דסמידא [של סולת], בשר שמן — דצפירתא [של עז] שעדיין לא אפתח [נפתחה, ילדה], יין ישן — עתיק עתיקי [ישן נושן] לפחות בן שלוש שנים.

ואומרים כלל: כל מילי [דבר] רפואה דמעלי להאי [שמועיל לזה] לחולי או לאבר — קשה להאי [לזה], וכל דבר שקשה להאי — מעלי להאי [מועיל לזה], בר [חוץ] מזנגבילא רטיבא, ופילפלי אריכתא [זנגביל לח, ופלפלים ארוכים], ופת נקייה, ובשר שמן, ויין ישן, דמעלי לכולי גופיה [שמועילים לכל איברי הגוף].

א מעתה מבארים קצת את פרטי הדברים שהוזכרו במשנה. שכר המדי מפני מה אסור בפסח, דרמו ביה מי שערי [שמטילים מכניסים בו בני מדי מי שעורים].

ב "וחומץ האדומי" אסור מפני דשדו בי שערי [שמשליכים בתוכו שעורים].

אמר רב נחמן בר יצחק: בתחלה כשבית המקדש היה קיים והיו מביאים נסכים מיהודה היתה הברכה שולטת ביינם והיה משתמר. ולא היה יינן של יהודה מחמיץ, עד שנותנים לתוכם שעורים להחמיצו. והיו קורין (קוראים) אותו חומץ סתם, כי יין שלא עשו מעשה להחמיצו, לא הגיע מעצמו לידי חימוץ.

ועכשיו לאחר החורבן אין יינם של אדומיים מחמיץ עד שנותנים לתוכם שעורין, וקורין אותו חומץ האדומי, לקיים מה שנאמר בצור, והוא הדין בשונאי ישראל אחרים "יען אשר אמרה צור על ירושלים האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי אמלאה החרבה" (יחזקאל כו, ב). ודרשו: אם מלאה זו ירושלים — חרבה זו אויבתה, ואם מלאה זו האויבת — חרבה זו. ולכן כאשר יש זמן נפילה לישראל, האויבים מגיעים להצלחה וגדולה שהיתה קודם נחלת ישראל. רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא [מכאן] אפשר ללמוד דבר זה, שנאמר בעשו ויעקב "ולאם מלאם יאמץ" (בראשית כה, כג), שכאשר עם זה עולה השני יורד, ששניהם כאחד אינם יכולים להיות בתוקפם.

תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' יהודה: ביהודה, בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ החשוד שאינו מפריש מעשרות כדין, אינו צריך לעשר, מפני שחזקה שסתם חומץ אינו בא לא היה נעשה אלא מהתמד מפסולת הענבים. שלאחר סינון היין מן השמרים היו שופכים שוב מים עליהם וממצים את המשקה ואותו היו מחמיצים, שכן מתוך חוזקו של היין לא היה הוא עצמו מחמיץ, ומשקה זה הקרוי תמד, אין צריך להפריש ממנו מעשר. ואילו עכשיו, הלוקח חומץ מעם הארץ צריך לעשר, שעכשיו היין ממהר להחמיץ, שחזקתו של חומץ אינו בא אלא מן היין.

ושואלים: וסבר ר' יהודה: תמד לאו בר עשורי [לא בן עישור] הוא? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: המתמד ונתן מים במדה מסויימת ומצא משקה כדי מדתו ולא יותר — פטור מלעשר, משום שרואים שהענבים הוסיפו בהם רק טעם בלבד ולא כמות יין. ור' יהודה מחייב אפילו בכך. וכיצד אם כן אמר קודם שאפשר לקחת תמד מעם הארץ? והרי תמד זה צריך לעשרו!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, התכוון] ר' יהודה: לא שהתמד פטור ממעשר, אלא לא נחשדו עמי הארץ על התמד שכיון שהוא זול ביותר, מן הסתם אין חוסכים בו ומעשרים אותו. אי בעית אימא [אם תרצה אמור] גם אם תאמר שאף על התמד נחשדו. ולא קשיא [קשה]: הא [זה] כשהוציא את התמד — בדרווקא [בשמרי היין], שיין כלשהו מעורב בו, ועל כך אמר ר' יהודה שחייב לעשר. הא [זה] — בדפורצני [בחרצנים], שהוציא את התמד מחרצני הגפנים בלבד שאין בהם כל תערובת יין ואינו צריך לעשר.

ג במשנה נאמר כי זיתום המצרי יש בו משום חמץ, ושאלו: מאי [מהו] זיתום המצרי?

תנא [שנה] רב יוסף מתוך ברייתא: תלתא שערי, תלתא קורטמי, ותלתא מלחא [שליש שעורים, שליש כרכום, ושליש מלח].

רב פפא מפיק שערי ומעייל חיטי [היה מוציא שעורים ומכניס חיטים]. כלומר, לדעתו זיתום המצרי לא נעשה משעורים אלא מחיטים. ומעירים: וסימניך הכלי הקרוי סיסני. כלומר, אם רצונך לזכור מי מן החכמים אמר שיש שעורים בזיתום יהא סימנך המלה סיסני, שמופיעה בה פעמיים האות ס', ותזכור כי רב יוסף שיש בשמו את האות ס' אמר שעורים (שהאות ש' הריהי כאות ס'), פעמיים ס'.

ותרו להו וקלו להו וטחני להו [ושורים אותם יחד ואחר כך קולים אותם באש וטוחנים אותם יחד] ושתו להו מדיבחא ועד עצרתא [ושותים אותם מזמן הפסח ועד העצרת], דקמיט מרפי ליה, ודרפי מקמיט ליה [שמי שהוא עצור הרי הוא מרפה את מעיו, וזה שהוא מרופה הרי הוא מחזק את מעיו], לחולה ולאשה עוברה [מעוברת] סכנתא [סכנה] הוא לשתות ממשקה זה.

ד במשנה הוזכר זומן של צבעים שהוא חמץ. ומסבירים: הכא תרגימו [כאן בבבל, הסבירו] שזהו מיא דחיורי דצבעי בהו לבא [מים של סובין שצובעים בהם את העור].

ה עוד הוזכר במשנה ועמילן של טבחים שאף הוא חמץ. ומסבירים מה טיבו: פת תבואה שלא הביאה שליש בישולה, שקוטפים את המלילות בוסר ועושין מהם כעין ככר שמניחה על פי קדירה ושואבת את הזוהמא שבמרק.

ו עוד הוזכר במשנה קולן של סופרים שהרי הוא חמץ. ומסבירים: הכא תרגומא [כאן בבבל, הסבירו] שזהו פרורא דאושכפי [דבק של סנדלרים] העשוי מקמח.

רב שימי מחוזנאה אמר: זה טיפולן (מריחתם) של בנות עשירים, שמשיירות אותו לבנות עניים. כלומר, נוהגות היו הנשים כדי להשיר שיער ממקומות שונים בגוף למרוח באותם מקומות חומרים שונים, וביניהם מעורב גם קמח. ו"קולן של סופרים", הכוונה שאת שיירי המריחה (הטפילה) של בנות העשירים היו נותנות לבנות הסופרים (מלמדי התינוקות) שעניות היו, כדי שגם הן תוכלנה להשתמש בהם.

ותוהים: איני [וכי כן הוא]? והא תנא [והרי שנה] ר' חייא לסימן, שהדברים במשנתנו יש ביניהם ארבעה מיני מדינה, כלומר דברים שכל בני המדינה משתמשים בהם והם: כותח, שכר, חומץ, וזיתום. וכן שלשה מיני אומנות, דברים השייכים לבעלי מקצוע, והם: זומן, קולן, ועמילן. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שקולן של סופרים הוא טיפולן של בנות עשירים, אם כן מאי [איזה] מיני אומנות איכא [יש כאן]? הלוא אין זה דבר השייך לבעלי מקצוע!

ומשיבים בשאלה: ואלא מאי [מה] תאמר שכאן מדובר בפרורא דאושכפי [דבק של סנדלרים], אם כן, אמאי קרי ליה האי [מדוע קורא לזה] קולן של סופרים? קולן של רצענים (סנדלרים) מיבעיא ליה [היה צריך] לקרוא לו! אמר רב אושעיא: לעולם תפרש שקולן הוא פרורא דאושכפי [דבק של סנדלרים], ומאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] קולן של סופרים? משום שסופרים נמי [גם כן] מדבקין בהו ניירותיהן, ובזמן המשנה קראו לכך דבק הסופרים.

ז במשנתנו נאמר כי ר' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים אסורים. ותוהים: תכשיטי נשים סלקא דעתך [עולה על דעתך] לאסור, תכשיטים העשויים כסף וזהב או אריגים, מה חמץ יש בהם? אלא אימא [אמור] שהכוונה היא: אף טיפולי נשים כלומר דברים שטופלות (מורחות) הנשים על עצמן לתיקון העור. שאמר רב יהודה אמר רב בנות ישראל