כאיסורו. של חמץ ובשר קודש נמי משנפסל ביוצא אסור באכילה: יקרות וקפאון. איידי דאיירי בירושלים ביציאות שעריה דקתני וכן מי שיצא מירושלים כו' פתח בהא פרשתא דבעינן למימר קמן שעתיד הקב''ה להוסיף על ירושלים: אור שיקר בעולם הזה. כשחמה מאירה בגבורתה ואורה גדול אותו אור חשוב ויקר שלה יהא קפוי וקל לעולם הבא כל דבר קל קרי קפוי צף על המים ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו): בני אדם שיקרים. עשירים וחשובים ואינן טובים למקום: איתנגיד. גוע ופרחה רוחו: עליונים למטה. אותן שהיו כאן חשובים ראיתי קלים: ואנן. תלמידי חכמים היכי איתינן התם: הרוגי מלכות ותו לא. לא היתה בהן מעלה אחרת שיחשבו עליה אלא זו בלבד: הרוגי לוד. שני אחים היו שמסרו עצמן על ישראל שהודו על עצמן הריגת בת מלך שהיו מטילין אותה על כל ישראל: עד שעה שהסוס רץ ומציל. כשיעור מרוצת הסוס עד חצי היום ולשון מציל שצילו תחתיו שכל שעות היום חמה נוטה לצדדין וצל האדם וצל הבהמה נוטה לצידו כשחמה במזרח צל האדם למערב אבל בחצי היום חמה עומדת באמצע הרקיע בראש כל האדם וצל הסוס תחתיו בפי' ר' מכיר זצ''ל מצאתי: כל מצילות. כלומר שתולין לסוס לנוי ולקשקש לשון מצלתים (ד'ה א יג): יהיה קודש לה'. שיתנדבו ישראל נדבותיהן למקדש: כל ביזה שיבוזו ישראל. מן הנכרים ביום אחד עד חצות יהיו קודש לה' שיביאום נדבה למקדש: הסירות כמזרקים. אף הסירות יהיו של כסף ושל זהב שתהא שם ביזה רבה להקדש: מאי והיה הסירות כמזרקים. הא במצילות הסוס ליכא הקדש כולי האי: דמיתעתרי ישראל. יתעשרו ישראל ובשורה אחרת היא: כנעני. לא יהיו צריכין גזברין לעשות סחורה בנכסי הקדש לפי שיהא שם עושר גדול מן הביזה: בא אברהם והזהיר את יצחק. שהשביע לאליעזר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני (בראשית כד): ויצחק את יעקב. לא תקח אשה מבנות כנען (שם כח): כולו הטוב והמטיב. שאין שם בשורה רעה: למידרשיה בפירקא. קרייה דיו''ד ה''י דארבע אותיות דרשיה וטעמיה התלויים בו: לעלם כתיב. זה שמי לעלם חסר וי''ו לשון העלמה: כתיב זה שמי לעלם. בהעלמה וכתיב זה זכרי דמשמע קרייה ולא העלמה לשון אחר כיון דכתב זה שמי פשיטא דזה זכרי היאך יקרא אלא בשמו: לא כשאני נכתב. שני שמות לימדו שם הכתיבה ושם הקרייה:

הדרן עלך אלו עוברין

מתני' מקום שנהגו. עד חצות. חצי היום: שלא לעשות. כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותקון מצה לצורך הלילה דמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מהר כדאמר בפ' בתרא (דף קט) חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו:

מתני' מקום שנהגו. אור''י בשם ריב''א דמפרש בירושלמי מאי שנא ערבי פסחים משאר י''ט משום דזמן הפסח מחצות ואילך ואף יחיד קאמר התם בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה ופריך אם כן יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא אחר חצות כדנפקא לן מבין הערבים ופריך אם כן קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום יהא בכל יום אסור במלאכה ומשני שאני תמיד שהתורה הוציאה מן הכלל דכתיב ואספת דגנך ואם כל ישראל יושבים ובטלים מי יאסוף להן דגן ומשמע התם דמדאורייתא אסורה ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם:

וכיון שהזכיר אם לא עבר הצופים חוזר דש"מ עד הצופים מירושלים הוא חשוב הוצרך מהאי קרא והיה ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה' ואמר ר' יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים עד שעה שהסוס רץ ומציל פי' חצי היום שהצל של סוס תחתיו ומפני זה פתח והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון פי' ר' אלעזר אור שהוא יקר בעולם הזה כלו כדכתיב (משלי ו כג) כי נר מצוה ותורה אור וכתיב (שמואל א ג א) ודבר ה' היה יקר בימים ההם קפוי הוא מצוי לעולם הבא וכל דבר מצוי ביד הרבים בזול הוא דכתיב (יואל ג א) ביום ההוא אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו ריש לקיש דרשו בתלמוד נגעים ואהלות שהוא יקר עכשיו כו' ור' יוחנן אמר אלו בני אדם שנראין בעולם הזה יקרים ונכבדים קפויים הם לעולם הבא כי הא דיוסף בריה דר' יהושע בן לוי חלש כאלו פרחה נשמתו איתפח אמר ליה אבוה מאי חזית אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למטה כלומר היקרים החשובים בעולם הזה כדכתיב (ישעיה יג יב) אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר ראיתי אותם תחתונים במדרגה התחתונה והיורדים בעולם הזה ראיתי בעליה למעלה מאלו אמר ליה בני עולם ברור ראית כלומר האמת שם הוא שהוא לשם עליון הוא העיקר אמר ליה ואנו אנה מקומנו אמר ליה אנו חשיבותינו התם כי הכא ושמעתי אשרי מי שיבא לכאן ותלמודו בידו יש מי שאומר שגורס על פה כי הלך וגרסתו עמו ויש מי שמפרש מי שיבא בכאן ומעשיו מיסדים ותלמודו שקיים כל מה שלמד נמצא כאלו הביא ראיותיו עמו והרוגי מלכות אין כל בריה ולשון יכולה במחיצתן ואסיקנא לאו ר"ע וחבריו דהללו מעלתן גדולה זולתי מצות הריגתם אלא שני אחים שהיו בלוד בשעה שנמצאת בת קיסר הרוגה ובקשו להרוג כל יהודי בשבילה ואמרו שני האחים אנו הרגנוה כדי להציל כל ישראל ונהרגו הן וכו':

והיה ה' למלך [על כל הארץ] ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד [יהיה] ה' אחד שאין שם בשורה רעה שצריך לומר ברוך דיין האמת אלא הטוב בכל שהכל טוב שאין שם רע ושמו אחד כר"נ בר יצחק דאמר בעולם הזה שמי נכתב ביוד הא ונקרא באלף דלת אבל בעולם הבא כולו אחד כשאני נכתב כך אני נקרא:

רבה סבר למדרשה בפירקא ולגלותו א"ל ההוא סבא זה שמי לעלם חסר ו' כתיב כלומר עלמיה [וזה] זכרי כשאני נקרא עכשיו באלף דלת ובעולם [הבא] בשמי שנא' זה שמי לעולם:

הדרן עלך ואלו עוברין.

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין כו' ומתמהי' מאי אריא ערבי פסחים אפי' כל ערובה נמי דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם ושני' התם עד המנחה ולמעלה הכא מחצות אי נמי התם ברכה לא חזי הכא בערב הפסח העושה מלאכה מחצות היום ולמעלה זולתי שהתירו להם חכמים משמתינן ליה:

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. פי' ומחצות ואילך אינו תלוי במנהג אלא מן הדין אסור והטעם פי' רש"י ז"ל לפי שיש לו לטרוח בענין מצה ומרור שתהא לו מוכנת לכשתחשך לאלתר. ובירושלמי פי' הטעם לפי שאינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב ובתוספתא סברו לומר דאיסורא דאורייתא הוא וכתב הרי"ט ז"ל דאינו בדין כלל אלא איסורא דרבנן בעלמא: וכתב רבינו זרחיה ז"ל כי לפי הירושלמי עכשיו שאין הקרבן דינו כשאר הימים טובים וכל היום תלוי במנהג: והרמב"ן ז"ל הגיה עליו שזה אינו שאם כן היו שונים במשנתנו בערבי פסחים בפירוש ואין הירושלמי אלא נותן טעם למה חייבו זה לכתחילה אבל משנאסר הדבר נאסר לעולם שכל דבר שבמנין אעפ"י שבטל הטעם גזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב"ד ויבטל וכל שכן בזה שהדבר מוטל וצריך בזמן הזה לענין מצה ומרור כדברי רש"י ז"ל וכך כתבו בתוס' כדברי הר"ם ב"ן ז"ל וכן הוכיח הרי"ט ז"ל מדברי רבינו אלפסי ז"ל דכתבה למתני' וגמרא בעלה כפשוטה בהלכות:

ההולך ממקום למקום כו'. כתב הרי"ט ז"ל דהא דאמרינן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם הני מילי כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור הרי דינו כעיר שהלך לשם ובגמ' יתבאר יותר בע"ה:

אמרו בירושלמי כל האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. ואיכא מרבנן דנקיט לה כפשוטי ובכולי יומא ובכל מצה. וכתב הרי"ט ז"ל דהנכון שלא נאמ' אלא במצה הראויה לצאת בה שהיא הארוסה כי היא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל וכן לא נאמר אלא משעת איסור החמץ דהשתא מתחיל ארוסי המצוה נמצא דעד ארבע שעות מותר אפי' במצה הראויה ומשם ואילך אסור במצה ראויה ומותר במצה שאינה ראויה כגון במצה עשירה או שנילושה שלא במים ומשקין עד סמוך למנחה דמשם ואילך לא יאכל אדם עד שתחשך שום פת אלא שמטפל בבשר וקרבים ובני מעים וכיוצא בה כדאיתא בפרק ערבי פסחים: ובירושלמי אמרו רבי לא היה אכיל לא חמץ ולא מצה ופי' ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי הטעם משום דרבי בכור היה והבכורים מתענין בערב פסח אנן כר' סימון משמיה דר' יהושע בן לוי קיימא לן ובפי' אמרו במס' סופרים הבכורים מתענין בערב פסח מנהג שריר וקיים:

מקום שנהגו וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק החמישי שבזאת המסכתא שבא לבאר דין איסור מלאכה בארבעה עשר ושזה הפרק אמנם יסוד ענינו לבאר זה החלק לבד אלא שעל ידי שתלה מקצת דברים שבענין זה במנהג הזכיר בו הרבה דברים שלא מכוונת המסכתא שהן תלויות במנהג גם כן ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אחד במה שהוא עיקר הכונה לבאר דין מלאכה בי"ד והשני לבאר הדברים שנתגלגלו על ידי זה מן הדברים התלויים במנהג גם כן:

ובמשנה הראשונה החל לבאר החלק הראשון והוא שאמר מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת אמר הר"ם לפי שאמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם שהוא מורה כי כשהלך ממקום שאין עושין למקום שעושין אינו עושה התנה ואמר כי זה הדין לא שייך והעיקר אל ישנה אדם מפני המחלוקת ומה שהכריחנו לחייבו שלא לעשות במקום שעושין כל זה אינו נראה שנוי שיבא ממנו מחלוקת אבל השנוי הוא אם יעשה במקום שאין עושין או יעשה דבר משונה ממעשיהם או ימחה בהם אבל הבטלה אין בה מחלוקת:

אמר המאירי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין ר"ל עד חצות היום ומקום שנהגו שלא לעשות אף עד חצות כדי שלא ימשך אחר המלאכה ויבא לידי שכחת ביעור חמץ אין עושין הא מחצות ולמעלה אין הדבר תלוי במנהג אלא בכל מקום אין עושין ופירשו בתלמוד המערב הטעם אינו דין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא עוסק במלאכתו ואע"פ שתמיד נשחט כל השנה בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ובערבי פסחים נשחט (בשש) [בשבע] ומחצה וקרב (בשבע) [בשמונה] ומחצה והפסח אחריו כמו שיתבאר בפסח שני מ"מ כבר אמרו שם הדא דתימא למצוה אבל לעכב תנינן שחטו קודם חצות פסול לאחר חצות מיד וקודם תמיד כשר ומכיון שהוא כשר אף הוא קרוי זמן הפסח ואינו בדין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא עוסק במלאכתו:

ומכאן דקדקו קצת מחברים שבזמן הזה שאין בו קרבן אף מחצות ולמעלה תלוי במנהג עד המנחה שמן המנחה ולמעלה מיהא אף שאר ערבי ימים טובים נאסרו הא עד המנחה מיהא תלוי במנהג ואין הדברים נראין שלא הזכירו טעם זה בתלמוד המערב אלא להפליג באיסור אבל מתחילה עיקר הכונה צריך הוא להשתדל שלא להתרשל בענין הגעלה וביעור והכנת מצה ומרור וחרוסת שאדם צריך לטרוח בהם מוסף על שאר צרכי ימים טובים ועוד שהרי בכמה דברים העמידו התקנות אף לאחר חורבן וכן כל דבר שבמנין אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה והרי מצינו בפרק זה שר' מאיר וחכמים נחלקו בגמר מלאכה והתחלתה ולא נחלקו על זמן בית המקדש שהרי בימיו של ר' מאיר לא היה בית המקדש קיים אלא ודאי אף בזמן הזה כן וכן ראיה ממה שאמרו בפרק אחרון ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך ונסתפק להם אם משום פסח אם משום מצה ואמר על זה רב ששת הוה יתיב בתעניתא כולי יומא ואמרו נימא ס"ל דמשום פסח הוא וס"ל כמ"ד מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית שהוא כשר ואע"פ שתירצה שלא מטעם זה היה אלא מפני שהוא אסטניס ואילו היה אוכל בשחרית לא היה אוכל בערב מ"מ משמע שאילו היה הטעם משום פסח לדעת האומר שזמנו כך היום ראוי היה לו להתענות כל היום אע"פ שבטל קרבן וכן הדין לדעת פסק שזמנו מחצות ולמעלה צריך להתענות מחצות ולמעלה אילו היה משום פסח אע"פ שאין כאן קרבן וכן הדין באיסור מלאכה שהיא לדעת תלמוד המערב משום פסח שאף בזמן שאין פסח אסור וכל שכן שיש בזו צירוף שאר דברים כגון צורך טורח הגעלה וביעור והכנת מצה ומרור וחרוסת על הדרך שביארנו:

ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין לו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואין עושין אם במקום שעושין מצד חומרי מקום שיצא משם ואם במקום שאין עושין מצד חומרי מקום שהלך לשם ומה שאמר ואל ישנה אדם מפני המחלוקת א"א לפרשה בדרך אחר אלא על אחת מהן וכשתפרשנה על הראשונה ר"ל ממקום שעושין למקום שאין עושין פירושו אל ישנה אדם לעשות מלאכה בכאן מפני המחלוקת שכשיראוהו עושה מלאכה והם אינם עושים והם בטלים ועוסקים בצרכי יום טוב מבזים אותו ומעמעמים עליו וכשתפרשהו על האחרונה ר"ל ממקום שאין עושין למקום שעושין אף בזו אל יעשה וא"ת והרי נמצא משנה שהם עושים מלאכה והוא יושב ובטל ויש כאן מחלוקת וכבר אמרת אל ישנה אדם מפני המחלוקת כך פירושו זו שאמרנו להחזיק כמנהג מקומו ושלא לעשות אף במקום שעושין אל ישנה בו מצד יראת מחלוקת שאין בזו מחלוקת כלל שכל האחרים שרואים אותו בטל אין דנין אותו שמצד איסור הוא נמנע אלא אפשר שאין לו מה לעשות או שאינו בריא וכמה בטלני איכא בשוקא שאין אדם נותן לב עליהם למה הם מתבטלים:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא אלא שבענין חומרי מקום שיצא ושהלך צריך לבאר קצת תנאים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת דינים אלו עם שאר דברים שנתגלגלו בהם אלו הם:

תוספות בד"ה מקום שנהגו כו' ומשמע התם דמדאורייתא אסורה כו' עכ"ל ותלמודא דידן נמי מצי סבר האי טעמא ודפריך לקמן מאי איריא ע"פ אפילו ערב שבת ויום טוב נמי דתניא כו' ולא משני דבע"פ אסור מדאורייתא מה"ט דאמרינן בירושלמי דהא לא משתמע ממתניתין וברייתא לפלוגי בהכי דבתרוייהו אסור סתם משמע ודו"ק:

וקפאון זה אור שיקר בעוה"ז וקפוי הוא לעוה"ב. בערוך ערך קף פירש דקאי על אור התורה וה"נ פירש רש"א על נגעים וכו' שיהיו נקל לידע לעוה"ב:

[ר"י אמר אלו נגעים ואהלות שיקרין הן בעוה"ז כו'. רש"י לא פירש בזה כלום ולפי פירוש הערוך לעיל יש לפרש דהכא נמי ה"פ אור יקרות שהן הלכות דנגעים ואהלות החמורות כדאמרינן בעלמא כלך לך אצל נגעים ואהלות יהיו קפויין וקלין לכל לעוה"ב כדכתיב אשפוך רוחי על כל בשר וגו' וכתיב כולם ידעו לדעת וגו" וק"ל:

עולם הפוך ראיתי כו' עד הרוגי לוד מפורש פ"ק דב"ב]:

כל מצילות שתולין לסוס כו'. עיין פירוש רש"י ויותר נראה לפרש דגם לפי דרש זה יהיה מלשון צל שיהיה לצל בין עיניו שלא יהיה נבעת מזריחת שמש וכן עושין לסוסים המוכנים למלחמה וק"ל:

להוסיף כו' יהיה קודש לה'. כל אותה הוספה לענין אכילת קדשים קלים ומעשר שני ומקרי תוך חומות ירושלים ואינו נראה שיבנו אותה חומה כ"כ גדולה ע"י בן אדם אבל אמר ואני אהיה לה חומת אש וק"ל:

בשלמא למ"ד כל ביזה וגו'. עיין פירש"י וק"ק ומאי קושיא למ"ד נמי הנך תרתי הא כיון דלדידהו נמי קאמרינן דמעתרי ישראל כו' נימא נמי דלא יהיו צריכים לעשות סחורה בנכסי הקדש ונראה לפרש דלמ"ד ביזה ניחא שלא יהיו צריכים גזברים לקנות ממעות הקדש מן הסוחרים כלי המקדש שהן הסירות כי הסירות גובין מן הביזה יהיה קדש אלא להנך תרתי מ"ד דמעתרי ישראל ומתנדבו ואין דרך המתנדבין אלא להתנדב מעות וא"כ צריכין שפיר סוחר כנעני לקנות ממנו הסירות ומשני אין כאן עני שאין דרך העני להיות לו סירות של כסף וזהב וביום ההוא לא יהיה כאן עני וכל אחד מישראל יהיה לו בביתו סירות של כסף וזהב כמפורש והיה כל סיר בירושלים וביהודה קדש לה' צבאות ובאו כל הזובחים וגו' דהיינו שיהיו עשירים ויהיה לכל אחד סיר של כסף וזהב בביתו להקדישו קדש לה' ויש לדקדק שאמר בירושלים וביהודה דמשמע בכל ארץ יהודה וכי מותר לאכול ק"ק וזבחים חוץ לירושלים בכל ארץ יהודה ולפי מה שאמרו לעיל דהקב"ה עתיד להוסיף על ירושלים כו' והיינו מארץ יהודה נימא דמה שהוא עתה ארץ יהודה יהיה קדש לה' ודו"ק:

אילימא כנעני ממש כו'. ר"ל דכל מה שהוזהרו בו האבות ליקח מבנות כנען ודאי דהשבטים נמי נזהרו בו והא דכתיב שאול בן הכנענית כבר דרשו בו פרק הנשרפין שהוא זמרי שעשה מעשה כנען ומה שפירש רש"י בחומש כל בנותיו לנחמו ר"נ אומר כנעניות היו הוא ע"פ ב"ר ופליגא אגמרא דידן והרא"ם בסוף פרשת ויחי פי' דלא פליגי דשאני יהודה שהיה מלך והיה סיפק בידו לישא אשה מאיזה אומה שירצה אבל אחיו כו' ע"ש והוא דחוק דגם שהיה מלך בין אחיו לגבי עו"ג לא היה מלך ועוד דלפי סדר הכתובים נראה כשנשא יהודה בת שוע היה אחר מכירתו של יוסף וכ"ה בסדר עולם וא"כ כבר הורידוהו אחיו מגדולתו כדכתיב וירד יהודה וגו' ואמרו פ"ק דסוטה שהורידוהו מגדולתו ונראה דתלמודינו מצי סדר כרבי יהודה דאמר בב"ר דלא נשאו כנעניות אלא דאחיות תאומות נולדו עם כ"א מהם ונשאום ואע"ג שהוא דבר שעתידה התורה לאסור לא הוזהרו בו בני יעקב כמו שהוזהרו מלישא בנות כנען שמצינו מפורש בקרא שהוזהרו בו האבות ודו"ק:

לעוה"ב כולו הטוב כו'. הוא מבואר ע"פ מ"ש מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אמר רעות בלשוי רבים והטוב בלשון יחיד לפי שהרעות יש בהם שינוים רבים לפי המקבלים ולא כן הטוב הבא ממנו יתברך הוא טוב אמיתי בלי שינוי וז"ש מפי עליון לא תצא הרעות הבאים שינוי נגד הטוב האמתי אבל הם באים בעוה"ז לפי המקבל ואין אחדותו ניכר לפי שינוי המקבלים דעל בשורות טובות אמר הטוב שהוא הטוב אמתי שהוא הקב"ה הוא המטיב לכל ועל בשורות רעות אמר ברוך דיין האמת שאין הרע בא ממנו יתברך רק לפי אמיתת הדין לבא. על המקבל אבל בעוה"ב יהיה ניכר אחדותו שלא יהיה שינוי רע רק כולו הטוב והמטיב:

[האידנא לאו א' כו' אבל בעוה"ב נקרא בי' ה' כו'. והיינו שמו אחד שהוא שם המיוחד לעוה"ב בכתב ובקריאה וקאמר סבר כו' לעולם כתיב כו' כתיב זה שמי כו'. הכל מבואר בפרק עשרה יוחסין]:

גמ' עולם ברור ראית כו' כצ"ל. ונ"ב פירש הערוך מה שראית שם הוא הברור ע"ש:

גמרא יהיה על מצילות הסוס כו' עד שהסוס רץ ומיצל. ר"ל דדריש על כמו עד בחלוף המוצא:

בתוס' ד"ה מקום שנהגו. ומשמע התם דמדאורייתא אסורה. עי' (חגיגה יז ב) תד"ה אלא שכתבו דלפי הש"ס שלנו אינו אלא מדרבנן ועמש"כ שם ולעיל בר"מ:

גמ' אמר ר״א זה אור שיקר בעוה"ז וכו'. נ"ב ר"ל אור החמה דאמרינן בהרואה מיום שחרב בהמ"ק לא נראה רקיע בטהרתה:

שם אלו נגעים ואהלות. נ"ב כההוא דאמר בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא וש״מ אע"ג דנגעים ואהלות בטלים לע"ל תורתן אינה בטילה וכ"ש האידנא דמצוה לאעסוקי בהו וכדאמר (רבב"ח) יחיד אני בנגעים וכו':

שם ואנן היכי איתנן התם כי היכי דאיתינן הכא כצ"ל ותיבת אנן נמחק:

רש"י ד"ה כנעני כו' לעשות סחורה בנכסי הקדש. נ"ב תימה מי לא תנן התם אין משתכרין בשל הקדש. ונל"ל שלא יהיו צריכין לקנות כלי הקודש מן הסוחרים המביאים סחורות הצריכים למקדש למכרם שם היינו דכתיב ולא יהיה כנעני וגו':

זֶה אוֹר שֶׁיָּקָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְקָפוּי הוּא לָעוֹלָם הַבָּא. פירוש דאור החמה של עתה יהיה שבעתים לעתיד לבוא דכתיב (ישעיה ל, כו) 'וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם' ומ"ש אלו בני אדם שיקרים בעולם הזה יובן על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (ביצה לב:) 'כל המצפה על שלחן אחרים עולם חשך בעדו' נמצא אוֹר כינוי לעשירים.

עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי, עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה. ראיתי לרבינו האר"י ז"ל בספר מבוא שערים (ש"ה ח"א פרק י"ב) וז"ל וזהו סוד מה שאמרו בבריה דרבי יהושע בן לוי דאתנגיד ואתער ואמר 'עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה' ופרשוה הגאונים שראה לרב יהודה למעלה משמואל רבו, וסוד הענין כמה שהודעתיך בשער רוח הקודש כי כל האמוראים הם מבחינת אלקים דקטנות, ולכן מי ששרשו במוחין שבראש דקטנות והוא עליון יורד למטה עד היסוד, ומי שהוא מהדעת המתפשט למטה דו"ק עומד שם במקומו למעלה מן העליונים שירדו ביסוד, עד כאן לשונו יעיין שם.
ועט"ר הרב מור אבי זלה"ה בספרו מדרש אליהו (דף צה) 'רָאִיתִי עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה' דנה"י [נצח, הוד, יסוד] של פרצוף העליון הם חב"ד [חכמה, בינה, דעת] למטה בפרצוף התחתון ותחתונים שהם חב"ד של התחתון הם למעלה רוצה לומר נה"י של העליון, או הכוונה כך חב"ד שהם עליונים בפרצוף התחתון הם למטה רוצה לומר הם נה"י שהם תחתונים בפרצוף העליון ותחתונים שהם הנה"י יהיו למעלה רוצה לומר יהיו חג"ת [חסד, גבורה, תפארת] שהם למעלה מן נה"י.
ועוד פירש שם (בדף צו:) על מה שכתב רבינו ז"ל בדרוש התפילין שער ג' שבלילה מוחין דז"א [זעיר אנפין] מסתלקים לגמרי על ראשו, אבל מוחין של המלכות ניתנים בתוך חזה דז"א וכתב לכן בלילה היא יתירה עליו לפי שרשימו דמוחין שלה נשאר קיים בחזה שלו ומאיר אליה עד כאן דבריו יעיין שם. ובזה יובן (זוהר חלק ג קסח, א) 'מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר'.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ביחזקאל וז"ל: והנה קין והבל הם גבורות וחסדים כנודע, ומן הראוי היה שהגבורות שהם קין הבכור הם מעולות מהחסדים כמבואר אצלינו בסוד (משלי יב, ד) 'אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָה'ּ שהגבורות הם נקבות, וכן הלוים שהם מן הגבורות של קין היה ראוי שהם יהיו כהנים כי להם כתר הכהונה שהם הבכורות, והכהנים שהם משורש הבל יהיו לוים אלא שבחטאו של קין נהפך הענין על דרך מה שנודע וכו'.
והנה בעולם הזה ששורש הבל להיותם מן חסדים הם יותר נקיים ורובם טוב ומיעוטם רע, היו עתה כהנים, אבל לעתיד לבוא שנשמות קין נטהרו מן הקליפות ונתקנו יחזור קין ויטול בכורתו הראויה לו ומה שעתה היו כוהנים עובדים יהיו אז הלוים עובדים בכהונה באופן שהכהנים יחזרו להיותם לוים והלוים יהיו כהנים, וזהו שנאמר (יחזקאל מד, טו) וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק וכו' עד כאן לשונו יעיין שם.
וזהו שנאמר 'עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה' שראה הכהנים למטה מן הלוים והלוים למעלה מן הכהנים ואמר לו עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ! כי כן יהיה לעתיד לבוא. עד כאן דבריו נר"ו.

אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. נראה לי בס"ד יש לימוד תורה שלו ומצותיו שלמים שיוכל לעלותם לשרשם למעלה בלתי עזר וסיוע מצדיקים אחרים, ויש שהם חלושים מאד ואין יכולים לעלות אלא על ידי הצטרפות תלמוד תורה של צדיקים אחרים. ולזה אמר 'אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ' כלומר אינו צריך לכח צדיקים אחרים לתמכו אלא תלמודו תלוי בכוחו ועוצם ידו דוקא.
או יובן בס"ד על פי מה שאמרו בשם הגאון השל"ה ז"ל ד'אצבעות הידים הם כנגד עשרת הדברות'. ופרשתי בס"ד הטעם שעשה הקב"ה עשר אצבעות בידים כנגד עשרת הדברות, מפני כי ידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל דכל תרי"ג מצות רמוזים וכלולים בעשר הדברות וכדי שלא יאמר האדם די לי לקיים תרי"ג מצות כולם בדיבור ובמחשבה בלבד ואין צריך מעשה לכך קבעם באצבעות הידים לרמוז לאדם שחייב לקיים כל תרי"ג מצות שהם כלולים ורמוזים בעשרת הדברות במעשה, דידוע שהמעשה תתייחס לידים ולכן כמו שאם נעשה בידים אצבע יתירה או אצבע חסירה הוי מום כן בתרי"ג מצות נאמר לא תוסיפו על הדבר הזה ולא תגרעו ממנו. וזהו שאמר 'אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ' רוצה לומר תלמודו הביאו לידי מעשה כאשר רמוז בידו שלא הוסיף ולא גרע.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו חכמי המוסר דהעשיר המחזיק ביד תלמיד חכם יתנו לו שכר על כל מה שלמד וכאשר יבא לעתיד ליקח שכרו יאמרו לו טול שכר זה בעבור מסכתא פלוני ומדרש פלוני והוא אומר מעולם לא למדתי גמרא ולא מדרש ואומרים לו אמת שלא למדת אתה בעצמך אלא החזקת ביד תלמיד חכם פלוני שהוא למד מסכתות אלה ולכן אתה תטול שכר בעבורם! עד כאן דבריהם.
והנה ידוע הגם דנותנים שכר למחזיקים עם כל זה אינו דומה לשכר תלמיד חכם עצמן שלמדו וטרחו בלימודם כי המחזיק רק היה סיבה לזה ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד:) כל הנביאים לא נתנבאו אלא למחזיקים ביד תלמיד חכם אבל תלמידי חכמים עצמן 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ' (ישעיה סד, ג) וזהו שאמר 'אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ' תלמודו דייקא מה שלמד הוא בעצמו ולא ממה שלמדו אחרים שהיה מחזיק בידם דאינו דומה זה לזה שזה אשריו ששכרו 'עַיִן לֹא רָאָתָה'.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה יט.) בפסוק 'בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה' בתחלה תוֹרַת הֳ' אך אחר שעסק בה והיה לו לב מבין לחדש בה חדושי תורה נקראת תוֹרָתוֹ. וזהו שאמר 'וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ' רוצה לומר שזכה לחדושי תורה שאז נקרא תַלְמוּדוֹ על שמו.
או יובן בס"ד על פי המעשה של הפילוסוף שהביא הגאון חיד"א בחומת אנך בישעיה בפסוק (ישעיה ג, ט) 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם לֹא כִחֵדוּ', דיש אדם טבעו כעסן וגאה וחמסן וגזלן אך כופה יצרו ומשנה טבעו ויש טבעו נח ושקט ונאמן וישר מצד מזגו וחומרו וזהו שאמר ותלמודו דייקא בידו. או קרוב לזה יש נעשה צדיק וטוב מחמת מולידיו ויש מצד עצמו וזהו שנאמר וְתַלְמוּדוֹ דייקא בְּיָדוֹ.
או יובן בס"ד יש לוקח זכיות מאחרים ויש אינו רוצה ליהנות ומחזיר הכל כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בביאור ברכת 'עַל הַצַּדִּיקִים' באומרו וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם יעיין שם, וזהו שאמר וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ שלו ולא של אחרים.

וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: "אַשְׁרֵי הֲרוּגֵי מַלְכוּת שֶׁאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִצָּתָן". יש להקשות למה נקיט וְשָׁמַעְתִּי פעם שנית והיה לו לערב חלוקה זו עם הראשונה לומר 'וְאַשְׁרֵי הֲרוּגֵי מַלְכוּת'? ונראה לי בס"ד דאפשר כרוז ראשון שמע אותו בעת שנכנס לגן עדן וכרוז שני בעת שיצא ולכן פלגינהו ואמר וְשָׁמַעְתִּי פעם שנית.

מִשּׁוּם דַּהֲרוּגֵי מַלְכוּת וְתוּ לָא?!. קשה והלא מדברי רבינו האר"י ז"ל (בעץ חיים שער מיין נוקבין ומיין דכורין) ובספר הכונות מפורש כי מעלה גדולה היה להם בדבר זה שהיו הרוגי מלכות ומאי קשיא ליה?
ונראה לי בס"ד כי ענין זה של עשרה הרוגי מלכות מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י פרשת פקודי דף כ"ד) באורך וברוחב יותר ושם מפורש ששני מעלות נשגבות היה לרבי עקיבא וחביריו הא' מצד הנשמות שלהם שהיה להם כח על ידי צדקתם להעלות מ"ן [מיין נוקבין] של הבינה העליונה וזו המעלה היא היותר גדולה שאין כמוה. ומעלה הב' מצד הגופים שלהם שעל ידי ההריגה היה להם כח בזה להעלות מ"ן של המלכות יעיין שם. ולפי זה כאשר ישבחום בגן עדן בתואר הרוגי מלכות באומרם אַשְׁרֵי הֲרוּגֵי מַלְכוּת וכו', נמצא משבחים אותם במעלה הב' של העלאת מ"ן של המלכות כי זה בא להם על ידי היותם הרוגי מלכות שגופם נמסר למלכו אחרא ועל שם זה נקראים הרוגי מלכות, ובאמת עוד מעלה אחרת גדולה מזו יש להם בהעלאת מ"ן של הבינה העליונה שזאת אינה על ידי הריגת גופם אלא היתה על ידי קדושת נשמתם ולהכי מקשי הש"ס מִשּׁוּם דַּהֲרוּגֵי מַלְכוּת וְתוּ לָא?! וזה נכון וברור בעזה"י.

אֶלָּא הֲרוּגֵי לֹד. יש להקשות עדיין קשה איך שלל בכרוז 'אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִצָּתָן' והלא איכא רבי עקיבא וחביריו שהיו גדולים מהם בודאי! ועוד ודאי איכא עוד צדיקים ונביאים שהיו גדולים מהם. ועוד הא איכא 'שבעה כורתי ברית' [אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד]?
ונראה לי בס"ד דהכרוז קאי על צדיקים שבדורם אי נמי קאי על צדיקים אשר בשורש שלהם דוקא על דרך מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במאמר תיתי את ודרך לעלמא דאתי, דאמרה בת קול לרבי פרידא כנזכר לעיל בגמרא דעירובין.
ועוד נראה לי דבא הכרוז לשלול רק אותם שלא זכו אלא לנר"ן [נפש, רוח, נשמה] מן בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] וכבר ידוע מה שכתב רבינו הרש"ש ז"ל בביאור 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים' שאומרים במוסף ראש השנה.
וראיתי בשער הגלגולים (דף כז) דהרוגי לוד היו מבחינת זווג דמנחה שהוא בחינת דינים קשים מאד יעיין שם. והשתא לפי זה נראה לי מה שאמר הכרוז 'אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִצָּתָן' לאו משום מעלה עצמיית אלא להיותם מבחינת זווג דמנחה שהוא בחינת דינים קשים מאד אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בדינים קשים ההם וזהו שבחן שנתגברו ועמדו בצדקתם וקדושתם עד שמסרו עצמן על קדוש השם ולא יכלו הקליפות להתאחז בהם להחטיאם אף על פי שהיו מבחינת דינים קשים, והעומד בבחינה זו צריך לו כח ותגבורת גדולה כנגד הקליפות והם נתגברו ונצחו, זיע"א.

כָּל מְצִלּוֹת שֶׁתּוֹלִין לוֹ לַסּוּס בֵּין עֵינָיו יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַהֳ'. לפי פשוטו תימה למה פרט הכתוב דבר זה דוקא?
ונראה לי בס"ד שרמז בהקדש תכשיט זה על התמדת ישראל בעסק התורה שלא יבלו ימיהם בטיולים יען כי מנהגו של עולם מי שאוהב הטיול קונה סוס לרכוב עליו רכיבה של טיול בכל יום וזה הסוס דרכם לעשות לו תכשיט בין עיניו לכבוד, אך לעתיד כל ישראל נעצרים לפני בית המדרש לעסוק בתורה ולא ירכבו על סוס רכיבה של טיול, ולכן מקדישים את תכשיט של הסוס העשוי לטיול כיון דאין רוכבים על הסוס לטייל ורק מניחים הסוס אצלם כאשר יצטרכו ללכת מעיר לעיר לרכוב עליו וברכיבה זו של עוברי דרכים אין דרכם לקשט הסוס בתכשיט כסף וזהב. ואם כן הקדש זה מבחן שמאסו בטיול ולכך פרט הקדש של תכשיט זה דוקא.
או יובן דרך רמז הסוס רמז לגוף שהוא כמו סוס שהנפש רוכבת עליו וכח התאוה הוא תכשיט של הגוף, והוא מונח בין עיניו, וכמו שנאמר (בראשית ג, ו) 'וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם'. ולעתיד בכח התאוה הזה ישתמש בעבודת הקודש ולא בענינים הגופניים.

כָּל בִּזָּה שֶׁבָּזְזוּ יִשְׂרָאֵל עַד שָׁעָה שֶׁהַסּוּס רָץ וּמֵצֵל, יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַהֳ'. יש להקשות מה טעם יש בשיעור זה?
ונראה לי בס"ד דגם רבי יוחנן מודה בהך דרשה דהוספת ירושלים דדריש רבי יהושע בן לוי וסבירא ליה לכך מקדישין הביזה שבזזו כשיעור זה שהסוס רץ ומציל, בעבור החסד שעשה הקב"ה עמהם להוסיף על ירושלים עַד שָׁעָה שֶׁהַסּוּס רָץ וּמֵצֵל.
או יובן בס"ד על פי מה שכתבו המפרשים בשיעור זה של 'רָץ וּמֵצֵל' שהוא חצי יום, הנה הוא שיעור יום אחד בלא ריצה. וידוע מה שאמרו חז"ל על פסוק (ירמיהו ו, ד) 'אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם' כי בעת החורבן נתן להם האויב הרווחה מה שיכולים לצאת בשער אחד משערי ירושלים ביום אחד כולו יהיו היוצאים האלה מוצלים ובזה היה שארית הפליטה ולכן מקדישים שיעור מהלך יום אחד בעבור החסד הזה שנתן השם יתברך בלב האויב לעשות להם הרווחה זו.

עַל שְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר: "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב". יש להקשות דהוה ליה למימר עַל שְׁמוּעָה טוֹבָה לשון יחיד יְבָרֵךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב? ועוד מה ענין כפל 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב'?
ונראה לי בס"ד יש דבר שנעשה בו העדר הנזק בלבד אבל לא יש ריוח ויש דבר שנעשה בו העדר הנזק וגם ריוח, ונמצא שמועה אחת אך נחלקת לשתי שמועות של העדר הנזק והריוח ויברך הַטּוֹב בשביל העדר הנזק וְהַמֵּטִיב בשביל השגת הריוח.
ומה שאמר 'לָעוֹלָם הַבָּא כֻּלּוֹ טוֹב' נראה לי בס"ד משום הכי 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הֳ' אֶחָד' (זכריה יד, ט) 'הַהוּא' עולה מספר 'טוֹב' [17] רוצה לומר בַּיּוֹם שכולו טוב יִהְיֶה הֳ' אֶחָד, בפעולה שפועל רק טוב וגם ההודאה שמודים אליו תהיה אחד.
ונראה לי בס"ד 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב' עולה מספר צד [94] ובזה יובן 'עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ' (ישעיה סו, יב), וכן הוא אומר (ישעיה ס, ד) 'וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה'.
לֹא כְּהָעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא, הָעוֹלָם הַזֶּה נִכְתָּב בְּיוֹ"ד הֵ"א וְנִקְרָא בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת, [אֲבָל] הָעוֹלָם הַבָּא, [כֻּלּוֹ אֶחָד], נִכְתָּב בְּיוֹ"ד הֵ"א וְנִקְרָא בְּיוֹ"ד הֵ"א [נ.]
נראה לי בס"ד טעם לזה כי עתה מצוי השקר בעולם שהאדם מדבר בפיו מה שלא ראה בעיניו, וכן נמצא האדם שומע באזניו אזהרה מפי חכם ועושה מעשה בידיו להפך. ולכך אין זוכים שיוציאו בפיהם האזכרה כפי מה שרואין בעיניהם בספר תורה, ואין שומעין באזניהם האזכרה כפי מה שכתבה היד בספר תורה כי היד כתבה יו"ד ה"א, ואזניהם תשמע אל"ף דל"ת, וכן עיניהם רואה בספר תורה יו"ד ה"א ובפיהם מוציאים אל"ף דל"ת. אבל לעתיד 'שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד' (משלי יב, יט) ויתבטל השקר לגמרי אז זוכים לקרות בפה את השם בתורה כפי מה שרואין כתוב לעיניהם, ושומעין את השם באזניהם כפי מה שכתבו בידיהם.
ועוד נראה לי בס"ד לומר סימן אחר לזה כי עתה אין חציו אחרון של שם דומה לחצי הראשון לכך לא ישתוו העינים עם הפה ולא האזנים עם הידים, אך לעתיד ישתוה חצי האחרון עם הראשון שיהי השם בסוד 'יִהְיֶה' אז גם זה ישתוה וזהו שנאמר 'עַיִן רֹאָה וְאֹזֶן שֹׁמַעַת הֳ' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם' (משלי כ, יב) בהשוואה אחת.
אמנם צריך להבין למה נקרא בשם אדנ"י והיה ראוי שיהא נקרא בשם אהי"ה דרובו של שם שהוא אותיות היה יש בו? ונראה לי בס"ד מפני כי אותיות דאחר שם הוי"ה שהם דבוקים בשם המה אותיות כוז"ו שעולים מספר ט"ל [39] ועם מספר הוי"ה [26] המחובר בהם המה עולים ס"ה כמנין שם אדנ"י [65] לכך נקרא בשם אדנ"י.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב בישעיה (ישעיה מא, ד) 'אֲנִי הֳ' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא' פירוש שם זה רִאשׁוֹן לכל השמות אך אינו נקרא שם זה בפה אלא אֶת אַחֲרֹנִים, רוצה לומר עם אותיות האחרונים אֲנִי הוּא כי את רוצה לומר עִם, וזהו שנאמר (הושע יא, י) 'אַחֲרֵי הֳ' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג' פירוש אימתי אַחֲרֵי הֳ' יֵלְכוּ שלא לקרות שם הוי"ה ככתבו, אלא יֵלְכוּ לצרפו עם אותיות שלאחריו הוא בזמן כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג מכח חסרון התיקון.
ועוד נראה לי בס"ד טעם קרוב לזה מה שנקרא בשם אדנ"י מפני דשם הוי"ה יתמלא בארבע מילואים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם ט"ל אותיות. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (שיר השירים ה, ב) 'שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל' פירוש שם הוי"ה שהוא רֹּאשִׁי נִמְלָא טָ"ל אותיות, ואם תצרף מספר שם הוי"ה שעולה כ"ו עם אותיות המילואים שלו שהם ט"ל עולה מספר שם אדנ"י לכך נקרא בשם אדנ"י.
@22נ: כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, כָּאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ
נראה לי בס"ד ידוע שלימות המצות הוא בארבעה שהם מעשה בה"א אחרונה ודבור באות וא"ו וכוונה בה"א ראשונה ומחשבה באות יו"ד והעושה שלא לשמה יש לו בחי' ה"א אחרונה ובחי' וא"ו דשמא קדישא וחסר ממנו כוונה ומחשבה כי הוא כוונתו ומחשבתו שלא לשמה, אבל העושה לשמה יש לו בחינת השם כולו וידוע דאות וא"ו דשמא קדישא נקרא שמים. לכן בזה כתיב (תהלים נז, יא) 'עַד שָׁמַיִם' ועד בכלל ובזה כתיב 'מֵעַל שָׁמַיִם' (תהלים קח, ה) שיש לו שלימות כוונה ומחשבה שהם באותיות י"ה שהוא למעלה מן השמים שהוא סוד וא"ו דשמא קדישא.

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן", מַאי "אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן"? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זֶה אוֹר שֶׁיָּקָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְקָפוּי הוּא לָעוֹלָם הַבָּא. הנה לכאורה נראה דרשה זו שייכה כפי הכתיב 'יְקָרוֹת יִקְפָּאוּן' שהוא זמן העתיד, כי כפי הקרי דקרינן 'יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן' דקאי יְקָרוֹת על זמן אחד וְקִפָּאוֹן על זמן אחר, לא תיכון דרשה זו, וכיון דדרשה זו היא על הכתיב [יִקְפָּאוּן] לא הוה ליה למימר דרשה זו בסתמא על הכתיב, דאין דורשין בסתמא אלא על הקריאה?
ונראה לי דתכון דרשה זו על הקריאה נמי דקרינן וְקִפָּאוֹן לנכון, והיינו כי עתה האור בתחלת היום קל וקפוי וכן הוא בסוף היום, ורק באמצע היום הוא יקר, והטעם מפני שאור עיניהם של בני אדם חלוש ואין יכולין לצאת מאור חזק ויקר בפתע פתאום לחשך גמור, וכמו שאומרים 'הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים' וכל זה עתה אך לעתיד יתחזקו כל החושים של בני אדם ויכולים לסבול שני הפכיים מצד לצד, ואז יהיה האור של היום שוה, שגם בתחלת היום וכן בסופו הוא אור יקר תקיף וחזק, וזהו שנאמר בַּיּוֹם הַהוּא לעתיד לֹא יִהְיֶה אוֹר וְקִפָּאוֹן, פירוש שני מדרגות של אוֹר ביום תחלת היום וסופו לחוד ואמצעו לחוד, אלא מראשו ועד סופו יהיה יְקָר.
ולמאן דאמר דמפרש על אוֹר תּוֹרָה גם כן אתיא הדרשה על הקריאה דקרינן וְקִפָּאוֹן, כי עתה יש חכמים שאצלם נְגָעִים וְאָהֳלוֹת קלים, ויש חכמים אצלם יְקָרִים כמו שאמר רבה בר אבוה (בבא מציעא קיד:) 'בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא', אך לעתיד אצל הכל קלים, כי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הֳ' (ישעיה יא, ט), לא יהיה אצל זה 'יְקָרוֹת' ואצל זה 'קִפָּאוֹן'.
ולמאן דאמר דמפרש על אוֹר הַכָּבוֹד הזורח על בני אדם מכח העושר, הנה עתה אין שוים כל בני אדם בעושר, ולכן אין כבודם שוה, אלא אצל זה יקר ואצל זו קפוי, דראובן אף על פי שהוא עשיר נחשב לגבי לוי עני, ולעתיד הכל שוים בכבוד העושר, כמו שנאמר (ישעיה נד, יב) 'וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ', ומביא דוגמה קרובה לזה מהא דבריה דרבי יהושע בן לוי.

בְּנִי, עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ. פירוש הוא ראה במושב המון העם שאינם בני תורה, יש בני אדם שהוא מכירם שהיו עשירים ועליונים בעולם הזה שנתנו צדקה לעניים, ואלו העניים שקבלו צדקה מאלו העשירים הם יושבים למעלה מאותם העשירים שנתנו להם צדקה, וזהו עוֹלָם הָפוּךְ אשר ראה, ואל אביו אין זה הָפוּךְ אלא בָּרוּר כי כן שורת הדין מחייבת, כמו שאמרו רז"ל (ויקרא רבה לד, ח) יותר מה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, ונמצא יש לעניים זכות יותר וכבודם בגן עדן כפי יתרון הזכות שיש להם.

אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. נראה לי בס"ד 'אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה' (משנה אבות ג, יז) אך יש לומד תורה בשביל שהחזיקו בידו אחרים שנתנו לו פרס להתפרנס בו, ויש לומד תורה מחמת שהתפרנס מיגיע כפיו כמו שנאמר (תהלים קכח, ב) 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל' מלחמה של תורה 'אַשְׁרֶיךָ' יען כי 'טוֹב' התורה שנקראת טוב תתייחס 'לָךְ' וזהו שנאמר וְתַלְמוּדוֹ היה תלוי בְּיָדוֹ ביגיע כפיו ולא על ידי פרנסה של אחרים.
או יובן על פי מה שאמר התנא (משנה אבות ו, ד) 'כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל וְאִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' ופירש מהר"ם שיף ז"ל אם אתה בבחירתך שיש לך ממון ותוכל לאכול מעדני עולם, ועם כל זה אתה עושה כן אז אַשְׁרֶיךָ וכו'. וזהו שאמרו וְתַלְמוּדוֹ פירוש מנהגו ומדתו שהיה מתנהג בעבודת שמים היתה מסורה בְּיָדוֹ שלא לחצתו העניות אלא הוא היה ממאס תאות עולם הזה ומטה שכמו לסבול עול תורה, כמו שאמרו על חזקיה המלך ע"ה שהיה מלך ואוכל ירק בכל יום ועוסק בתורה (סנהדרין צד:).
ועוד נראה לי בס"ד דידוע בעסק התורה מתמתקים ה׳ גבורות הרמוזים ביד שמאל, בחמשה חסדים הרמוזים ביד ימין בחמש אצבעות, ובזה פרשתי בס"ד מה שנאמר (דברים לג, ז) 'יָדָיו רָב לוֹ' במלחמתה של תורה, וכן דרשו בקינת דוד המלך ע"ה על אבנר (שמואל ב' ג, לד) 'יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת' והיינו לֹא אֲסֻרוֹת בתורה, וצריך להבין מה ענין עסק התורה בידים? אך לפי האמור הוא נכון, בעסק התורה ממתקים ה׳ גבורות הרמוזים ביד שמאל בחמשה חסדים הרמוזים ביד ימין, ולכן התורה היא חמשה ספרים כי בה מתמתקים חמשה בחמשה, ולזה אמר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה 'לִשְׁמָהּ' לשם ה' רוצה לומר למתק הה׳ גבורות בחמשה חסדים, וזהו שנאמר וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ, רוצה לומר תַלְמוּדוֹ עשה פועל במיתוק הרמוז בְּיָדוֹ שהם חמש וחמש.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש על פי מה שאמרו חז"ל (שבת סג.) בפסוק (משלי ג, טז) 'אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד' למיימינים בה אֹרֶךְ יָמִים איכא וכל שכן עֹשֶׁר וְכָבוֹד, למשמילים עושר וכבוד איכא, אֹרֶךְ יָמִים ליכא, נמצא הלומד תורה לשמה זוכה לשכר הרמוז בשתי ידים, וזהו שנאמר וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ ב' ידו, רוצה לומר שלמד לשמה שזכה בו בשתי ידות, עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' אר"י אין כאן עני. עי' שבת סג ע"א רש"י ד"ה לא יחדל:

עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלם. לא ידעתי התועלת מזה כיון שההוספה היא מא"י ולא מחו"ל א"כ מה יועיל אם העיר גדולה או לא ואם שיהיה מקום יותר פנוי לאוכלי קדשים בלאה"נ לא אמר אדם מעולם צר לי המקום ואולי מ"מ למראית עינים הוד והדר וכבוד היא יותר למשכן מלך שתהי' עיר גדולה לאלקים וזה פי' הפסוק ברבות הטובה רבו אוכלי' ומה יתרון לבעליו כ"א ראות עיניו פי' ברבות הטובה היא ירושלם ההר הטוב והלבנון אין בו תועלת כ"א רבו אוכלי' אוכלי קדשים ומה יתרון בכ"ז לבעליו כ"א ראות עיניו כנ"ל:

שהסוס רץ ומציל. הכוונה בזה על דרך משל ומליצה דכתיב ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום דהנה בעה"ז כשם שהצדיק מאיר לו ולשכניו סביביו ה"נ אוי לרשע ולשכניו והוא כאילן וכותל העושים צל סביבם שלא תזרח החמה שם אך הצדיק הולך ואור ואורו מתגבר כ"כ עד נכון היום שיהיה כמו השמש בחצי השמים שכל המצל מצל תחתיו ולא סביבותיו כן יהיה אור הצדיקים שולט בכל העולם ולא יזיק החוטא כ"א לעצמו והיינו דכתיב לא יאמרו עוד האבות אכלו בסר ושיני בנים תקהינה האוכל בסר תקהינה שיניו. עוד יהי' החוטא העושה צל אנינו חוטא בהחלט ח"ו כ"א לשעה קלה וחוזר בו מיד ויהי' כצילו של עוף שהוא עובר וצילו עובר והנה כינה בעל העבירה בסוס כמ"ש במק"א על פ' לא בגבורת הסוס יחפץ וכינה הצדיק בירושלם יראה שלם ועתיד הקב"ה להוסיף על יר"ש עד שיהיה הסוס רץ ומציל עושה צילו תחתיו ולא על צידיו כי האוכל בוסר תקהינה שיניו וגם זה במרוצה כצל עובר. ועד"ז בעצמו אמרו שכל ביזה שיבוזו עד שיהיה כ"כ במדרגה סוס רץ ומציל יהיה הכל קודש לה' כי יראו לבוז לעצמם כדי שלא יזיק להם די זהב וכן עשה דהע"ה שהקדיש כל הביזה לבהמ"ק אבל משיהיו בזאת המדרגה העליונה לא יהיו יראים מיצה"ר ולא יצטרכו להקדיש כי ליושבים לפני ה' יהיה ולמכסה עתיק:

אור יקרות וקפאון. מדקדקים לאיזה צורך מייתי הנהי קראי הכא ורש"י כ' איידי דאיירי משערי ירושלם כו' עם שזהו דוחק מ"מ תינח הא שעתיד הקב"ה להוסיף על ירושלם אבל הך דאור יקרות אין לו שייכות כלל ועי' בס' צנצנת המן דדחיק טובא ונלע"ד דהא דהקילו רבנן שאין צריך לחזור אם עבר צופים ולא העמידו דבריהם משום טרחתו והלא חמץ קיל טפי כמ"ש תו' במתניתין ואפ"ה כשהולך לדבר הרשות חוזר אפי' כמה והכא דחמיר הקילו י"ל משום דקי"ל שעתיד הקב"ה להוסיף על ירושלם וכבר נתקדש התו' במקצת שהרי כבר הראהו לנביא בפועל ממש כשעמד המלאך ומדדו לכן הכל הוא מקום קדש וראוי לשרוף בו קדשים נהי דלענין דאורייתא לא מהני דבעי' קידוש בשיר ותודה מ"מ די בסברא זו שלא להטריח בדרבנן אך כ"ז בכדי שהסוס רץ ומציל היינו ו' שעות מעלות השחר עד חצי היום ויותר מזה במה שהסוס ממהר לרוץ אבל כשהרחיק יותר ה"ל לחזור לכן מקדים לומר שאור יקרות שבעה"ז יהיה קפוי לעה"ב והיינו שהחמה תהיה גדולה הרבה יותר כמבואר ועמש"ל ריש מכילתין וידוע דעי"ז יהיו הימים ארוכים עד שיהיה יום א' עולה לכמה חדשים צא וחשוב שתהיה החמה שבעתי' שהוא שמ"ג פעמים כהחמה שלנו כדמתרגם המתרגם ע"פ כצאת השמש בגבורתו ויהיה היום שמ"ג פעמים כיום שלנו עכשיו ויהיה עד חצות היום זמן ארוך מאוד וכל מה שהסוס רץ עכשיו באותו זמן יהיה התוס' על ירושלם לכן הקדים לומר אוד יקרות שאור יקר בעה"ז הוא כשהחמה באמצע רקיע בחצי היום יהיה קפוי לעה"ב שזהו עמוד השחר אז כדלעיל ריש מכילתין ושפיר שייך הכא דלא הטריחוהו לחזור ואם יהיה רחוק מירושלם כ"כ זהי מהנמנע שזהו מהלך רב מאוד ודוחק שלא יזכיר עצמו שיש לו בשר קדש עד שהרחיק כ"כ זמן רב וק"ל:

וכנעני מנ"ל דאקרי תגר כו'. דמשמע דלמ"ד ביזה פשיטא ליה קרא דלא יהיה עוד כנעני ובתר הכי מקשה מנ"ל דאקרי תגרא ועוד למ"ל דמייתי קרא מיהודה כלל כיון דלא מוכח מניה מידי אלא מקראי כנען בידו מאזני מרמה וכנענים נכבדי ארץ ועוד תרי קראי למ"ל דה"נ הו"מ לאתויי סדין עשתה ותמכור כו' לכנעני והנלע"ד דודאי קרא אינו זז ממשמעותיה לעולם דכנען הוא תגר אך הוא תגר המוכר על יד על יד לעניים בפרוטה וכדומה וע"כ נקרא כנעני כאן עני כי אליו יאספו האביונים לקנות והיינו דקאמר למ"ד הנך תרתי לא יהיה כנעני לא יהיה כאן עני והכוונה שלא יצטרך שם תגרא כהנך שיהיו עניים קונים מהם שהכל עשירים ומש"ה לא מייתי ראיה מחגור נתנה לכנעני דשם אינו מבואר שהוא המוכר בפחות אבל מכנען בידו מאזני מרמה יש כדמות ראיה שאותן דרכן לשקר במשקולות לגזול עניים במעט שלהם וכן אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ משמע שכנען פחות מסוחר אעפ"י שי"ל דהיינו הך ונקט כפל ענין במלות שונות מ"מ קצת ראיה הוא לכן מייתי מיהודה דודאי משמע דהכי הוא דאל"כ מאי קמ"ל שנשא בת איש כנעני כיון דלאו כנענית ממש הוה א"כ מאי קמ"ל בזה אע"כ להשמיענו שירד מאת אחיו כפרש"י שירד מגדולתו ונתחתן עם כנעני שהוא תגר קטן שאינו לפי כבודו וגדלו או יאמר דנשא בת כנעני שדרכו להנות מן הגזל ולהיות בידו מאזני מרמה לכן יצאו ממנה ער ואונן לכך מייתי הך קרא ומייתי נמי אידך קרא מפני כבודו לומר שאעפ"י שהי' כנעני אינו מוכרח שהיה עני שהרי גם בצור היו כנעני' נכבדי ארץ והיה זה כמוהם:

ר"א רמי כו'. לע"ד היה נ"ל לפרש זה שמי לעלם בעה"ז אך זה זכרי לדור דור שיהיה מלחמה לה' בעמלק מדור דור אז יזכר שמו בי"ה ו"ה יהיה נקרא כמו שנכתב ודוק:

אלהי קדושי, ידיד נפשי, עזרתני בפרק שלישי אל רועי. אמץ זרועי. בחי' פרק רביעי:

מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות. המ"מ פ"ח מה' י"ט מקשה על פרש"י א"כ בערב סוכות נמי לא ליעבד משום ד' מינים ובפר"ח סי' תס"ח מייתי ראיה מס"פ או"ב דאין משחיטין את הטבח בעי"ט ראשון של חג וכ' תו' משום דטריד בד' מינים ואין פנאי לשמוח ש"מ שטרדת ד' מינים מרובה מטרדת ע"פ ועי' בתי"ט שלא עמד בכ"ז ולע"ד לחלק דע"פ עיקר זמן שמחה בי"ט ראשון ולא שייך לומר שישמח בי"ט אחרון ולא בראשון א"כ אם יהיה מותר נמי בעשיית מלאכה יתבטל מפסח וביעור חמץ ואפיות מצה משא"כ בסוכות דעיקר שמחה בי"ט אחרון שהוא ג"כ רגל וכבר עברו ימי הדין כמבואר בתו' ע"ז ה' ב' וז"ל וי"מ דבהנך ד' פרקים טעמא רבה אית בהו י"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפ"ע וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה משא"כ בז' של פסח וגם הקרבנות שבשמיני היה בשביל ישראל וכל החג היה מקריבים נגד האומות וע"פ לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות עכ"ל לענינינו נמצא שבע"פ טרודים בלא"ה בשמחת י"ט אם גם מלאכה יעשה בו יתבטל מתקוני מצות משא"כ ע"ס שאינו טרוד בשמחת י"ט לא יתבטל מתקוני מצות אעפ"י שמותר בעשיית מלאכה כנ"ל נכון בעזה"י ומה שהביאו לרש"י לשי' זו יתבאר לקמן אי"ה:

עזה"י מה שחנני הי"ת ר"פ מקום שנהגו בדיני מנהגים פק"ק פ"ב ערב שבועות תקצדי"ק לפ"ק:

בני בישן כו'. בירושלמי גלו ממקום למקום ובקשו לחזור בהן ייבא כהדא דא"ר בא בני מישא קבלו עליהן שלא לפרש בים הגדול אתון שאלון לרבי אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול אנו מה אנו א"ל מכיון שנהגו אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם ע"ש וצ"ע איך נפשוט האיבעי' באם גלו כל הקהלה ממקומם ונתישבו במק"א וקרבן עדה פי' דבני מישא כך היה שינוי מקומם וא"כ עיקר חסר כי הם לא שאלו אלא אבותינו קבלו אנן מה אנו אם מחוייבים בקבלת אבותיהם ורבי לא השיב להם אלא מטעם קבלת האבות ומשינוי מקום לא דברו. ולבאר זה בעזה"י אעתיק לשון שעי"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ד א"א להשביע הנולדים אח"ז אבל נדוי וחרם חל על דורות הבאים והוא מתשו' הרא"ש כלל ה' סי' ד' דאל"ה שהתקנה חל על דורות הבאים לא היה אפשר לשבע שלא ליקח אשה מבני בנימין עד שמצאו מקרא כתוב ממנו ולא מבנינו ובת' חו"י סי' קכ"ו ביאר מרע"ה שהשביע את ישראל על קבלת התורה לולי שהיו כל הנשמות שם בהר סיני והשביע אותם בעצמם כדכתיב את אשר ישנו פה ואשר אנינו פה עמנו היום לא היה יכול להשביע ולגזור על דורות הבאים אך אחר שכבר קבלנו התורה באלה ובשבועה ושם נאמר לא תסור מן הדבר וגו' שאל אביך ויגדך ובדברי קבלה נאמר אל תטוש תורת אמך נמצא קבלנו במעמד כל הנשמות באלה ובשבועה לקבל על עצמנו גזרות ותקנות הצבור אל תטוש תורת אמך ודפח"ח. וכ' ש"ך שם סקצ"ד כ' ר"מ אלשקר שאם גזרו שיחול אפי' על מי שישנה מקומו וידור בעיר אחרת חל ג"כ על הדורות הבאים אחריהם דלא דמי למאי דאמרינן לעיל סי' רי"ד כשאין דעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם דהכא חרם זה אקרקפתא דגברי מונח עכ"ל וע"ש עוד בש"ך סקפ"ד משמע מלשון הר"מ אלשקר דוקא חרם אבל קבלת האבות אינו חל אקרקפתא דגברא מש"ה ניתקת הגזרה ממקום למקום אם אין דעתו לחזור לכה"פ אמנם בחו"י הנ"ל מבואר דגם כל קבלת אבות אקרקפתא דגברא מונח אפי' במצולת ים תחול עליו אלא מסתמא לב המקבלים מתנה עליהם שיהיה רק על הקהלה שהיא קיימת אבל בניהם שישתדכו וישאו נשים במק"א ואין דעתם לחזור לא יחול עליהם אבל לעולם מונח הכל אקרקפתא דגברא ע"ש. ולפ"ז לפי המבואר מדברי הרמא"ל כל שמונח אקרקפתא דגברי לא יועיל שינוי מקום וא"כ ה"נ נהי שלבם התנו עליהם שאם יחידי בניהם יעקרו דירתם למק"א לא יתחייבו אלא על קבוץ הקהל יהיה הקבלה מ"מ אם גם כל הקהל גולים מחומת העיר ההיא ומתיישבים במק"א אין העיר ומגדלותיה גורמים אך בכל מקום שהם אקרקפתי' מונח ולא שכיחי שיהיה כל הקהל גולים ממקומם שיהיה לב ב"ד מתנה ע"ז והן הנה דברי הירושלמי שהיה מסופק בעיר שגלו אנשי' ממקומם אי נימא דכיון שאין דעתם לחזור נתבטלה קבלה ראשונה או דלמא אקרקפתא דגברא מונח ואין המקום גורם ופשיט מעובדא דבני מישן שאין יכולין לשנות וע"כ משום דהגזרה אקרקפתא דגברא וא"כ אפי' נעתקו ממקומם נמי:

ובזה זכינו להבין פסק הרמב"ם פ"ח מה' י"ט שהוא לשון ש"ע א"ח סי' תס"ח סעי' ד' ופי' מהרשד"ם סי' ט"ו עפ"י משמעות ה"ה דמיירי ברישא באין דעתו לחזור וכ' דס"ל לרמב"ם דלעולם אקרקפתא דגברא מונח אפי' אין דעתו לחזור לעולם לא ינתק מגופו חומרי מקומו רק מקום שהלך לשם צריך לעשות מפני המחלוקת ובזה יש חילוק בין דעתו לחזור והוא רק שם לפי שעה דלמחלוקת זמן קצר כזה מהני צינעא וכיסוי משא"כ אין דעתו לחזור ודעתו לשקוע לעולם לזה לא מהני צינעא לאורך ימים ע"ש. והן הנה דברי חק יעקב סי' תס"ח ולזה נתכון ש"ך יו"ד סי' רי"ד וכ' ש"ך שם דזה הוא כסוגיא פסחים דמתניתין באין דעתו לחזור ואפ"ה במקום שהלך אינו אלא מפני מחלוקת ודלא כסוגיא חולין דס"ל העיקר כמקום שהלך לשם ורק אם דעתו לחזור צריך לנהוג כמקום שיצא משם וכ' פר"ח דס"ל לרמב"ם סוגי' חלוקות ע"ש והוא דוחק דהרי בשני הסוגיות תי' ר' אשי אבל הכונה ר"ז ורבב"ח מחולקים ורב אשי בפסחים תי' סברת רבב"ח דס"ל מתני' באין דעתו לחזור ור"א בחולין תי' סברת ר"ז דמוקי מתני' בדעתו לחזור ומ"מ צ"ע מ"ט פסק כרבב"ח ושביק לדר"ז דהוה בתרא. ונלע"ד רבב"ח כרבו ר' יוחנן ס"ל דא"ל לבני בישן אל תטוש כו' ומונח אקרקפתי' ולא ינתק ע"י נסיעה ממקום למקום ע"כ מיתוקם ליה מתני' באין דעתו לחזור אך ר"ז אפשר לא ס"ל הא וכן יש להוכיח קצת דבמס' ביצה ד' ע"ב אר"ז כוותיה דרב אסי מסתברא דקדושה א' היא דהרי ידעי' בקביעא דירחא ועבדינן תרי יומא ופרש"י ע"כ חכמים הטילו חק קבוע ואביי דחי ומסיק מנהג אבותינו בידינו פרש"י לא הטילו חרם עלינו אלא מאליהם הנהיגו אבותינו כמו שהיה בשעה שהיה ספק ע"כ עדיין ב' קדושות הן ע"ש ובחי' שם בארתי הענין בביאור היטב בעזה"י נמצא דר"ז לא בעי למימר מנהג בלא שתקנום חכמים והטילו עלינו דא"כ לא היינו מחויבים במנהג אבותי' כי מה לנו ולהם ולפי שיטתו זה שאינו תלוי אקרקפתא דגברא וכשיעזוב מקומו בטל ליה גזרתם מעליו ע"כ מוקי ר"א מתני' אליבי' בדעתו לחזור משא"כ לרבב"ח. והשתא כיון דקי"ל בי"ט של גליות ב' קדושות הם ומנהג אבותינו בידינו א"כ הלכה כרבב"ח בפסחים ולא כר"ז בחולין ולקמן אי"ה יבואר הרמב"ם באופן אחר:

תו אמרינן בירושלמי על הך עובדא דמישא ואין אדם נשאל על נדרו תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו והדר פריך כש"כ יהיו מותרו' ומסיק רבי כרבו ר' יהודה ס"ל דמדינא אסור לפרש לים הגדול ונדחקו בזה לאיזה ר' יהודה נתכון ובמק"א כתבתי דאין מפרישין לים סמוך לשבת אלא לדבר מצוה כמבואר פ"ק דשבת ואינהי לא היו צריכי' לצורך מזונות ופרנסה אלא להרויח ובזה פליגי ר"י ורבנן ר"פ אלו מגלחי' אי מקרי דבר מצוה או לא ועי' שם י"ד ע"א ועמג"א סי' רמ"ח סקי"ט ואין להאריך בזה. והא דלא התיר ר"י לאנשי בישן ולומר שלא היה להם פתח חרטה דוחק שהרי היו טוענים אנן לא אפ"ל ומ"ש בתשו' זכרון יוסף דף פ' ע"ב דעניות הוה נולד ובפרט שיענו כל בני העיר לא נלע"ד דהכא לא הענו אלא שאבותיהם היו מופלגים בעשירות ולא נצרכו לכך ואינהי הוה כרובא דעלמא וכן משמע מלשון רש"י וזה אנינו נולד דדוקא עניות שהוא כמיתה כדיליף ממתו כל האנשים בנדרים ס"ד ב' וא"כ ק' ולפמ"ש פר"ח דלרמב"ן וכמ"ש ר"ן דמנהג שיש בו סייג לא מהני התרה א"ש אבל לשי' תו' והרא"ש והטור קשי' ותי' שהם היו סבורים שהמנהג מן הדין ולא יועיל התרה ויען כי לא היו בני תורה לא רצה ר"י להודיעם האמת ע"ש סי' תצ"ו סו"ס ח'. ומיושב ק' משא מלך אהתו' שהק' מבית שאן ומאי קושי' דלמא ת"ח הוו ולא בני מדינה ומותר להתיר לפניהם ולהם נמי ע"י שאלה ולהנ"ל תו' לשיטתי' הק' דהא כ' פר"ח בסי' שביעי דבישן היינו בני בית שאן כדאי' במס' מגילה בישני וחפני ע"ש ולהנ"ל מוכח דבני בישן שהוא בית שאן לאו בני תורה הוה מדלא התיר להם ויפה הק' ובספר יד דוד הק' אתו' סוף עירובין ושם צ"ע. ומיושב נמי מה שכתב ר"ן דמנהג בטעות נמי אין להתיר בפניהם ולדידי' ק' קו' תו' מבית שאן וכן כתבו אחרונים ולהנ"ל ניחא דר"ן לשי' ס"ל נדר לסייג אין לו היתר א"כ הא דלא התיר ר"י לאנשי בישן מפני שאין לו היתר ולעולם י"ל ת"ח היו ולק"מ ק' תו' מרבי שהתיר בית שאן מיהו ברדב"ז ח"א סי' ע"ג כ' דבית שאן שהתיר רבי מפני שהיה בו מכשול לרבים ולא פי' מהו אפשר דאתי לאפרושי נמי מפטור על החיוב. עוד שם בירושלמי ניחא ממקום שעושי' למקום שאין עושין ממקום שאין עושין למקום שעושין ויבטל שהרי כמה בטילים יש באותו מקום ר' סימן בשם ר"י במתמיה נ"ל לפרש כמו כל המטיל תכלת בסדינו בירושלם אינו אלא מן המתמיהים ה"נ במתמי' שמתמיה העולם עליו ומפרש הכא משנתינו ולא ישנה מפני המחלוקות זה שאינו עושה במקום שעושי' לא ישנה שינוי זו מפני המחלוקות שבין המנהגים שירגישו שאינו עושה מפני חילוק מפני מנהג המקומות אלא יעשה עצמו כאלו מלאכה לי"ל ולא יעשה באופן שיתמי' מ"ט נרפים הם נרפים ויצטרכו לומר מפני חילוקי מנהגים אל יעשה כן ואפשר שגם כוונת רבא שאמר אין בזה השינוי מפני המחלוקות פי' אאדם קאי שלא יתראה בפניהם שיהיה בשינוי זה מפני מחלוקות מנהגים ומזה יצא לרמב"ם מ"ש ולא יתראה בפניהם ע"ש. ולרבא מפרשי' ולא ישנה מפני המחלוקות ב' כוונות דבמקום שאין עושי' הוא נמי לא יעשה אעפ"י שעיקרו כמקום שיצא משם אפי' אין דעתו לחזור מ"מ לרמב"ם הכל אקרקפתי' הוא ולא תלי' במקום כלל מ"מ לא יעשה מפני המחלוקות ובמקום שעושין והוא אינו עושה לא ישנה אותה השינוי כמפני מחלוקות מנהגים אלא לא יתראה בפניהם והאי לשון לא יתראה הוא לשון ברייתא במס' תענית י' ב' ומייתי ליה בש"ע א"ח סי' תקע"ד סעיף ג' ע"ש וק"ל:

עד חצות. כ' תו' דמחצות ואילך מדינא אסור והא דלא אסרו בכל יום משום תמיד דכתיב ואספת דגנך וכ' דמשמע דמדאורי' אסור והנה בחגיגה י"ז ב' תוד"ה אלא לאו כו' כ' להדיא שאינו אלא מדרבנן וצ"ל דמ"מ מייתי שפיר מואספת דגנך דמה שנמצא בפירוש בקרא להתיר לא יאסרו חכמים כמ"ש תו' פ' איזהו נשך ובדוכתי טובא ועש"ה בתו' הנ"ל מבואר שם דביום הקרבן לא נאסר במלאכת אוכל וכדומה וכן בדין דלא עדיף מי"ט דלא נאסר בו מלאכת אוכל ובזה מיושב מ"ש בצל"ח בשם הרא"ם בביאורי סמ"ג שהק' דה"ל לאתויי מששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך דמוקדם וק' זו ליתא דא"ל ששת ימים יעשה מלאכתו לאוכל נפש וביום השביעי שבת לא יעשה שום מלאכה כלל אבל מואספת דגגך מייתי שפיר שהוא מלאכת עבודה ואין להק' נמי מדאצטריך בי"ט כל מלאכת עבודה ל"ת ש"מ דבחול מותר ז"א דבי"ט בל"ת ובחול איסורא בעלמא אבל מואספת מייתי שפיר ופשוט:

מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין לשי' התו' והרי"ף והרא"ש והרמב"ן ורוב הפוסקים גם בזה"ז איתא להך מנהגא אע"ג דליכא קרבן דלא כהרז"ה דהרי קי"ל דבר שנאסר במנין אע"ג דבטל הטעם לא בטל התקנה ומייתי ראי' מלקמן ק"ח א' ר"ש הוה יתיב בתעני' כל מעלי יומא דפסחא ובעי למימר משום פסחא וס"ל כריב"ב דמצפרא זמני' ע"ש אעפ"י שכבר חרב הבית בימיו ולע"ד ראי' זו אינה מכרעת לפמ"ש המג"א סי' ט' סק"ז בשם ת' הרא"ש דדוקא כשהטעם אינו ידוע לכל אז אמרי' כשבטל הטעם לא בטלה התקנה משא"כ בטעם ידוע וא"כ בשלמא לאסור אכילה מצפרא זה הטעם אינו ידוע שהרי אפי' לריב"ב דס"ל פסח מצפרא זמני' מ"מ לעולם לא אירע ששחטו פסח בצפרא אלא כיון דדיעבד כשר מצפרא אסור באכילה לפי אותה הה"א א"כ אין טעם זה ידוע שמשום פסח הוא גם כי אינו נמצא בשום קרבן שיהיה יום הקרבתו אסור באכילה לכן לא בטלה התקנה בבטול הטעם משא"כ איסור מלאכה נודע שהוא משום קרבן שהרי בכל השנה כשמקריבים קרבן אסור במלאכה ביומי' א"כ בביטול הטעם יתבטל התקנה ואולי לא ס"ל כתש' הרא"ש בחלוק זה והרא"ש לא מייתי ראיה מר"ש דלקמן ק"ח א' ומביא ממרחק לחמו מר"א ב"ר צדוק שהי' מבני סנאב בן בנימין ע"ש ולפי הנ"ל א"ש דלטעמי' אזל ולא הומ"ל ראיה הנ"ל אך גם על ראיתו יש להשיב לפמ"ש המג"א רסי' תס"ח וסי' תר"ץ סקכ"ב דדבר הנאסר רק משום חששא כשעברה החששא עברה התקנה א"כ יש לחלק גם בזה דמה שנהגו לעשות י"ט ולאסור בתענית ביום הקריבו קרבנו אינו משום חששא לכן לא יתבטל בביטול קרבן עצים משא"כ איסור מלאכה נהי דבשעת ההקרבה בדין הוא שיאסר במלאכה כמ"ש בירושלמי שאינו בדין שיהיו מקריבים קרבנו והוא יפנה לכרמו וזיתו מ"מ שיהיה אסור כל היום או מחצות ואילך לפניו ולאחריו אינו אלא משום חששא שמא יארע פתאום אותה השעה ולא יהיה פנוי א"כ בעבור החששא תתבטל התקנה ולק' הראשונה י"ל דגם הכא לא נודע הטעם דבקרבנות ציבור לא נאסרה מלאכה דילפי' מתמיד ופסח נמי קרבן ציבור הוא וסברא זו איתא בלח"מ פ"ח מה' י"ט ופר"ח סי' תס"ח וא"כ סוברים שלא משום פסח נאסרה מלאכה וקצת ראיה לטעות זה שבכל הקרבנות נאסרה מלאכה מצפרא והכא מחצות וא"כ לא נודע הטעם ובדין הוא שלא תבטל התקנה ובזה יובן המשך התו' שלאחר שהעתיקו הירושלמי והאריכו בו סיימו דגם בזה"ז אסור והיינו כנ"ל להודוע שלא נודע הטעם וק"ל:

אין עושין. היינו איסורא ולא משום סי' ברכה דאל"ה ה"ל לפרש דנ"מ טובא דכ"מ שנאסר משום סימן ברכה מותר לעשות אותן מלאכות שאין בהם סי' ברכה בלא"ה לקמן בשמעתין ומדקאמר סתם ש"מ איסורא נמי איכא והיינו דקאמר הש"ס בע"פ משמתינן לי' כו' דדבר זה מבואר בלשון המשנה ויובנו דברי המרש"א בתו' שכ' לכן לא משני הש"ס דע"פ אסור מן התורה דזה לא נזכר במשנה אע"ג דשמותי נמי לא נזכר במשנה והא"ש דמוכח שאינו משום סי' ברכה בעלמא אלא איסורא איכא וממילא משמתינן לי' ועצל"ח:

במשנה מקום שנהגו לעשות מלאכה כו' מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ופרש"י כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותיקון מצה. והקשה הרב המגיד דא"כ ערב סוכות נמי טרוד בעשיית סוכה ומשו"ה מפרש כמ"ש התוס' בשם הירושלמי דטעמא משום הקרבת הפסח ובאמת משום הא לא איריא דנראה דרש"י בעצמו נזהר מזה וכתב לשון דשמא ישכח וזה לא שייך אלא לענין ביעור חמץ שאינו אלא לשעה קלה וכן בשחיטת הפסח דיש בני אדם שנמנין על פסחין של אחרים וזה לשעה עומדת וכן בתקון מצה לצורך הלילה ומשום הכי בכל הני איכא למיחש שאם יהא טרוד במלאכה גמורה יבוא לידי שכחה משא"כ בעשיית סוכה היא ג"כ מלאכה גמורה ואדרבא דרכו להתעסק בהן בימים שבין יה"כ לסוכות כדאיתא במדרש ולקחתם לכם ובפוסקים משו"ה ליכא למיחש שמא ישכח וכיוצא בזה כתב בעל תי"ט ע"ש. אלא דבין לפירש"י ובין לפי' התוס' בשם הירושלמי קשיא לי דאכתי אמאי שביק תנא עיקר דינא דעשיית מלאכה בע"פ אחר חצות דלא אשכחן דתני לה בשום דוכתא במשנה ונקיט מנהגא דקודם חצות דאף דרש"י הרגיש בזה בסמוך בלשון הגמרא מאי איריא ומפרש דעיקר מתני' לדיוקא דאחר חצות אתי אלא דאפ"ה לא פסיקא הך מילתא דהא איכא למימר דלאחר חצות נמי במנהגא תליא מילתא אלא הא דנקיט קודם חצות היינו לאשמעינן היא גופא דאפילו קודם חצות הוי מנהג חשוב במקום שנהגו לאפוקי לילה שלפניה אי נהגו לא משגחינן בהו כמו שפירש"י להדיא בריש מכילתין דאפילו נהגו בטלה דעתן ועוד דלפירש"י דהכא אדרבא איכא למימר איפכא דלאחר חצות קיל טפי כשגמר כל מצוות ביעור חמץ ועשיית המצות וכה"ג לפי' התוס' לענין קרבן פסח. ועוד דלפירש"י והתוס' קשה מ"ט דב"ש דאסרו אפילו בלילה הא לא שייך הנך טעמי כלל וא"כ מדב"ש נשמע לב"ה דאיכא נמי טעמא אחרינא. ולולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש דעיקר מנהגא דאיסור מלאכה קודם חצות היינו משום דלאחר חצות פשיטא טובא דאיסור גמור הוא והיינו משום דכתיב בפרשת אמור אלה מועדי ה' וסמיך ליה בחדש הראשון בארבעה עשר בין הערבים פסח לה' וא"כ משמע דמהאי שעתא די"ד לאחר חצות איקרי מועד והיינו לענין איסור עשיית מלאכה כחולו של מועד אי מדאורייתא או מדרבנן ומשו"ה יש מקומות שנהגו אפילו קודם חצות משום גדר דלאחר חצות דלא ליזלזלי ביה כדאמרי נמי בריש מכילתין דלא מצינו יום שמקצתו מותר ומקצתו אסור ומה"ט גופא איכא למימר דהיינו טעמא דב"ש דאסור אף בלילה דלא מצינו שהיום אסור והלילה מותר. כנ"ל נכון ואפשר לפרש ג"כ שיטת הירושלמי על דרך זה ועיין עוד בסמוך:

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. לפי מ"ש בתשב"ץ לתלמיד מהר"ם מרז"ל דבעת הפטירה בא מלאך ומזכירו כל התורה שלמד ע"ש אפשר דודאי צריך זכות גדול לזה ונאמר בו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו דזכה דבא מלאך והזכירו. ועמ"ש בפתח עינים בס"ד:

אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. מלבד הפשט. אפ' דהוא צדיק גמור או שב בתשובה שלימה וכל תורתו אשר עסק היא ברשותו ולא בחלקו של טורף הסט"א רק אתו עמו נאמר בו אשרי. א"נ במה שפירש מורינו הרב מהר"י זאבי זלה"ה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת דנקט חכמתו בכינוי שזכה והוציא לאור חלקי התורה אשר קבלה נשמתו בהר סיני ובעגל נפלו ניצוצי התורה בסט"א והוא העלה אותה וזהו חכמתו השייך לשרש נשמתו לזה צריך יראת חטא. אבל משכחת לה לפום חורפא לקלוט מהאויר שהחכמה שנאמרה בעלמא וכבר היא מוצאת יש בו כח לקלוט ע"ש באורך. וז"ש ותלמודו בידו תלמודו דייקא חלקו שקבל מהר סיני ועליו נאמר אשרי:

אילימא ר"ע וחביריו משום הרוגי מלכות ותו לא וכו' הרב לב שלם פ"ה דיסודי התורה דין ד' כתב דתמיהא מילתא טובא דאם נפרש דאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן היינו שמחיצתן גדולה יותר מכל הצדיקים מאי פריך בגמ' משום הרוגי מלכות ותו לא איכא למימר ודאי דשכרן גדול מ"מ אם לא היו מקדשין את ה' לא היה ניתן להם מחיצה שלא היה לשום צדיק אבל עכשיו שקדשו ה' ברבים זכו למעלה שאין למעלה ממנה וביותר יש לתמוה על מהרש"א בחידושי אגדות שכתב ותו לא משום הרוגי מלכות הוא שיש להם מחיצה בפ"ע ותו לא והא יש לצדיקים מעלה יתירה לכל א' וכו' ולפי דבריו אמאי לא משני דאה"נ וכו' אבל עכשיו היינו רבותייהו מכל הצדיקים וכו' עכ"ל ולי ההדיוט לק"מ דממ"ש הרוגי מלכות אין כל בריה משמע דדוקא משום שהם הרוגי מלכות וכן פירש"י בסוגיין ובבתרא דף יו"ד. והיינו דק"ל דהוה בהו תורה ומע"ט ופשיטא דבלא"ה נמי שכרן גדול מאד וליכא למימר דבהצטרפות תורתם ומ"ט והריגתן גדלו מאד על כל הצדיקים דממ"ש הרוגי מלכות משמע דדוקא משום הרוגי מ' וכמו שפירש"י והדבר פשוט ואזד' לה תמיהתו על מהרש"א גם כן כמבואר ומה שהק' על דברי הרמב"ם כבר קדמו הרב פר"ח בקושיא זו ותירץ והוא הזכיר בסמוך להרב פר"ח ע"ש ואיברא דתירוץ הפר"ח דחוק דלמסקנא הרוגי מלכות אין אדם אפילו בעלי תורה ומע"ט יכולים לעמוד במחיצתן אמנם ר"ע וחביריו הן לפנים ממחיצת הרוגי לוד ודכוותיהו משום תורה ומצות הנוספות על הריגה ולא הו"ל להזכיר ר"ע ואפשר דמ"ש הר"מ ואלו הן הרוגי מלכות קאי על הנהרג ולא עבר דקאי ביה ונקט דניאל חמ"ו ור"ע לדמיון שנהרגו כמ"ש הפר"ח ודוק הטב וק"ל:

אבל בעה"ב כלו אחד נקרא ביוד הי ונכתב ביוד הי הדברים עתיקים ומדוקדקים ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בפ' זה עצמו יהי"ה ה' אחד ושמו אחד ע"ש ובזה רמזתי בעניותי והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי"ה שבעתים ע"ש ודוק הטב ואין להאריך כאן: