קשיא [קשה] מליקה על מליקה, קשיא [קשה] הקטרה על הקטרה, שבברייתא אחת שנינו שמליקה אין עוברים עליה ובאחרת שנינו שעוברים, וכן לגבי הקטרת הקרבן, יש סתירה בין הברייתות!

ומשיבים: ולטעמיך [ולשיטתך] שאתה משוה את שתי הברייתות שלדעתך שתיהן עוסקות באותו נושא, תיקשי לך היא גופא [תקשה לך היא, הברייתא עצמה]. דקתני [ששנינו] בה: לא אמרו אלא בפסח בלבד, משמע: רק בקרבן זה. והדר תני [וחזר ושנה] אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המולק ואחד המזה עוברים. ומליקה והזיה אלו ודאי שאינם בקרבן פסח אלא בקרבן מן העוף!

אלא יש לומר: הא והא [ברייתא זו וזו] שיטת ר' שמעון היא. מליקה על מליקה לא קשיא [אינה קשה] כי כאן שנאמר שאין עוברים על המליקה — מדובר בארבעה עשר בניסן, כאן שאמר שעוברים אף על העוף — מדובר בחולו של מועד בפסח. ואידי ואידי [וזו וזו] שיטת ר' שמעון היא הפוטר בשאר קרבנות ביום ארבעה עשר ומחייב עליהם בתוך המועד, כמבואר במשנתינו.

ואילו הקטרה על הקטרה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה] כי תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] על פי שיטת ר' שמעון. איכא דמקיש הקטרה לשחיטה [יש מי שמקיש משוה, דין הקטרה לדין שחיטה] וכרב פפא. ואיכא מאן דלא מקיש [ויש מי שאינו מקיש, משוה] ושלא כדברי רב פפא.

א שנינו במשנה ש ר' יהודה אומר: אף על תמיד של בין הערבים חייבים בערב פסח אם שוחטים אותו על החמץ. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יהודה? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] נאמר "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמות לד, כה), "זבחי" — זבח המיוחד לי, ומאי ניהו [ומה הוא]? זה קרבן התמיד, שהוא קרבן עולה הבא בכל יום כחלק מעבודת המקדש.

ב ועוד שנינו במשנה שר' שמעון אומר: הפסח אם קרב על חמץ ביום ארבעה עשר בניסן, אם זבחו לשמו חייבים רק עליו אבל לא על שאר הזבחים, ובמועד חייבים על כל קרבן שנשחט על חמץ. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' שמעון? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] "זבחי" "זבחי" תרי זמני [שתי פעמים] שנאמר "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (שמות כג, יח), וגם "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמות לד, כה) קרי ביה [קרא בו], שאם תצרף את שני הכתובים ואת שתי המלים "זבחי" יחד יכול אתה לצרף את אותיותיהם בצורה שונה ולכתבן כך: "זבח, זבחיי" שדין זה נאמר גם בזבח פסח וגם בשאר זבחים.

ואז למאי הלכתא פלגינהו רחמנא מהדדי [לצורך איזו הלכה חלקם הכתוב זה מזה] ולא כתב "זבחיי" במפורש למימר [כדי לומר] על ידי כך: בזמן דאיכא [שיש] זבח הוא זבח הפסח האמור בהמשך הכתוב לא מחייב [אינו חייב] על זבחיי האחרים, שבערב הפסח, זמן קרבן הפסח, אין חייבים אם שוחטים שאר קרבנות על החמץ. אולם בזמן דליכא [שאין] זבח הפסח — מחייב אזבחיי [חייב על הזבחים] כולם אם שחטם על החמץ.

ג שנינו במשנה כי לדעת ר' שמעון אם הקריב את הפסח בחול המועד על החמץ לשמו פטור אף שהקריבו על החמץ, כיון שהוא קרבן פסול. שלא לשמו — חייב, שפסח שנשחט שלא בזמנו הריהו שלמים וכשר. ומדקדקים: טעמא [הטעם דוקא] ששחטו ופירש שלא לשמו, הא סתמא [הרי סתם] אם שחטו ולא פירש — פטור לפי שהקרבן פסול, שסתמו עומד עדיין לשם פסח.

ותוהים: ואמאי [ומדוע] צריך לפרש שלא לשמו הוא קרב? הלוא אומרים אנו שסתם פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי [הוא], ואם כן אין צורך לומר במפורש שמקריבים אותו שלא לשמו! ולכאורה שמעת מינה [שומע אתה מכאן] כי פסח שמקריבים אותו בשאר ימות השנה כדי שייעשה לקרבן שלמים בעי [צריך] עקירה כלומר, שיאמר במפורש שהוא מקריב אותו לשם שלמים ולא לשם פסח!

אמר ר' חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה כלומר, חבורת הלומדים שישבה ועסקה בנושא זה, אמר אחד מהם שלא זכרו מיהו, כיון שהסכימו כולם בסברה זו, ואמרו: כגון שהיו בעלים של אותו קרבן טמאי מת בפסח ראשון, ונדחין לפסח שני, דסתמיה לשום פסח קאי [שמן הסתם קרבן זה לשם פסח עומד] ואם לא עקרוהו במפורש מתורת פסח אינו נעשה מעצמו כשלמים. מה שאין כן בשאר קרבנות פסח שעבר זמנם.

ד משנה הפסח נשחט בשלש כתות שמחלקים את המקריבים לשלוש קבוצות כמו שנאמר "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו), ונזכר כאן שלוש קבוצות: קהל, ועדה, וישראל ולכן מחלקים את ישראל לשלוש כתות. וסדר הקרבתו: נכנסה כת הראשונה של מקריבים ונתמלאה העזרה מהם, נעלו דלתות העזרה, תקעו הריעו ותקעו הכהנים בשופרות, כשם שעושים בשעת הקרבת כל קרבן,

היו הכהנים עומדים שורות שורות בין מקום השחיטה עד המזבח ובידיהם בזיכים, לקבל בהם את דם הקרבן, בזיכי כסף ובזיכי זהב. היתה שורה שכולה כהנים המחזיקים בזיכי כסף כסף ושורה שכולה כהנים המחזיקים בזיכי זהב זהב, ולא היו מעורבים שלא היו בזיכי כסף וזהב באותה שורה. ולא היו לבזיכים שוליים (תחתית רחבה) שיהיה אפשר להניחם, שאם היתה להם שמא ישכחו ויניחום ויקרש הדם בינתים ויפסל מזריקה.

שחט ישראל את הקרבן וקבל הכהן את הדם נותנו מיד לחבירו העומד לידו וחבירו מעבירו לחבירו, ובינתיים מקבל החבר את הבזיך מלא דם ומחזיר לאחר את הבזיך הריקן שכבר זרקו את הדם שבו. כהן הקרוב אצל המזבח זורקו על קיר המזבח זריקה אחת ומקפיד שיהא זורק כנגד היסוד במקום שהיה למזבח יסוד.

יצתה כת ראשונה כאשר נגמר כל מעשה השחיטה ונכנסה כת שניה, יצתה שניה נכנסה שלישית, כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית. קראו את הלל כל ישראל העומדים בעזרה במשך זמן שחיטת הפסחים, ואם גמרו לקרוא את כל ההלל לפני שחיטת כל הקרבנות שנו וקראו, ואם שנו ולא נסתיימה שחיטת כל הפסחים שלשו (בפעם שלישית), אף על פי שלמעשה לא שלשו מימיהם שהיו הכהנים זריזים והספיקו לסיים את הכל קודם לכן. ר' יהודה אומר: מימיהם של כת שלישית לא הגיעו אפילו בפעם הראשונה לאמירת "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני" (תהילים קטז, א) שבראש פרק רביעי שבהלל, מפני שעמה מועטין ועד שהיו קוראים שלושה פרקים כבר גמרו לשחוט.

כמעשהו של קרבן הפסח בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהכהנים היו מדיחים את העזרה בשבת מן הדם שלא ברצון חכמים ולא רצו לשנות לענין זה ממנהג יום חול. ר' יהודה אומר: לפני ההדחה כוס היה ממלא מדם התערובת שהיה על הרצפה, זרקו זריקה אחת על גבי המזבח. ולא הודו לו חכמים לר' יהודה בענין זה.

ה כיצד היו תולין ומפשיטין את הפסח בבית המקדש? אונקליות (ווים) של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהן היו תולין את הפסח ומפשיטין אותו. כל מי שאין לו מקום באונקליות של עזרה לתלות ולהפשיט — מקלות דקים וחלקים (מחולקים, מפוצלים לשנים) היו שם בעזרה והיה מניח על כתפו ועל כתף חבירו ותולה את הפסח על המקל ומפשיט. ר' אליעזר אומר: ארבעה עשר בניסן