ליתן טעם כעיקר כלומר, שחייב על דבר שנבלע בו טעם של איסור כאילו היה הוא עצמו אסור. שאם שרה ענבים במים ויש בהן במים טעם יין — חייב הנזיר על שתייתם, שנעשים המים כיין.

מכאן אתה דן לכל התורה כולה, שטעם איסור כאיסור עצמו, כיצד: ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם שכשסיים תקופת נזרו מותר שוב ביין, ואין איסורו בענבים וביין איסור הנאה אלא איסור אכילה ושתיה בלבד, ויש היתר לאיסורו שאם ירצה יוכל לבוא לחכם, ולהישאל על נדר נזירותו ולהתירו, ובכל זאת עשה בו הכתוב טעם כעיקר, כלאים בכרם שאיסורו איסור עולם, ואיסורו איסור הנאה, ואין היתר לאיסורו — אינו דין שיעשה טעם כעיקר?

והוא הדין יש ללמוד קל וחומר דומה לערלה בשתים כלומר בשתי דרכים, שאיסורו איסור הנאה, ואין היתר לאיסורו (בתוך שלוש שני ערלה) אף על פי שאינו איסור עולם שלאחר שנות הערלה מותר ליהנות מפירות העץ, ואפשר ללמוד איפוא גם כאן טעם כעיקר מקל וחומר. וכן אפשר לומר ברוב איסורי התורה שהם חמורים בפרט זה או אחר מאיסור נזיר. ועל כל פנים קשה לר' יוחנן שדרש "משרת" להלכה אחרת!

ומשיבים: הא מני [דרשה זו כשיטת מי היא] כשיטת רבנן [חכמים] היא הלומדים "משרת" לצורך הלכה זו, ואילו ר' יוחנן דאמר [שאמר] שהיתר מצטרף לאיסור, סבר כר' עקיבא.

ושואלים: הי [איזה] ר' עקיבא כלומר, לאיזה מדברי ר' עקיבא מתכוון ר' יוחנן? אילימא [אם נאמר] שהכוונה לשיטת ר' עקיבא דמתניתין [שבמשנתנו] דתנן [שהרי שנינו בה]: ר' עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ויש בו לצרף כדי כזית — חייב, אולם ממאי [מנין] שהכוונה שיש לצרף מפת ומיין ושכזית שחציו פת וחציו יין חייב עליו. דילמא [שמא] הכוונה שמיין לחודיה [לחוד] אפשר לצרף כזית,

וכי תימא [ואם תאמר]: אם מיין לחודיה מאי למימרא [לחוד מהו לומר] מה החידוש שבדבר? אולם יש בכך חידוש הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דאף על גב [שאף על פי] שהאיסור בתערובת ואינו בעין, חייבים עליו. ואין איפוא להוכיח מכאן שיטת ר' עקיבא בצירוף היתר ואיסור.

אלא יש לומר שהכוונה לדברי ר' עקיבא דברייתא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין כאחד — חייב, ומכאן נתבררה שיטת ר' עקיבא בצירוף היתר ואיסור.

ושואלים לגוף השיטה: ור' עקיבא עצמו טעם כעיקר מנא ליה [מנין לו] שהוא אסור? ומשיבים: יליף [למד דבר זה] מאיסור בשר שנתבשל בחלב, שהרי לאו טעמא בעלמא [האם לא טעם בלבד] הוא שנותן החלב בבשר ואסור, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן בשאר איסורים אינו שונה].

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים על כך? ומשיבים שלדעתם מאיסור בשר בחלב לא גמרינן [אין אנו לומדים] לאיסורים אחרים משום שאיסור בשר בחלב חידוש הוא.

ושואלים: ומאי [ומהו] צד החידוש שבו? אילימא דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדי הדדי אסור [אם תאמר שזה לעצמו הבשר וזה לעצמו החלב מותר וזה עם זה אסור], אולם זה אינו חידוש שכן כלאים נמי האי לחודיה והאי לחודיה שרי ובהדדי אסור [גם כן זה לחוד וזה לחוד מותר וביחד אסור],

אלא כך יש לומר: דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא — שרי [אם ישרו את הבשר כל היום בחלב — מותר] מן התורה, אף שמן הסתם נבלע משהו מטעם החלב בבשר, ואם בשיל ליה בשולי [יבשלנו] — אסור מן התורה.

ושואלים: ור' עקיבא נמי [גם כן] הלוא בשר בחלב ודאי חידוש הוא, וכיצד לומד הוא מדבר חידוש?

אלא יליף [למד הלכה זו] מענין גיעולי גוים, שלמדנו בתורה בפרשת שלל מדין שכלי שבישל בו הגוי אוכל יש להביאו באש כדי לטהרו לישראל. גיעולי גוים לאו טעמא בעלמא [האם אינו טעם בלבד] הוא ובכל זאת אסור כלומר, שכלים אלו אין איסורם אלא בטעם האיסור שנבלע בהן אגב בישול, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה].

ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם למדים משם, לדעתם גיעולי גוים נמי [גם כן] הן עצמן חידוש הוא. ומה החידוש בדבר — דהא [שהרי] כל נותן טעם לפגם מותר כלומר, אם האיסור איננו נותן טעם שיש בו כדי להשביח את ההיתר וטעם זה רק פוגם בו אינו אוסר, דגמרינן [שלמדנו] דבר זה מנבילה, שנבילה שאיננה ראויה לאכילה שוב אינה קרויה נבילה ואינה אסורה. והכא [וכאן] בדין גיעולי גוים אמרה תורה שאפילו נותן טעם לפגם אסור. ומוחזק בידינו שדבר שנבלע בכלי ושהה בו למעלה מעשרים וארבע שעות מזמן בישולו — טעם שהוא נותן הוא תמיד טעם לפגם. ואילו אותם כלי הגוים אסורים היו כולם אפילו לאחר זמן רב, אף שהם נותנים טעם לפגם במאכל.

ור' עקיבא הלמד בכל זאת מגיעולי גוים סבור כדברי רב חייא בריה [בנו] של רב הונא שאמר: לא אסרה תורה בגיעולי גוים אלא בקדירה בת יומא שבישלו בה בו ביום, הלכך [על כן] לאו [אינו] נותן טעם לפגם הוא.

ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? לדעתם: קדירה בת יומא נמי לא אפשר דלא פגמה פורתא [קדירה בת יומה גם כן אי אפשר שלא פגמה טעמה במקצת] אם שהתה בלא תבשיל, וכיון שכן לא היה ראוי לחשוש לאיסור זה, ונמצא שהלכה בגיעולי גוים היא חידוש, ואין למדים ממנה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: מדרבנן [מדברי חכמים] בענין זה נשמע ונוכל לפרש את שיטת ר' עקיבא, מי לא אמרי רבנן [האם לא אמרו חכמים] כי "משרת" בא ללמד ליתן טעם כעיקר לענין איסור יין לנזיר, ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה. אם כן לר' עקיבא נמי [גם כן] "משרת" בא ללמד להיתר מצטרף לאיסור אצל נזיר, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה כולה, ושלא כר' יוחנן המקבל את ההלכה הזו רק לאיסורי נזיר בלבד!

אמר ליה [לו] רב אשי: אין להוכיח מכאן,