אוציא חיטין ושעורין שיש במינן ביכורים ולא יעשו מהם מצות. תלמוד לומר: "מצות מצות" ריבה — שאפשר לצאת בכל דבר הקרוי מצה. ושואלים: אי [אם] אמנם "מצות מצות" ריבה הכתוב, אם כן, אפילו מצות שנעשו מחיטי ביכורים נמי [גם כן] בכלל זה! ומשיבים: אמנם כן הוא, והדר ביה [חזר בו] ר' עקיבא מדבריו ואף הוא לומד מן הכתוב "בכל מושבותיכם".

דתניא [שהרי שנינו בברייתא] יכול יצא אדם ידי חובתו במצת ביכורים — תלמוד לומר "בכל מושבתיכם תאכלו מצות" משמעו: מצה הנאכלת בכל מושבות יוצאים בה, ויצאו ביכורים שאינן נאכלין בכל מושבות אלא בירושלים בלבד. יכול שאני מוציא אף מעשר שני מכלל הראוי למצה תלמוד לומר: "מצות מצות" ריבה.

ושואלים: ומה ראית לרבות מעשר שני מלשון "מצות מצות" ולהוציא ביכורים? ומשיבים: מרבה אני מעשר שני שיש לו באופן כלשהו היתר בכל מושבות, כדברי ר' אליעזר המובאים להלן ומוציא אני ביכורים שאין להן כלל היתר בכל מושבות.

שאמר ר' אליעזר: מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו היה בירושלים, וכיון שנפדה מותר איפוא להוציאו משם, תלמוד לומר שנאמר במקרא "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלהיך" (דברים יד, כד),

ולמדנו בגזירה שוה שאין "שאת" אלא אכילה — שנאמר "וישא משאת מאת פניו" (בראשית מג, לד), והוא מפרש איפוא "לא תוכל שאתו" — לא תוכל לאכלו, שמעשר שנטמא ואי אפשר לאכלו אף הוא יש לו תקנה על ידי פדיון כמעשר המצוי במקום רחוק, ואם כן נמצא שיש תקנה למעשר שני שייאכל בכל מושבות ישראל.

ולענייננו: את מאן [מי] שמעת ליה [אותו] שאמר במעשר שני נפיק ביה [יוצא בו] ידי מצה? ר' עקיבא הוא, ובכל זאת קממעיט להו [הוא ממעט אותם] את הביכורים ממה שנאמר "בכל מושבתיכם", שמע מינה הדר ביה [נלמד מכאן שחזר בו] ואף הוא לומד הלכה זו כדרך שלמד אותה ר' יוסי הגלילי.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי מדוע למד הוא מ"בכל מושבותיכם"? תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו מאותו כתוב ראשון — "לחם עני" שהוא לומד ממנו שמצה נעשית רק ממה שנאכל אף באוני, יצא זה המעשר שאין נאכל אלא בשמחה, ומדוע לא ילמד מכך אף ביכורים שאף הם אינם נאכלים אלא בשמחה!

ומשיבים: סבר ליה [סבור הוא] כר' שמעון הסבור שאכילת ביכורים מותרת אף לאונן. דתניא [שהרי למדנו בברייתא]: ביכורים אסורין לאונן (מי שמת לו מת בו ביום), ור' שמעון מתיר.

ומסבירים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] — דכתיב [שנאמר] "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך" (דברים יב, יז), ואמר מר [החכם]: "תרומת ידך" — אלו ביכורים, ונמצא דאיתקש [שהושווה] ענין ביכורים למעשר, וכך נלמד: מה מעשר אסור לאונן כמפורש בתורה — אף ביכורים אסור לאונן.

ור' שמעון אומר: ביכורים תרומה קרינהו רחמנא [קרא אותם המקרא] ולכן דינם כתרומה; מה תרומה מותרת לאונן — אף ביכורים מותר לאונן.

ושואלים: ור' שמעון נהי דהיקיש לית ליה [אם אמנם שהיקש אין לו] ואינו לומד מהיקש לענין זה, אבל שמחה מיהא מיכתב כתיבא בהו [על כל פנים כתובה בהם] בביכורים, דכתיב [שנאמר] בהם "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך" (דברים כו, יא)?

ומשיבים: ההוא [אותו] מקרא לא לצוות שיהיו הביכורים נאכלים במצב של שמחה אלא לזמן שמחה הוא דאתא [שבא] ללמדנו, שזמן הבאת ביכורים הוא בזמני השמחה, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: מזמן העצרת (חג השבועות) ועד החג (סוכות) — מביא ביכורים וקורא את הקריאה הכתובה לכך בתורה, שזמן זה הוא זמן שמחה עת קציר ובציר, מהחג ועד חנוכה אמנם מביא ביכורים ואולם אינו קורא.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: "לחם עני" — פרט לחלוט, לחם שלאחר אפייה חזר ונתבשל במים חמים ויש בו חשיבות, ולאשישה (עוגה גדולה ויפה). יכול לא יצא אדם ידי חובתו באכילת מצה אלא בפת הדראה (פת קיבר, מקמח גס) תלמוד לומר "מצות מצות" — ריבה, ואפילו כמצות של שלמה המלך מסולת נקיה, אם כן מה תלמוד לומר "לחם עני" — לא להוציא פת נקיה אלא פרט לחלוט ולאשישה.

ושואלים: ומאי משמע דהאי [ומה משמעות שזו] אשישה לישנא דחשיבותא [לשון חשיבות היא] דכתיב [שנאמר] בדוד כשהעלה את הארון "ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אשה לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת וילך כל העם איש לביתו" (שמואל ב' ו, יט),

ואמר רב חנן בר אבא: "אשפר" — שנתן לכל אחד מנת בשר כדי אחד מששה בפר, ו"אשישה" — שנתן להם עוגה שכמותה אחד מששה באיפה. ומעירים כי ביאור זה פליגא [חלוק] על פירושו של שמואל, שאמר שמואל: "אשישה" שבפסוק זה כוונתו — גרבא דחמרא [כד יין], דכתיב [שכן נאמר] במפורש: "ואהבי אשישי ענבים" (הושע ג, א).

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אין אופין פת עבה ביום טוב בפסח שמפני עוביה עלולה להחמיץ, אלו דברי בית שמאי,