אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שחישב בזמן עבודה אחת וכשרה, ומדסיפא [ומכיון שסופה] של משנה זו בעבודה אחת — רישא נמי [תחילתה גם כן] בלשמו ושלא לשמו מדובר בעבודה אחת, ופסול משום שאדם נתפס אף בגמר דבריו, וכדברי ר' יוסי!

ודוחים כפי שדחינו כבר: מידי איריא [וכי שייך]?! הא כדאיתא והא כדאיתא [זו כפי שהיא וזו כפי שהיא] ואין הכרח להשוות ויש לומר שסיפא [סופה] של המשנה בעבודה אחת, ורישא [ותחילתה] של משנה זו או בעבודה אחת או בשתי עבודות, ולא נמצא איפוא פתרון גמור לשאלה ששאל רב פפא.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: קרבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה שלא בערב פסח, אם שחיטתו היתה לשמו ושלא לשמו, מהו? וצדדי השאלה: מי אתי [האם בא] האם בכוח המחשבה שחישב עליו שלא לשמו ומפיק ליה [ומוציא אותו] מידי לשמו ועל ידי כך מכשיר ליה [אותו] או לא? שהלכה קבועה היא שקרבן פסח שנשחט שלא לשם פסח שלא בזמנו — דינו כשלמים, וכשר. והשאלה היא האם במחשבה חלקית שלא לשמו אלא לשם שלמים אפשר להכשירו.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי שמועה, שאלה זו, בפני] ר' ירמיה וכך נימקתי דעתי: הואיל ומחשבה לשמו מכשירו בזמנו בערב הפסח, ומחשבה שלא לשמו היא מכשירו שלא בזמנו, ויש מקום להשוות ולומר: מה מחשבת לשמו המכשירו בזמנו — אין מוציאו מידי שלא לשמו, שאם חשב לשמו ושלא לשמו אומרים אנו שהוא פסול, אף לענין מחשבה שלא לשמו המכשירו שלא בזמנו נאמר כי אין מוציאו מידי לשמו — ופסול, ונסכם כאן שכל מחשבה על קרבן שמעורבת בה מחשבה הפוסלת ומחשבה המכשירה — הקרבן פסול. ואמר

לי ר' ירמיה: לא, אין לסמוך על נימוק זה, אם אמרת בשלא לשמו שכן נוהג בכל הזבחים, שכן הפסול בקרבן ששוחטים אותו שלא לשמו קיים בכל הזבחים שכולם נפסלים במידה מסויימת אם חושבים עליהם שלא לשמם, תאמר בפסול של לשמו שכאשר שוחטים את הפסח לשמו בשאר ימות השנה שכן אינו נוהג בכל הזבחים אלא בפסח בלבד, שהרי שאר הקרבנות אם חושבים עליהם לשמם שלא בזמנם אינם נפסלים, ורק בפסח בלבד פוסלת מחשבה זו.

כיון שנדחתה סברתו של רב דימי שואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו שלא ניתן לה עדיין פתרון? אמר רבא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה וחשב עליו לשמו ושלא לשמו — כשר. וטעמו של דבר דהא סתמו לשמו קאי [שהרי סתם קרבן פסח זה לשמו הוא עומד] שהרי לא הפקיע אותו בדבריו או במחשבה מהיות קרבן פסח, ואפילו הכי [כך] כי שחיט ליה [כאשר שוחט אותו] שלא לשמו — כשר,

אלמא [מכאן] נסיק: אתי [בא] שלא לשמו ומפיק ליה [ומוציא אותו] מידי לשמו שבכוחה של אמירה שאומר שמקריב את הקרבן שלא לשמו אלא לשם שלמים — להפקיע אותו מסתמו שעשוי לקרבן פסח. ואם כן נאמר כי שחיט נמי [כאשר שוחט גם כן] לשמו ושלא לשמו אפשר לומר כי אתי [בא] כוח שלא לשמו ומפיק ליה [ומוציא אותו] מידי לשמו, שגדול כוח הפקעה של האמירה שלא לשמו משלא בזמנו.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: דילמא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר [שמא שונה מקום שאמר למקום שלא אמר] ויש להבדיל בין המקרה בו אמר במפורש שהוא שוחט את הקרבן לשמו ושלא לשמו, ובין המקרה של קרבן שלא נתפרש עניינו. וראיה לדבר דהא [שהרי] שהמחשב בקרבן בפסח ושוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו — כשר, וכל היכא דשחיט ליה שלא לאוכליו לחודיה [וכל מקום ששוחט אותו את הפסח שלא לאוכליו בלבד] — פסול, ואמאי [ומדוע]? הרי אפשר לומר הא סתמא לאוכליו קאי [הרי סתמו לאוכליו עומד הוא]. משמע: שאין אומרים שכל סתם הרי הוא כאילו אמר, אלא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר [שונה מקום שאמר ממקום שלא אמר]. הכי נמי [כך גם כן] לענין פסח שלא בזמנו, שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר [שונה מקום שאמר ממקום שלא אמר]!

אמר ליה [לו] רבא: מידי איריא [וכי שייך] להשוות? בשלמא התם [נניח שם] לענין פסח וקדושתו לשמו כמה דלא עקר ליה בשחיטה סתמיה ודאי לשמו קאי [כל זמן שלא עקר את שם הפסח בשעת שחיטה סתמו ודאי לשמו עומד] שאינו יכול להיעקר מקדושת הפסח אלא על ידי שינוי שם במפורש. אלא הכא [כאן] לענין פסח שלא לאוכליו וכו' סתמיה לאוכליו קאי [וכי סתמו לאוכליו עומד] ואין דרך אחרת להפקיעו?!

והלוא אין הדבר כן, כי כל קרבן פסח דילמא מימשכי הני ואתי אחריני ומימני עלויה [שמא משכו אלה המנויים עליו את ידיהם ממנו ויבואו אחרים וימנו עליו], דתנן [שהרי שנינו במשנה]: נמנין על הפסח ומושכין את ידיהם ממנו כלומר, מוותרים על מינוי זה עד שישחט. ולפיכך יתכן שקרבן פסח זה לא יהיה ראוי למנוייו ולאוכלים בשעת שחיטתו, ומשום כך יש להבדיל לענין זה בין המפרש לבין מי שאינו מפרש, כיון שסתמו יכול להיות מופקע מדין הקרבן. מה שאין כן בפסח שלא בזמנו, שסתמו עומד לשם פסח ואינו יוצא מקדושת פסח עד שישונה שמו במפורש.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים כלומר, שלא לשם בעליו הראשונים מהו? האם נאמר כי שינוי בעלים כשינוי קודש דמי [נחשב] וכשם שקרבן פסח ששינה אותו במין הקדושה משם פסח לשם שלמים דינו אז כקרבן שלמים, האם גם כששינה וחשב עליו שלא לשם בעליו (שפסח בזמנו שלא לשם בעליו — נפסל) הופקע מקדושת פסח ודינו כדין שלמים ומכשיר ליה [אותו] כשלמים שלא בזמנו או לא — ועדיין דינו כקרבן פסח, והריהו כפסח פסול?

אמר רב פפא, אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי שמועה, הלכה זו, לפני] רבא וכן נימקתי את דברי: הואיל ושינוי קודש פוסלו לקרבן בזמנו שאם חשב עליו בזמנו לשם שלמים — נפסל, ואף שינוי בעלים אם חשב עליו שלא לשם בעליו — פוסלו בזמנו. נוכל לעשות השוואה זו: מה שינוי קודש שהוא פוסלו בזמנו — מכשירו לקרבן לאחר זמנו, אף שינוי בעלים שפוסלו בזמנו — מכשירו לקרבן לאחר זמנו.

ואמר לי רבא: לא, אין לקבל השוואה זו; אם אמרת בשינוי קודש שכן פסולו נעשה בגופו של הקרבן שהרי הפסול הוא בעצם קדושת הקרבן וישנו בארבע עבודות שהפסול שעל ידי שינוי קודש יכול להיעשות לא רק בזמן שחיטה אלא בכל אחת מארבע עבודות ההקרבה,