפי' מכר נמי ומטעם הנחתי לך מקום לגבות הימנו נפקא מינה דאפותיקי מפורש שבמכרו חוזר וגובה ממנו אף במקום בני חרי ובמקדיש לא אלא גובה חובו משאר נכסים וכן יש אומרים שאם מכר קרקע והניח מטלטלין ואח"כ מכר המטלטלין בעל חוב חוזר וטורף את הקרקע ואין טענת הנחת מקום בשיור מטלטלין ובהקדיש הפסיד מכאן ומכאן וכן כתבו במכר קרקע ושייר קרקעות והכסיפו שבמכר חוזרין עליו ובהקדיש לא והדברים זרים ולא כתבנום אלא שלא לטעות בהם ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאף זו הפקיע את השעבוד והוא שהוצרך לפדיון וכל הקדש שבעולם מפקיע את השיעבוד והפקעת שיעבודו הוא שצריך פדיון ואין הדברים נראין שהרי לא הצריכו בפדיון זה אלא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון:
