ומי פירות אין מחמיצין ואף שניתנים לאפיה אין עיסה הנעשית על ידיהם נחשבת כחמץ לכל דבר.

א ומעתה מבארים את פרטי הדברים במשנה. שנינו ש"אדם יוצא ידי חובת מצה בדמאי ובמעשר ראשון". ותוהים: דמאי, והא [והרי] הוא לא חזי ליה [ראוי לו] לאכול, שהרי אסרו חכמים לאכול דמאי בלא תיקון (הפרשה)! ומשיבים: כיון דאי בעי מפקר לנכסיה [שאם ירצה להפקיר את נכסיו], הוי [והריהו] עני, והינו אוכל דמאי, השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן שלא הפקיר ראוי לו] לצאת בו ידי חובה בדיעבד, שאין זו אלא חובה מדברי סופרים.

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי, וכן מאכילים את אכסניא (את החיילים הישראלים הבאים להתאכסן) בדמאי. ואמר רב הונא: תנא [שנינו] בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילין, ומכאן נבין שאיסור הדמאי אינו איסור גמור כמו טבל שאין לו היתר, אלא תיקון חכמים שבמקרים מסויימים לא עמדו על שמירתו.

ב ועוד שנינו במשנה: שמעשר ראשון שנטלה תרומתו וניתנה לכהן — יוצאים בו ידי חובת מצה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכיון שנטלה תרומתו חולין הוי [הוא] ומה החידוש שבדבר?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שהקדימו הלוי לכהן בשיבלים. כי כרגיל מקבל הלוי את המעשר הראשון לאחר שנטל הכהן מן התבואה תרומה גדולה, ואילו במקרה זה הקדים הלוי את הכהן וקיבל את המעשר לפני הפרשת התרומה ונטלה הימנו ממעשר זה תרומת מעשר שהפריש הלוי כדי להתיר לו את המעשר באכילה, אבל לא נטלה הימנו תרומה גדולה, והכהן יקח תרומה ממה שנשאר אחר נטילת המעשר על ידי הלוי ובכך החידוש, וכדברי ר' אבהו

שאמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש: מעשר ראשון שהקדימו הלוי בשיבלים אף על פי שבכך צימצם את כמות התבואה שבשדה ובאופן יחסי אף את כמות התרומה גדולה שצריכה להינטל ממנה — פטור מהפרשת תרומה גדולה מן החלק היחסי שבו גדלה כמות המעשר ראשון על חשבון התרומה גדולה, שנאמר "ואל הלויים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו), ודורש: מעשר מן המעשר אמרתי לך להפריש, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אלא מעתה אם נקבל את הוראת פסוק זה, אפילו הקדימו בכרי כאשר כבר העמיד בעל הבית את הדגן בכרי מסודר, נמי ליפטר [גם כן שיפטר] מנתינת תרומה גדולה. אמר ליה [לו]: עליך על טענה כגון זו אמר קרא [המקרא] "מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו" (במדבר יח, כט), שהלויים חייבים לתת לכהן מכל מתנותיהם שלהם.

ושואלים: ומה ראית להעמיד את הפסוקים באופן שאם הקדים הלוי בעוד התבואה בשבלים אינו חייב בהפרשת תרומה, ואם הקדימו בכרי — חייב?! ומשיבים: האי [זה] שחייב — הוא משום שכבר אידגן [נעשה דגן], והאי [וזה] שאינו חייב — הוא משום שעדיין לא אידגן [נעשה דגן]. כי תבואה שסודרה בכרי קרויה כבר בלשון התורה דגן, וחובת התרומה מפורשת בתורה שהיא מן הדגן, ומשחלה חובת הפרשת התרומה, חל החיוב להקדים נתינה לכהן ואחר כך ללוי, ואם מקדים הלוי ונוטל חייב אז לתת מחלקו גם תרומה גדולה לכהן.

ג במשנה שנינו כי מעשר שני והקדש שנפדו יוצאים בהם ידי חובת מצה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הרי הם כשאר חולין! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה שנתן את הקרן של פדיון המעשר או ההקדש, ועדיין לא נתן את החומש, שהפודה מעשר או הקדש צריך להוסיף חומש. וקא משמע לן [והשמיע לנו] בכך שאין חומש מעכב, שאף שיש חובה לשלם, מכל מקום כיון שנתן את הקרן, שוב אין קדושה בדבר שנפדה.

ד שנינו עוד כי הכהנים יוצאים בחלה ובתרומה, ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן] שכיון שהכהן רשאי לאכול חלה ותרומה מדוע לא ייצא בה ידי חובת מצה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] מצה שוה לכל אדם בעינן [צריכים אנו] ומצה שכל ישראל אינם רשאים לאכלה אף כהנים אין יוצאים בה חובת מצה, קא משמע לן [השמיע לנו] מכפילות הלשון בפסוק "מצות" "מצות" ריבה שכל מיני מצות בכלל זה, אף מצות שמותרות רק לאנשים מסויימים בלבד.

ה במשנה למדנו: אבל אין אדם יוצא ידי חובת מצה בטבל. ושואלים: פשיטא [פשוט מובן] הרי טבל אסור באכילה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא בטבל טבול (שאיסור טבל חל עליו) רק מדרבנן [מדברי סופרים] כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. שמן התורה דבר הצומח בעציץ כזה אין בו איסור טבל, ואין חובת ההפרשה ממנו אלא מדברי סופרים, והם העמידו דבריהם שלא ייצא במצה הנעשית מטבל כזה.

ו שנינו עוד במשנה שלא יוצאים ידי חובה במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. ושואלים: פשיטא [פשוט מובן מאליו] הרי אסור הוא באכילה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שהקדימו בכרי ו"שלא נטלה תרומתו", הכוונה לתרומה גדולה.

מהו דתימא [שתאמר] שדין זה יהא כמו שאמר ליה [לו] רב פפא לאביי שאף במקרה זה פטור מהפרשת תרומה, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] כדשני ליה [כפי שתירץ לו] שאף במקרה זה יש חיוב להפריש, וקודם הפרשה הריהו אסור באכילה.

ז שנינו שלא יוצאים ידי חובת מצה במעשר שני והקדש שלא נפדו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי הם אסורים באכילה!

ומשיבים: לעולם מדובר כאן שנפדו, ומאי [ומה פירוש] ש"לא נפדו" — הכוונה שלא נפדו כהלכתן כגון מעשר שני שפדאו על גב (על ידי) אסימון. דרחמנא [שהכתוב] אמר בפדיון מעשר: "ונתת בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו" (דברים יד, כה), ודרשו חכמים: "וצרת הכסף" שכסף זה צריך להיות דבר שיש לו צורה כלומר: מטבע שיש עליה טביעה.

וכן הקדש — שחיללו שלא כיאות על גבי (על ידי) קרקע, דרחמנא [שהכתוב] אמר: "ונתן הכסף וקם לו" ואם לא נתן כסף ממש אלא רק החליף (חילל) את ההקדש על קרקע — אין זה מועיל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול יוצא אדם ידי חובתו לאכילת מצה בטבל שלא נתקן. מתחילה מבררים את הלשון התמוהה: "טבל שלא נתקן", הרי כל טבל נמי [גם כן] הא [הרי] לא נתקן!

אלא יש להבין כך: בטבל שלא נתקן כל צרכו. כיצד? שנטלה ממנו תרומה גדולה אבל לא נטלה ממנו תרומת מעשר, או שניטל ממנו מעשר ראשון ולא ניטל ממנו מעשר שני ואפילו תבואה שלא ניטל ממנה מעשר עני אף שאין בו קדושה ואינו אלא מתנה לעניים, עדיין נחשבת תבואה זו לטבל, מנין שאיננו יוצא בטבל כזה משום מצה?

תלמוד לומר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז, ג), מי שאיסורו משום "בל תאכל עליו חמץ" יוצאים בו ידי חובת מצה אם שמרוהו מחימוץ, יצא זה שאין איסורו משום "בל תאכל חמץ" אלא משום "בל תאכל טבל". על ברייתא זו תוהים: כיצד יתכן שאין בטבל איסור משום "בל תאכל חמץ"?

ואיסורא [ואיסור] אכילת חמץ להיכן אזלא [הלך]? אמר רב ששת: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא], כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: אין איסור חל על איסור, שדבר שחל עליו איסור אחד (כגון תבואה שהיא טבל), אין איסורים נוספים יכולים לחול עליו, וממילא אין איסור חמץ חל על איסור טבל. דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: