מאן [מי] שמעת ליה [אותו] שאמר, משתמש בענין זה בביטויים "מיחו, ולא מיחו" — ר' יהודה הוא, שהרי ר' מאיר אומר "ברצון, ושלא ברצון". וקתני [ושנינו] קוצרין ברצון חכמים! ודוחים: וליטעמיך, הני [ולשיטתך, אלה] שלא מיחו ארבעה הוה [הם]: מרכיבים, כורכים, קוצרים וגודשים, ולא שלושה כאמור, אלא: סמי מיכן [מחוק מכאן] קצירה, שקצירה כלל אינה נכנסת בתוך רשימת דברים אלה, וממילא אין ללמוד ממנה לשאר דברים שמיחו חכמים בידי אנשי יריחו.

א שנינו במשנתנו ובברייתא: "ומתירין גמזיות (ענפים רכים) של הקדש של חרוב ושל שקמה". ומסבירים מה טעמם, אמרו: אבותינו לא הקדישו אלא קורות (גזע העצים) בלבד, ואנו נתיר גמזיות של הקדש של עצי חרוב ושל שקמה שמתוך ענפיהם הן צמחו. ומסבירים כי בגידולין הבאים לאחר מכאן עסקינן [עוסקים אנו] פה, וסברי לה [וסוברים הם] שזה כמאן [כמי] שאמר: אין מעילה בגידולין. שהמקדיש דבר, לא חלה הקדושה על מה שיגדל או יוולד ממנו. ורבנן סברי [וחכמים סוברים]: נהי [אם כי] שמעילה ליכא [אין כאן], אבל איסורא מיהא איכא [איסור מכל מקום יש כאן].

ב שנינו בברייתא שהיו אנשי יריחו פורצין פרצות, שיוכלו עניים לקחת מן הפירות הנושרים בשבתות וימים טובים בשני בצורת. אמר עולא אמר ר' שמעון בן לקיש: מחלוקת זו שבין אנשי יריחו וחכמים היא בשל מכבדות (כפות תמרים שבראש הדקל המשמשות ככלי קיבול לתמרים אלו), כלומר, שנשרו ואינם מחוברים עוד לעץ, אבל נשארו בתוך המכבדות, דרבנן סברי [שחכמים סוברים]: גזרינן [גוזרים אנו] שמא יעלה על הדקל ויתלוש מאלה שהן מחוברות עוד, ואנשי יריחו סברי [סוברים]: לא גזרינן [גוזרים אנו] שמא יעלה ויתלוש. אבל בשל בין הכיפין שנפלו בין ענפי הדקל למטה ששוב אין בכך חשש תלישה — דברי הכל מותר.

אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] מוקצות נינהו [הן] שאינן מוכנות מבעוד יום למאכל, שלא נשרו לפני השבת, ודבר שאסור בין השמשות, נאסר לכל השבת אף שהשתנה מצבו בשבת. וכי תימא [ואם תאמר]: הואיל דחזי [שראוי] לעורבין, שהעורבים שמגדלים בבית יכולים לעוף ללקט את התמרים הללו אפילו כשהן עדיין מחוברות, ונמצא שהתמרים מוכנים עבורם. הרי השתא [עכשיו] יודעים אנו כי מוכן לאדם לא הוי [אינו] נחשב מוכן לכלבים. דתנן [שהרי שנינו במשנה]: ר' יהודה אומר: אם לא היתה מתה הבהמה ונעשית נבילה מערב שבת — אסורה להיאכל בשבת לכלבים לפי שאינה מן המוכן, הרי בהמה זו בעוד שהיא חיה היתה מוכנה לאכילת אדם, בכל זאת אומרים כי הכנה זו אינה מספקת כדי להחשיבה מוכנה גם לאכילת הכלבים לכשתתנבל. מוכן לעורבים הוי [הינו] מוכן לאדם?!

אמר ליה [לו]: אין [כן] הוא, מוכן לאדם — אכן לא הוי [אינו] מוכן לכלבים, שכן כל מידי דחזי לאיניש [דבר שראוי לו לאדם] לשימושו, הוא לא מקצה ליה מדעתיה [אותו מדעתו] ונשאר רק בגדר זה, ואילו מוכן לעורבים — הוי [הריהו] מוכן לאדם, שכל מידי דחזי לאיניש [דבר שראוי לו לאדם], דעתיה עלויה [דעתו עליו], וגם אם מוכן מתחילה לעורבים מוכן אדם לאכול ממה שאפשר לו לאכול. עד כאן דברי עולא בשם ר' שמעון בן לקיש.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר גירסה אחרת בשם ר' שמעון בן לקיש: מחלוקת בשל בין כיפין, דרבנן סברי [שחכמים סוברים] כי מוכן לעורבים לא הוי [אינו] מוכן לאדם, ואנשי יריחו סברי [סוברים] כי מוכן לעורבים הוי [הריהו] מוכן לאדם, אבל בשל מכבדות — דברי הכל אסור, גזרינן [גוזרים אנו] שמא יעלה ויתלוש.

ג שנינו במשנה כי אנשי יריחו היו נותנין פיאה לירק. ושואלים: וכי לית להו [ואין להם] לאנשי יריחו, אין הם מקבלים הא דתנן [דבר זה ששנינו במשנה], כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל (דבר מאכל), ונשמר בידי הבריות, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו בשעת הבשלתו כאחת (בפעם אחת), ומכניסו לקיום שמאחסנו להשתמש בו במשך תקופה ארוכה — חייב בפיאה.

ומפרטים: "כל שהוא אוכל" — פרט לספיחי הצמחים סטיס וקוצה הנועדים בעיקר לייצור צבע ולא לאכילה. "ונשמר" — פרט לצמח הפקר. "וגידולו מן הארץ" — פרט לכמהין ופטריות שאינם יונקים מן האדמה כשאר צמחים אלא מן הרקבובית. ולקיטתן כאחת — פרט לתאנים שאינן מתבשלות בבת אחת, ונלקטות מעט מעט בכל פעם. "ומכניסו לקיום" — פרט לירק שאי אפשר להשאירו זמן מרובה וצריכים לאכול אותו מיד.

אמר רב יהודה אמר רב: הכא [כאן] בראשי (פקעות) של לפתות עסקינן [עוסקים אנו] שאותן אפשר להשהות זמן ממושך, ובענין מכניסו לקיום על ידי דבר אחר קמיפלגי [נחלקו], שהרי את הלפת אין שומרים כמות שהיא אלא כובשים אותה בחומץ וכיוצא בו (ר"ח). מר סבר [חכם זה, אנשי יריחו, סברו]: מכניסו לקיום על ידי דבר אחר (חומץ וכדומה) — שמיה [שמו, נקרא] קיום, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סברו]: לא נקרא שמיה [שמו] קיום, ולכן אין להפריש ממנו פיאה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו נותנים פיאה ללפת ולכרוב, ר' יוסי אומר: אף לקפלוט (כרתי, מין בצל). ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: היו נותנין פיאה ללפת ולקפלוט, ר' שמעון אומר: אף לכרוב היו נותנים פאה.