אמר אביי: ר' אליעזר בן יעקב, ור' עקיבא ור' יוחנן בן נורי כולהו סבירא להו [כולם סבורים] כי חמץ בפסח אסור בהנאה, ובהא פליגי [ובבעיה זו נחלקו], שר' עקיבא סבר: לפי דמים משלם ולכן עבור תרומת חמץ אינו משלם כלל, ור' יוחנן בן נורי סבר: לפי מדה משלם ומחזיר כמדתה, אפילו תרומת חמץ בפסח,

ושואלים: פשיטא [פשוט מובן שכך הוא] שהרי אין דרך אחרת להסביר את השיטות! ודוחים: מהו דתימא [שתאמר]: ר' יוחנן בן נורי נמי [גם כן] כר' עקיבא סבירא ליה [סבור] לענין זה שאמר אף הוא לפי דמים משלם. והתם היינו טעמא דקא מחייב [ושם זהו הטעם שהוא מחייב] — משום דסבר לה כר' יוסי הגלילי, שאמר: חמץ בפסח מותר בהנאה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שר' יוחנן בן נורי סובר שחמץ בפסח אסור בהנאה.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן] אולי באמת כך סבור ר' יוחנן בן נורי? ודוחים: אם כן, אם סבור הוא שחמץ מותר בהנאה נהדר ליה [שישיב לו] ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא כי היכי דמהדר ליה [כפי שהשיב לו] ר' אלעזר חסמא לר' אליעזר בן יעקב שחמץ זה נותנו לכלבו. וכיון שלא השיב תשובה זו — משמע שאף הוא מסכים שחמץ בפסח אסור בהנאה.

א כיון שדובר בדיני המזיק את התרומה מביאים עוד דיון בנושא זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: זר האוכל כזית תרומה — משלם קרן וחומש, אבא שאול אומר: אינו מתחייב בתשלום עד שיהא בו בדבר שאכל שוה פרוטה. ומבארים: מאי טעמא דתנא קמא [מה טעמו של התנא הראשון] הוא מתבסס על האמור "ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש" (ויקרא כב, יד), ואכילה שיעורה הקטן ביותר הוא בכזית,

ואבא שאול מאי טעמא [מה טעמו]? אמר קרא [המקרא] בפסוק זה "ונתן" ואין נתינה פחות משוה פרוטה. ושואלים: ואידך נמי הא כתיב [והאחר אבא שאול, גם כן הלוא כתוב] "יאכל" ומשמעו שיהא בו שיעור אכילה שהוא בכזית! ומשיבים: ההוא [אותו פסוק] ללמדנו פרט למזיק הוא דאתא [שבא] כלומר, שהמזיק תרומה אפילו בשוגג בלא ליהנות ממנה איננו מוסיף את החומש אלא משלם קרן בלבד, כי גזירת הכתוב היא שרק האוכל יוסיף חומש.

ושואלים: ותנא קמא [ולדעת התנא הראשון] הכתיב [והרי נאמר] בכל זאת "ונתן"! ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לו] לענין דבר הראוי להיות קדש שאין דבר מתקדש מתחילה בקדושת תרומה אם אינו שוה משהו, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח, שכיון שאיננה שוה מאומה ואי אפשר להקדישה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: האוכל תרומה פחות מכזית — משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. ודנים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הענין]? אי דלית ביה [אם אין בו] באוכל זה שוה פרוטה — קרן נמי [גם כן] לא לישלם [ישלם] שהרי זה פחות מן השיעור הראוי להתחייב בו, ואי דאית [ואם יש] בה שוה פרוטה — חומש נמי לישלם [גם כן שישלם]! ומשיבים: לעולם תפרש דאית [שיש] בה שוה פרוטה, ואפילו הכי [כך] כיון דלית ביה [שאין בו] בדבר הנאכל כזית — משלם רק את הקרן ואינו משלם את החומש.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לפני] רב פפא הא [הלכה זו] שאמרנו שלא כאבא שאול היא, דאי [שאם] כאבא שאול האמר [הרי אמר]: כיון שיש בה שוה פרוטה חייב לשלם, אף על גב דלית ביה [אף על פי שאין בה] כזית אמר להו [להם] רב פפא אין זו הוכחה: אפילו תימא [תאמרו] שהלכה זו כאבא שאול, אבא שאול תרתי בעי [שתים הוא צריך] כלומר הוא דורש שיהא גם שיעור כזית וגם שווה פרוטה.

ושואלים: ומי בעי [והאם אמנם צריך] אבא שאול תרתי [שתים]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אבא שאול אומר: את שיש בו שוה פרוטה — חייב בתשלומין עליו, ואת שאין בו שוה פרוטה — אינו חייב בתשלומין. אמרו לו חכמים: לא אמרו דין של שוה פרוטה אלא לענין מעילה בקודש בלבד, אבל לתרומה — אינו חייב עד שיהא בו כזית. ואם איתא [ואם אמנם יש] מקום להנחה שאבא שאול דורש את שני הדברים כאחד לשון זו איננה מדוייקת, ולא היו חכמים צריכים לומר "עד שיהא בו כזית", אלא "כיון שיש בו כזית" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]. ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דברי רב פפא.

ומעירים: כי אף רב פפא הדר ביה [חזר בו] מפירוש זה. דתנן [שהרי שנינו במשנה] "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם" (ויקרא ה, טו), ומפרשים: "וחטאה בשגגה" — פרט למזיד במעילה. והלא דין הוא שלכאורה אפשר ללמוד את הדבר בקל וחומר, ומה שאר מצו‍ת לא תעשה שחייב בהן כרת במזיד — פוטר בהן את המזיד מלהביא קרבן, מעילה שאין בה כרת במזיד אינו דין שפטר בה את המזיד?

ודוחים: לא אם אמרת בשאר מצו‍ת — שכן לא חייב בהן מיתה בידי שמים, תאמר במעילה שאין בה כרת, אבל עונשה שחייב בה מיתה בידי שמים, וכיון שאין ללמוד מן הסברה תלמוד לומר מן הכתוב עצמו "בשגגה" — פרט למזיד.

ואמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין תמוהה ברייתא זו: כי האי תנא [תנא זה] מעיקרא אלימא ליה כרת [מתחילה היה תקיף, חמור בעיניו עונש הכרת] שהניח בפשטות שאיסור מעילה שאין עונשו כרת קל יותר. ולבסוף אלימא ליה מיתה [תקיפה בעיניו המיתה] שהוא אומר שאין ללמוד משאר עבירות שאין עונשן מיתה בידי שמים!

ואמר ליה [לו] רב חייא בר אבין, אפשר להחזיק בדעה המקובלת כי כרת חמור והכי קאמר [כך אמר]: לא אם אמרת בשאר מצו‍ת — שכן לא חייב בהן אדם מיתה על אכילת פחות מכזית, תאמר במעילה — שחייב בה מיתה אף בפחות מכזית. ואמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: תנוח דעתך שהנחת את דעתי ותרצת לי קושי חמור זה. ואמר ליה [לו] רב חייא בר אבין: מאי ניחותא [מה הנוחות בדבר זה] דרבה ורב ששת שדו ביה נרגא [קוצצים אותו בגרזן] כלומר הם מפריכים את תירוצי זה, וטוענים כנגדו: מאן שמעת ליה דאמר [מי איזה חכם שמעת אותו שאמר]